בלוג הצועד The VValker's blog

לא מפני שבכיר הורשע.
לא רק בגלל שזאת עבירת מין.
אלא דווקא מפני שזה היה אחד כמו חיים רמון.
אולי הפוליטיקאי המתוקשר ביותר, המסוחבק ביותר שקיים בפוליטיקה הישראלית. חבר של כולם, גם בימין, גם בשמאל, אחד, שכמו שכתבו עליו היום באיזה מקום, "ידע לתכמן בחן". מלך הכיתה. ההבטחה הפוליטית הנצחית.
אני חייב להודות, שלא האמנתי שהוא יורשע. לכל היותר, יזוכה מחמת הספק מקסימום עם איזה נו-נו-נו קטן משופטים מבינים.
כך היה קורה בעבר לכל בכיר לו היה נתפס ב"שובבויות" כאלה.

וגם רמון לא האמין שהוא יורשע. הוא האמין שמספיק שיש לו את העורכי דין הכי טובים.
ובעיקר, הוא האמין בנצחון העיקרון של "מילה שלי מול מילה שלך", העיקרון השליט ביחסי הכח בחברה, במקרים כאלה. מצד אחד, איש חשוב, גבר עם הרבה חברים, עם עמדה, ובמקרה שלו לא סתם עמדה. שר. ולא סתם שר. מצד שני, אחת שמי מכיר אותה. בחורה. כפופה. ועוד היא התחילה, כולם ראו. כל הכיתה. כל הגן. אז למה שלא ידחף בהזדמנות את הלשון לפה? איזה גבר, בעיקר אם הוא מלך הכיתה, לא היה עושה את זה?
בדרך כלל, העיקרון הזה ניצח.
הוא ניצח כשהיה מדובר בפחות מפורסמים מרמון. כל מיני ראשי מועצות, בוסים מקומיים.
המקרה הזה הוא פגיעת טיל ישירה באחד המבצרים הגבוהים ביותר שטיל כזה היה מסוגל לפגוע בהם.
אפילו הנשיא קצב, אם יורשע, זה לא יהיה אותו דבר.
כי הדירוג של חיים רמון בסחבקיאדה הכללית, זו שכוללת גם אנשי תקשורת (רק תראו איך אפילו "הארץ" בהלם, לפי "מאמר המערכת" שלו, ושימו לב אגב ל27 המטיף ששיחק אותה הפעם), גם שופטים, יש להודות, היה גבוה יותר משל הפרסי מקריית מלאכי.
רמון היה מסוג אלה שקוראים להם "תקווה לבנה". מי שהציץ פעם לתוך הקלחת יודע. רמון לא היה בן-תמותה. למרות שבשנים האחרונות הוא נגרר למשחקי קקדימה, הוא היה מהמין הזה שנקרא "שולת!!!".
לא עוד.
פסק הדין הזה, יותר מפסקי דין אחרים, מסמן שבאמת, יש איזה מהפכה באוויר.

וגם מפה אני יכול

לשמוע אותם (המרחק לא תופס)

והעיניים המלאות נהרה (וגם הבדידות)

יביטו אל הסערות המתרחשות

הרבה עיניים (כשאתה הרבה אתה לא לבד)

יביטו כאילו היה הכל נשמה אחת

כי יש מלך אי שם (אבל איכשהוא צריך מלך)

אשר הוריד והעלה חלליות (מעלה ומוריד חלליות)

בכל כוכב בו מחכים (בזה תלוי)

לנצחון האהבה. (כל העניין הזה של נצחון האהבה)

והפירושים הלא נכונים שיתנו אנשים

הם דמיון חולני ולא יותר (הפירושים, הם מפריעים לשירים)

כי אם מדובר על חלליות (הפירושים מפריעים להפליג)

אלה באמת חלליות (לא צריך אותם בכלל)

ואם בכוכב מדובר

אז זה היה כוכב

ישן:

המנגינות החדות והחזקות
מהדהדות ומחלחלות
לתוך היכן שלא זמן הקיים
ולא קיים הזמן
והן פורצות את החומת בלתי אפשרי אפשרי
והסגול והאדום זורמים בואדיות

חדש:
אי שם
אין גבולות

ישן:
כי כאשר יהיו השמים ורודים
אז אפשר יהיה לראות
את מה שלא נראה
האנושות לא תהיה כאשר היתה
האם מישהו הוא כאשר היה?

חדש:
פעם גם פה זה יהיה
אבל מה ישאר מאיתנו
מהעצמויות הזוכרות
אותנו עכשיו?

לא רק לחסל.
גם לחקור רצו, לדעת, אולי גם לשמור.
היו צריכים להיות כאלה
רגשי אשמה חשו או
היו מעוניינים לשדר כאילו הם חשים,
אלה הנאורים מאז ומעולם.
אבל כמו בסרט ההוא בסדרת הנוסע השמיני
שבו יחידת מארינס נשלחה
לפתור את בעיית החייזר
באמצעים צבאיים (ונזכור שהיא חוסלה כולה)
הפאראנויה הכתיבה את היחס
כלפי כל דבר בעולם
הסובב,
והוא אחר.

ינואר 2000

דניאל בן סימון, מתנדב מד"א מגיל 15, עם התמחות של חובש קרבי, הושעה ממד"א משום שסירב לענוד דרגות כתף.

אני חייב להודות שכשראיתי את הכותרת, השתאיתי: דרגות? במד"א? ממתי יש דבר כזה? אני יודע שיש במד"א רופא, אחות, פראמדיק, כמו בכל ארגון בריאות. אבל דרגות?
עד שקראתי את גוף הכתבה ומסתבר שלפני חצי שנה התמנה לראשות הארגון אחד, אלי בין, שהחליט לחייב את אנשי הארגון לשאת דרגות כמו בצבא ובמקביל לדרגות הצבאיות. המנכ"ל הוא "רב מגן" על משקל "רב אלוף" ומתחתיו מכהנים "תת מגן", "מגן משנה" וכו'.
סוף סוף הבנו, מה היה חסר לארגון שהציל כל כך הרבה חיי אדם גם בלי דרגות.
אבל זה לא מצחיק, זה עצוב.

עצוב, איך שנורמות מן הצבא, שראויות ומתאימות לצבא אבל לא לשום מקום אחר, משתלטות על האזרחות.
עצוב איך שאחרים שהתנגדו לרעיון הטפשי לחנוק ארגון שמתפקד טוב כל כך עם היררכיה צבאית, כמו ועד העובדים, התקרנפו. זה מראה באיזה מצב מנטלי החברה הישראלית כולה נמצאת עכשיו, אחרי שבע שנים של מלחמות שתוכננו בידי שליטינו. זה שאפילו לא שמענו על הסיפור במד"א עד עכשיו – חצי שנה. כי יותר מדי אנשים חשבו שזה נורמלי, לצבוע עוד גוף חיוני בצבעים צבאיים. ממילא אנחנו צבא שיש לו מדינה.
עצוב שאנשים מוצנחים לאזרחות, בלי שלמדו אותה.
אני לא מכיר את אלי בין, אבל מהחלטתו נודף הריח של איש צבא קבע מתוסכל, שעדיין מסתכל על העולם במשקפי חאקי, ולא רואה את הצבעים האחרים הקיימים בעולם. איש שלא מסוגל לתפקד, בלי היררכיה צבאית, איש שכנראה מקיא מכל מה שמריח אזרחי מדי.
אני לא רוצה לחשוב איזה עוד נזקים האיש כבר הספיק לגרום לארגון מאז התמנה למנכ"לו.

צריך איזה חוק צינון לפני שמצניחים איש צבא לאיזשהו תפקיד ניהול בחברה האזרחית. אנשים שיצאו ממערכת של היררכיה צבאית, עדיין חיים בסרט של המערכת הצבאית, שכולנו יודעים כמה הוא אחר מן הסרט של האזרחות. אנשים כאלה חייבים לעבור תקופת הסתגלות, לא בתור מנהלים של שום דבר, עד שיצאו מן הסרט האחד וילמדו לחיות בסרט האחר, האמיתי יותר, של החיים.
כי בכל דקה שבה הם מנהלים את הארגונים לפני שלמדו את האזרחות, הם בעיקר הורסים, ויש על זה קבלות, כמו אותה החלטה מטופשת להשעות עובד מסור, רק מפני שהוא מסרב להשתתף במשחקי האידי-אמין דאדא של המנכ"ל המתוסכל שרצה בכלל רמטכ"ל.

ורבאק, מגן דוד אדום הוא ארגון חשוב מכדי להפקירו בידי אנשי צבא!!!