הרגע, אותו רגע שאין להימנע ממנו, שבכל טיסה ממוצעת הוא קורה כמה וכמה פעמים.
רגע הטוויסט, ה"חטאפה הכוללת".
אצלי זה מורגש כמו דחיפה באיזור הרגליים. ואולי הרגליים שלי דוחפות את האויר, הופכות אותו לסילונים משתגרים, ואז הכל זז פתאום ומתעדכן אל מימד אחר. אומרים שלא מורגש המרחק, אבל אני מרגיש את הרגע שבו החללית עושה את קפיצת המרחק. ולפעמים זה מרגיש לגמרי ופשוט כמו קפיצה, מגובה רב. עלוה אומרת שהיא ממש מרגישה ברגעים כאלה כמו שהנפש עוזבת את הגוף, צבי מרגיש זעזוע קל, עם קצת בחילה, וסטולי הגנוב לא מרגיש כלום. בכל חללית יש את זה, לפחות בכל חללית שנוסעיה רוצים להגיע בזמן אל היעד, ולחזור הביתה כשכל אלה שנמצאים בבית עוד בחיים.
יש כאלה שצריכים אחרי הקפיצה לשבת חצי שעה או אפילו שעה ב'מוד התרגעות' עד שישובו (תרתי משמע) לעצמם (ולפעמים בפרק זמן זה יש קפיצה נוספת). יש כאלה שעם הזמן מתרגלים, ואפילו לא צריכים יותר את 'מוד ההתרגעות', ויש כאלה שגם אחרי 400 או 500 טיסות ואלפי רגעים, עוד לא התרגלו.
חפא הסביר לי כבר בנסיעה הראשונה, שבהוויה הכוללת שלנו, ושל כל דבר מסביבינו, יש אזורים אדישים לזמן. מה שמחוללי החטאפה עושים, הוא שהם מאתרים סביב כל דבר, כל עצם, את אותם אזורים, ומעבירים את העצם, כל עצם שנכנס לתחום רדיוס הביצוע, דרך אזורים אלה.
אבל לא הכל עובר דרך האזורים האדישים בזמן.
משהו מאיתנו נשאר תמיד, בכל אחד מאותם מקומות שבהם התקרבנו אל מחוללי החטאפה. כל מי שטס, חלק ממנו תמיד יישאר באותו חלק של הטיסה, וישלים את כל רגעי הטיסה הכוללת רק בעוד שנים, או שלא ישלים אותה לעולם, גם אם שאר גופו כבר מזמן חזר הביתה ואפילו יצא כבר מאז לטיסות רבות נוספות. גם טיסות אלה נמשכות עדיין, לפעמים לנצח.
ועדיין הייתי רטוב, נמצא כולי במאבק עם הגלים שגאו באפלה, שרק לפני רגע התעקשו וכבר היה נדמה לי שהם עומדים לבלוע אותי אל תוך השחוֹר. לא הרגשתי מתי חילצו אותי ולא זכרתי איך בכלל הגעתי שוב אל החללית שכל כך היתה מוכרת לי, שעמדה לבצע את הטוויסט הראשון בדרך שאורכה 10.5 שנות אור, אל המקום בו היה מחכה לנו הכחול.
רק הבוקר הגעתי שוב לכדור הארץ, ממנו נעדרתי מספר לא ברור עדיין של שנים, וכבר היינו שוב בחלל, בחללית המוכרת לנו כל כך.
ומי יודע לכמה זמן הפעם?
It is said that everyone feels it differently
The moment, the unavoidable moment, that happens on every average flight over and over again.
The moment of the twist, the "total Chetafe – kidnapping."
For me it feels like a push in the leg area. And maybe my feet are pushing the air, turning it into launching jets, and then everything suddenly moves and updates to another dimension. It is said that the distance is not felt, but I feel the moment when the spacecraft makes the distance-jump. And sometimes it feels completely and simply like jumping, from a great height. Alva says that she really feels at such moments as if the mind leaves the body, Zvi feels a slight shock, with a little nausea, and Stoli feels nothing. Every spaceship has it, at least in every spaceship whose passengers want to arrive at the destination on time, and return home when all those who are at home are still alive.
There are those who after the jump have to sit for half an hour or even an hour in 'relaxation mode' until they (literally) come back to themselves (and sometimes during this period of time there is another jump). There are some who get used to it over time, and don't even need the 'relaxation mode' anymore, and there are some who, even after 400 or 500 flights and thousands of moments, still haven't gotten used to it.
Chapa explained to me already on the first trip, that in our overall being, and in the being of everything around us, there are areas indifferent to time. What the 'Chetafe' do is they locate the same areas, around everything, every object, and move the object, any object that enters the realm of radius of execution, through these areas.
But not everything passes through the indifferent areas in time.
Something of us always remained, in each of those places we approached the perpetrators of the kidnapping.
Anyone who flies, part of him will always stay in the same part of the flight, and will complete all the moments of the total flight over years, or will never complete it, even if the rest of his body has long since returned home and even departed since then for many more flights. These flights also are still going on. sometimes forever.
And I was still wet, I was all in a struggle with the waves that roared in the darkness, which just a moment ago insisted and it already seemed to me that they were about to swallow me into the black. I did not feel when I was rescued and I did not remember how I even got back to the spacecraft that was so familiar to me, which was about to perform the first twist in a way with lengt 10.5 light-years, to the place where the blue was waiting for us.
Just this morning I came to Earth again, from which I was absent for an obscure number of years yet, and we were already in space again, in the spaceship so familiar to us.
And who knows for how long this time?
בלוג הצועד The VValker's blog 