שש שנות צעידה

והן ממשיכות וממשיכות

הבלוג הזה, מרגע שנוסד בשבת ה14 באוגוסט, שעה 15:49, היה תמיד במצב 'על מזוודות', מעין בן ממזר של הכתיבה שלי שלא ידעתי איך בדיוק אני אמשיך איתו ואם בכלל. אני מכיר כמה סיפורי חיים שהתיאור הזה מתאים להם. דווקא בזמן האחרון הגעתי לכמה תובנות יציבות-טווח יותר לגבי הבלוג ולגבי הכתיבה בו, כלומר הכתיבה שיצאה ממנו באדרת של 'הצועד בנעליו' (אם יש ותיקים הם זוכרים שזה לא היה ככה מההתחלה), ולגבי הצורה שתהיה לזה בהמשך.

אני רואה את הבלוג כסוג של תחנת שידור, מבחינתי, יותר מאשר כיומן אישי. בבלוג אני חושב על הדברים כסוג של דברים שאני רוצה לומר אותם לעולם, להבדיל מיומן אישי. ותחנת השידור שלי, שידרה בשלושה ואולי ארבעה ערוצים.

שירות פוליטי – הערוץ האקטואלי – בו ביטאתי וקידמתי פוליטיקה שמאלנית-מושמטית (אין מישהו אחר שמקדם פוליטיקה כזאת בארץ כרגע). השנה זה היה ערוץ חזק במיוחד, ואני לא יכול לומר שמנסיבות שמחות.

הגל ה'קל' – מצעד המחץ, הנוסטלגיה. השנה בזכות שיפור האפשרויות כאן עם יוטיוב (וגם החלפתי מחשב), הצלחתי לתת ביטוי משופר גם לגל הזה ששם דגש על מוסיקה משנות ה70, אולי בקרוב אתקדם מהן ואפילו אל הזמן הזה. בינתיים אני מספר מחדש, בפוסטים יחודיים ובאתנחתות שבין הקטעים הפוליטיים, את תולדות המצעד לו חייב הבלוג את תהילתו.

הגל האישי-יצירתי – צד אחד: מה שקראתי לו פעם 'שירה ותרגום' – לא מיציתי אותו ממש בדרך בלוגית-פרסומית, וגם בזה יהיו שינויים בקרוב, אני מקוה. צד אחר, ששייך ולא שייך להגדרה 'יצירתי-ספרותי': – 'המחתרת החייזרית' – שבשבילו, אם שמתם לב, פתחתי בלוג נוסף שכרגע קצת מדשדש – השנה ענייני כדור הארץ מאפילים על הקוסמוס שמסביב. גם הנושאים הספרותיים והפוליטיים יופיעו חוץ מהבלוג הזה גם בבלוג הנוסף ש'הצועד' משתתף בו, רדיופוניה, כשהכוונה היא לשדרג את אופיים לאופי פחות 'פוסטי' ויותר 'מאמרי'.

הבלוג הזה ימשיך לחיות. הוא אהוב עלי, דווקא בגלל האוירה ה'נערית' שמשרה עליו אולי הסביבה. אני רואה בזה גם את צד השליחות, השירות החברתי שלי – פעם היה מי שהשווה את 'רשימות' ובנותיה לשיכון בבלי – שכונה אליטיסטית שבה כולם מסכימים עם כולם, בערך, ואת 'ישרא' לדרום תל אביב. אני משווה את זה לתחנות המרכזיות, או לעזריאלי (ואולי לירושלים) – איפה שכל המדינה עוברת. ודווקא שם חשוב להיות.

היום זה גם 100 שנה לאלתרמן, ואסיים את הפוסט הראשון עם השיר החכם ביותר שלו בעיני, ויסלחו לי הפמיניסטיות והמיליטריסטים והאנטי-מיליטריסטים הדנים היום בצדדים האלתרמניים האחרים. יש לי גם מה להגיד עליהם והרבה, אבל זה בפעם אחרת.