לא נסתום את הפה (2) – מפגש הבלוגרים, דיווחים והרהורים

הודעות אנונימיות (ממקור משוער ידוע) דרך גוגל, שחושפות לכאורה פרטים נכונים ולא נכונים על חיי, בתוספת 'ניבוי' כיצד הם יסתיימו, גרמו לי אתמול להתחבר אל הדברים שבהם פתחה רחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה, את מפגש הבלוגרים אתמול, שבו יצא לדרך קמפיין "לא נסתום את הפה". "עד למתקפה", אמרה הגב' ליאל, "הקרן היתה סך הארגונים שהיא תומכת בהם. המתקפה הוציאה אותנו מהארון והעמידה אותנו בעמדת מנהיגות – אנחנו נתפסים כמטריה דרכה מנותבים כל הערכים הקשורים לדמוקרטיה. זהו SHIFT אדיר, וקיבלנו את הדין בשמחה" כמעט הודתה המנכ"לית לתוקפים לאחרונה את הקרן החדשה, "לא יזמנו את המתקפה – אבל ברגע שנחשפנו אנחנו בתוך זה, בלב המאבק על הדמוקרטיה". יתכן שגם אני, בלי האיום, לא הייתי מגיח ממקומי בחום המטורף הזה כדי להגיע בפעם הראשונה אל כנס בלוגרים (טוב, האולם היה ממוזג), שבו אושיות אינטרנט, אנשים שאני קורא המון זמן, נראו בפעם הראשונה מול עיני בשר ודם, וגם מושגים שנדמה לי לפעמים בחיי היומיום שהם קיימים רק באינטרנט, כמו בלוגים, טוויטים, ועוד, נשמעו באוזן – לי בכל אופן זו עדיין חוויה מוזרה (ותודה שוב לחנן על הטרמפ).

הדמוקרטיה בסכנה. על זה הסכימו, לפי דעתי, רוב מי שהשתתפו בכנס, או לפחות מי שדיברו. קצת פחות הסכימו על הדרכים בהן מנכיחים – מילה שחזרה על עצמה הרבה – את הקול הדמוקרטי כיום, או כיצד משאירים אותו בתמונה, וגם על השאלה איפה עוברים גבולות החפיפה היום בישראל בין 'מחנה השמאל' לבין מחנה הדמוקרטיה. יש שרואים את השטח העודף שבין השניים כמשטח צר מאד (אחד הבלוגרים ביטא את ההרגשה שאת הקמפיין נגד הדמוקרטיה מוביל דווקא העם, למרות שאלה מלמעלה – בעיקר הח"כים מן הימין הקיצוני, נהנים להציג את עצמם כמובילים) ויש שרואים בו יותר מרחב שאפשר וצריך לשתף בו גם אנשים שאינם ממחנה השמאל. לי כמי שחלק ניכר מחייו ה'אמיתיים' מתנהל באזור פריפריאלי – גם אם לא בפריפריה – זאת שאלה חשובה.

צביקה בשור, רכז הקמפיין ומנחה המפגש, הציג את האמירה "לא נסתום את הפה" בתור מנטרה, כמעט אישית שהוא נושא איתו, מנטרה מעצימה, ולרגע היתה תחושה של ניינטיז באויר, כאילו אנחנו נמצאים בכנס של ניואייג', המנסה להפיץ את השמאל כמוצר שיווקי אנרגטי מציל חיים בסגנון של 'שאל אותי כיצד'. אבל הפחד הוא אמיתי, "הקונצנזוס שתמיד היה מעפן, לפחות עשה קולות שהוא נותן לשמוע קולות אחרים" אמר בשור, "היום כבר לא", הקונצנזוס זז ימינה וכל דעה אחרת נתפסת כבגידה, ו"ככל שהימין דומיננטי התחושה היא שמפחיד להתמודד אותו" – שי וזאת אולי הבעיה הגדולה – איך להוציא את החלק הלא ימני ולפחות לא אנטי-דמוקרטי של הציבור, מקיפאון הפחד שתפס אותו, איך להפוך את המנטרה למאבק אפקטיבי, שיצא את גבולות הבלוגרים המשוכנעים באינטרנט, או "איך להביא את שמאלני הארון". אנשים הודו שיש לנו מה ללמוד מגורמים ימניים שהצליחו להפוך לאפקטיביים – כמו אם תרצו ורוטר, והמנטרה כמלווה נוכחות בשטח היא בהחלט דבר שתורם. אני נוכח בזה בהפגנות בשייח ג'ראח, ההולכות וגדלות, שבהן התיפוף במיקצב המטריף – ואיתו המנטרות של ההפגנות – הוא חלק בלתי נפרד מהעניין. האמירה 'הדמוקרטיה בסכנה-צריך להציל אותה' צריכה ויכולה גם לעבור דרך הבטן, לא רק דרך הראש, אם רוצים הפגנות שמאל במספרים בני חמש ספרות, רצון שחלק מהמשתתפים הביעו.("חלק מהפחד הוא בגלל שלא ראו כבר 20,000 אנשי שמאל ביחד הרבה זמן." אמר צביקה בשור)

התמונות מדף 'לא נסתום' בפייסבוק.

ויש פעילות הולכת ומתעצמת בשטח. שייח ג'ראח שהזכרתי והוזכרה גם אתמול, משמרות המחאה על אלערקיב שהתקיימו אתמול במקביל, וללא ספק ריכוז הדיווח על הפעילויות האלה יעצים את הנודעות שלהם וימשוך גם את התקשורת המיינסטרימית אליהם. כלי שהוצג לשם כך אתמול על ידי יאיר ושותפו שאת שמו לא הצלחתי לקלוט (אשמח אם יעדכנו אותי) הוא ה'אפרטהייד ווטש' שנעשה בהשראת הUSHAHIDI בקניה – מנגנון של איסוף מידע מהשטח ע"י פעילים, על ידי SMS וטוויטר וכל כלי אחר באינטרנט ומחוצה לו, מידע שקשור בהפרת זכויות האדם בזמן אמת. זה אכן מנגנון ככל שידעו עליו יותר וידווחו אליו, ויהוו "רגליים בשטח" כמו שאמרו המפעילים, הוא יתעצם ויהיה משפיע.

חנן כהן דיבר על האגרטור – המנגנון שפיתח לאיסוף מילות מפתח, דרכו יוכל כל אחד למצוא את הנושאים החשובים למאבק זכויות האדם (למשל: חוק ההסדרים, ביומטרי, חופש הביטוי, גזענות, הקרן החדשה, צא"פ, על פי פרסומים זרים, והסברה.), את האיזכורים שלהם ואת מי שכותב עליהם. הוא גם הציע שכל מי שכותב משהו שרלוונטי – יחתום את הפוסט ב'לא נסתום את הפה' עם לינק לאתר הקמפיין, וכך גם ייעשה, וגם בטוויטר ובפייסבוק. היה גם דיון על כוחם של הבלוגרים והשפעתם, מצד אחד, בעידן התמסחרות התקשורת (דיברו גם על זה, על ביטולו הקרוב של "העיר" על כל הפרוייקטים הלא מסחריים שלו ומיזוגו עם 'העכבר המורחב', ואפרים דוידי מ"הגדה השמאלית" הזכיר את הקשר הבלתי נמנע בין קידום הפאשיזם בתקשורת ובין משפחות ההון) הבלוגרים שצוברים מאות קוראים ויותר (כדוגמת יוסי גורביץ ואייל ניב שהוזכרו וגם אותם היה לי הכבוד לראות אתמול ב'ממש') מהווים גורם מחנך שנכנס אל תוך הוואקום – ומצד שני, עדיין זה מעט מדי, וסוכם שתפקידם העיקרי הוא סוכני מידע – המגמה היא – או המאמץ המרכזי – ביטוי שגם כן השתמשו בו הרבה אתמול – הוא הניראות בשטח. "הפעילות המרכזית היא לפגוש אנשים ולהגיד להם: אדוני, הדמוקרטיה הישראלית בסכנה." אגב, אם לא שמעתם, אתר לא-נסתום כבר הופל ברשת. עוד לא עבר שבוע לקיומו, לפרסומת מוצלחת מזאת בגיל כה רך לא יכול היה הקמפיין לקוות. נקוה שהאתר יחזור במהרה.

והעיקר לא לפחד כלל.

לא נסתום את הפה.