בלוג הצועד The VValker's blog

אני עשיתי מזה סטיקר: בדרך כלל אני לא לוקח ללב כשאנשים מבקשים ממני לא להגיב בבלוג שלהם. זכותו של כל אחד לעשות לבלוג שלו מה שהוא רוצה היא זכות שאין ולא יהיה עליה ויכוח מצידי. אבל כשהצורה לבקש הבקשה הזאת, היא להיזכר פתאום, אחרי יומיים שהן היו שם והתנהל איתך דרכן שיח איכותי, למחוק את התגובות שלך כאילו אתה לא מוּכָּר, כאילו אתה טרול רחוב מאוס, אז תודו שזה מכעיס. בכל מקרה, הודות לגוגל ישתבח שמו התגובות שנמחקו שוחזרו והן נשמרות במקום בטוח, וגם חפירות הצלה נערכו ולא נגיד איפה, לשמר את זכר הימים, זכר למקדש, בטרם נודיתי מבוא בקרב בני-תרבות, בני האדם "מן הישוב" הרשאים לבוא בקהל מגיבי אותו בלוג.

רק להזכיר לנו איך השנה התחילה, כמו כדי לסגור מעגל, רקדו 46 חברי כנסת על הדם ביום העצוב של החזרת גופות החיילים ש"כדי להחזיר אותם" נעשתה המלחמה האומללה שגם איתה, דומה, נסגר מעגל בהתפטרות (הסופית? אני מניח שכן) של אולמרט.

"עומד להישבר שוב, יש מאסה קריטית". פעמון הזכוכית, 18/7/08

8/8/8: "אפשר להסתכל בטקס. הוא בטח יהיה מרשים. בטח שגם יהיו תחרויות מעניינות, ואני לא דורש מאף אחד להפסיד אותן, בעיקר אם הן בענף הספורט שהוא אוהב – כדורגל, איגרוף, רכיבה על אופניים, ריצת מרתון. אז מה המינימום שאני דורש בעצם? שבשעה שמסתכלים, יחשוב כל אחד ולו לרגע, שהוא רואה את הדברים מנקודת מבטו של סיני, או טיבטי. יחשוב כל אחד שהוא טיבטי, או סיני שנושל מביתו בבייג'ין, או הושלך לכלא או מחנה כפייה, ומשם הוא רואה את השידורים ברגע זה." כך כתבתי ביום פתיחת האולימפיאדה, וישרא מצאו לנכון גם לצטט, בעמוד הבית. "בתור ספורטאית לשעבר חבל לי להפסיד את האירוע הזה, אבל בתור בת אדם… " כך הגיבה הדמעות של לילי וTC סיכמה: "הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה להמשיך במחאה השקטה שלנו שממילא לא תשמע ורק תגרום לנו להרגיש מעט צודקים יותר, כי מה עוד כבר אפשר לעשות?". לעומתן KUKSTA: "זו צביעות ממדרגה ראשונה להפיל על הסינים את כל הרעות החולות בעולם.", וה"די להיות שמאלני יפה נפש" שאי אפשר בלעדיו הציע לי "לך תתקשר לאימא שלהם שתעשה נו נו נו, אל תפיל את התסכול שלך על האולימפיאדה."

עד כאן הסיכום השנתי, תודה לכם ותודה לעצמי, שצעדתם איתי את 22 הימים שסיכמו את השנה המעניינת הזאת. לילה טוב. יום טוב. הפוסט הבא – פוסט היומולדת של הבלוג, בעוד יומיים.

היתה לו רגל עיוורת, שהיתה תמיד מוליכה אותו אל המקומות שבהם היתה התשובה לשאלה שנשאלת.
הוא לא ידע להסביר איך זה קורה לו, בדרך כלל הוא בכלל לא ידע על השאלה.
כבר כשהיה בן שלוש, פעם אחת הסבתא שלו נמנמה בשעה שהשגיחה עליו, והוא הלך לבדו. המשטרה היא שהחזירה אותו מאתר האירוע, שם מצאו אותו יחידי.
השוטרים רק נתנו לו ממתק וצבטו אותו בחיבה, אבל מאז אבא שלו אמר שעל הילד הזה צריך להשגיח, לא לתת לו אף רגע ללכת לבד, וגם כשבגר והיה נער היה אבא שלו נותן חמישיות לנערים אחרים, כדי שישגיחו עליו וישימו עין. כשגדלו קצת יותר שיחד אותם האבא אפילו בקופסאות סיגריות.
שלא ילך אף רגע אחד לבד.

(התחלה ללא המשך, בינתיים)
היתה לו רגל עיוורת, 23/6
=======================================================
"כולם אכלו מהפטריה, הם רק לא רוצים להודות בזה, אפילו לעצמם"
"לא לא רוצים, לא בנויים, הקיבולת, חפא אמר"
"כן, חפא אמר"
=======================================================
ברמת ידע עמוקה, יתכן שכולם גוייסו אי פעם, ואלה שבחוץ, הישויות, יו ניים איט, רוצות שרוב הזמן הידע הזה יישאר רדום – רק במצבים של צורך – צורך בשבילם כמובן – יתעוררו כולם ויתפקדו כחיילים ממושמעים – ואפילו לא ידעו מאיפה יש להם את זה, ואחר כך הכל יחזור ויישכח, חוץ מכמה מיוחדים, כמה בודדים, באמת בודדים. זו אפשרות. אבל אולי יש גם רמה שבה קבוצות שהתאמנו בידע צברו אותו. כביכול בנפרד לגמרי מהמערכת הממוסדת, מהמדינה, מהכל, וכל קבוצה התאמצה לדעת יותר, לנצח בידע שלה את הקבוצות האחרות – לדעת מה הן יודעות, וגם להשכיח מהן את מה שידעו.

ותמיד יש את הטענה האחרת, שהקבוצות לא יכלו לעשות כלום אחת לשניה כי זה היה כמו שני משוגעים במחלקה סגורה שאחד אומר יש לו טילי סקאד והוא יירה על השני והשני אומר שיש לו טילי פטריוט והוא יעצור את הטילים של ההוא, ובעצם לשניהם אין כלום

לא שאלה שיש להם הם פחות משוגעים, פחות במחלקה סגורה.
הפטריה, 8/7
===========================================
בגלל שרצתה אותו ולא יכלה להשיג, הלכה ללמוד אצל מכשפה שבדיוק הגיעה מאמריקה לתת סדנאות. אחר כך היא הפכה את עצמה לעכביש ונתלתה על קיר השירותים בביתו, וכשהוא השתין היא ראתה לו.
היתה לו רגל עיוורת, 23/6

סליחה, טעות
כל הפלגות החורף
התובנות
שיתוף החלומות.
20/6
"האם יש מצב שבין אלה לבין אלה תפרוץ מלחמת עולמות?"
"כמעט שאין סיכוי. אלה שיש להם מסוגלים עד אין קץ לבלבל ולהטעות את אלה שמפחדים. מפעם לפעם תפרוץ מלחמה, היא תהיה נגד קורבן מזדמן, שלא אשם בכלום. כי אלה שמפחדים הם תמיד עוורים, או מוכים בסנוורים, ולא רואים את האויב האמיתי, כשהאש שלהם מוסטת גם זה אל זה. הפרד ומשול. כך, אגב, היה תמיד. האינסטנציות הגבוהות מטעות את בני האדם".
"אז מה התחדש כעת?"
"הצטרפו לעניין הזה יותר קבלני משנה, גם מקרב בני האדם".
"ואלה שמפחדים, למי הם שייכים? לימין, לכוחות הלאומניים?"
"לאו דווקא. גם לכל מיני סוגים של שמאל, ואפילו 'שמאל טהרני', וכל אלה שנקראים נאורים, הם עוורים לא פחות ומוכים בשיטיון סנוורים, במיוחד אלה המעוררים רושם שהם יודעים על מה הם מדברים, אבל אם תתקרב תראה כמה הם חלולים, וכל אחד מומחה בלזהות את החייזר באחר, ובלהאמין בלהט לאיזשהו סרט שמוקרן לו על המסך של התודעה. אם לא הסרט הזה, אז סרט אחר. וכולם, גם, לא אוהבים את 'החלש', גם את המגמגם, את התוהה והתועה. הם בזים לאלה וברעבונם או בתסכולם יאכלו אותם, גם אלה גם אלה."
"ועוד דבר התחדש בשנים האחרונות. דומה שנולד איזור של אנשים שאינם מתים לעולם. כל היתר – הם האיזור הרגיל."
20/6 – הזר, החייזר והמוזר
**
א. כוכב בגין
בין 1974 ל1977 זעם העם ורעב לנקם, וגם אחרי עליית הליכוד שהענישה את ממסד מפ"אי ו'האשכנזים' התאווה שיש הרואים בה תאווה לצדק נמשכה.
כדי להשביע אותה ולהחזיר את הסדר והיציבות שגם שלטון חדש זקוק לו אל המדינה, תוך ריצוי הסגנים וסגני הסגנים, ניתנה להם רשימת קורבנות "לטפל" בהם, רובם מן המעמד הבינוני שלא חטאו בכלום וגם כאלה שלא יכלו לחטוא, אבל אותם קל לתפוס, ולעשות על גבם דילים והסדרים. אולי עוד ייחקר וייכתב בזה.
חלק מאלה הצליחו להגיע בעוד מועד אל האיזורים – מתחמים מוגנים שקמו עוד בשנים הקודמות, מוקפים בחומה טלפתית שהוכנה למלחמת עולמות, שם סודרו להם מקומות כולל עבודה נוחה בצבא. מן המתחמים האלה הם עברו אחר כך לאיזורים-מתחמים חדשים עד היום, בהם אין מתים לעולם, אולי גם לא חיים.
אלה שלא הגיעו בעוד מועד ופגשו את הטיפול נשברו, השתגעו או נהיו לאחרים.
חלק מהם גילו את עצמם מחדש כחייזרים (מילה שלא היתה קיימת אז, אז אמרו "אנשי חלל"). בארץ זרה, בכוכב חדש, תוהים ובוהים מה הם עושים בו, בעצם. עד היום.

ב. לפני השקיעה, השוט, המלחמה
ובכל פעם במחזוריות, עולה השוט ומעניש, את אלה שלא אשמים. הקורבנות מתחלפים, ויש שחוזרים
בבחירות, במלחמה, או שניהם. בגין ניצח שוב כשהאוניברסיטה עברה לחשכת הר הצופים, ואחר כך היתה מלחמת לבנון הראשונה. והאינתיפאדה הראשונה, ורצח רבין, וביבי הראשון.
ותמיד לפני שזה קורה יש איזה זמן שבו השמש בהירה יותר מכרגיל, חמה כאילו ממיסה חומות מתחמים מוגנים אבל כבר ישנה הבגידה, יש מי שמוסרים מתוך תקוה לחלץ את עצמם מסרט ההפחדה והרדיפה ולהיות ברשימת המוגנים, ויבוא האחר תחתיהם ותמיד יימצאו טקסטים להאדיר את המעשה. ותמיד יהיה מי שידע להפחיד, להסיט להסית ולהטעות גם את הקרובים.
ואחר כך השמש כבר לא רלוונטית כאשר לילה, אזור שאין בו שמשות וכולם שווים. לאפס. גם אלה שבתוך המתחמים-האיזורים וגם אלה שבחוץ. הם מפחדים.
ואחר כך כשזה עובר, שוב, כל האגואים יעלו.
21/6 – לפני השקיעה

לפני שנה פחות יום כתבתי כאן פוסט שקרא להחרים את אולימפיאדת בייג'ין. הבטחתי אז הבטחה לסיים כל פוסט שלי בקריאה להחרמה זאת.
לא עמדתי בהבטחה, גם משום שראיתי שאין עם מי לדבר, וגם משום שאחרי שחשבתי על זה קצת, זכרתי שאלה שקריאה כזו יכולה להיות ממוענת אליהם, כלומר, הממסד הישראלי, לא בטוח אם הם יותר טובים מהסינים, או אם הם ראויים שאזכה אותם במצוה של החרמת האולימפיאדה.
בסך הכל מקומו של שמעון פרס ביציע הכבוד של הדבר הזה, ביחד עם ג'ורג' וו., נשיאי איראן וצפון קוריאה הולם אותו כמו נעל חדשה (?) שמתאימה לכף הרגל, שעה שהוא מייצג ממסד המעלים עין ונותן גיבוי למה שנעשה היום בשטחים ע"י הצבא והמתנחלים, וגם לדיכוי הפנימי של אזרחי ישראל (שאינם בצד הנכון של המפה הכלכלית, בעיקר), ממסד שבדיוק באותם ימים שכתבתי את מה שכתבתי, החל במסע הרדיפה הצבוע והמבחיל נגד המושמטים מכל סיבה, הנמשך עד היום בדרכים שקטות, גם אם כבר לא מדברים על זה כמו לפני שנה. מממסד כזה לא אבוא לבקש צדק.
גם מן הספורטאים הישראלים אני לא דורש שיהיו שונים מעמיתיהם בעולם הקפיטליסטי של היום, שבו כסף והצלחה יענו את הכל. הם התאמנו במשך שנים, מדוע יישארו הם בבית? מדוע יהיו צדיקים יותר מן האחרים? רק מפני שהם ישראלים? אוי באמת… ההחרמה היחידה שאני יכול לדרוש היא החרמה אישית וחברתית – למעט לצפות בשידורי האולימפיאדה, ולא להתלהב מההישגים הישראלים, אם יהיו, ש"ישימו אותנו על המפה" (שהיא לא כ"כ מכובדת). רלף קליין מת, וכך גם העידן ההוא. כדי להקל על ההחרמה הזאת, אחזור כאן שוב על עיקר הדברים שכתבתי לפני שנה:
"סין עוצרת מתנגדי משטר (ולא רק), מחזיקה אותם בלא משפט, מענה אותם, מבצעת בהם ניסויים, עבודות כפייה, מקצצת איברים.
(ואגב, סין היא גם כובשת, בטיבט).
אחד הדברים הכי קרובים שאנחנו יכולים לדמיין, כיום, במאה ה21, לעריצות הטוטאלית המושלמת.

יש עוד ארצות שמצב דיכוי זכויות האדם בהן גרוע, אולי יותר מסין (צפון קוריאה, למשל).
אבל הן לא עומדות לארח אולימפיאדה בשנה הקרובה.

ומי שמשתתף באולימפיאדה הזאת, לא רק שיתן לגיטימציה למעשים האלה.
לא רק שהוא ישתתף עם השטן בחגיגה על דמם של הטבוחים, העצורים, עקורי האיברים (ולא עומדת לזכותו גם הטענה של משתתפי אולימפיאדת ברלין 1936, שהנאצים לא התחילו עדיין במעשים הרצחניים שלהם).
לא רק שהוא ירוץ, יבעט בכדור או יקפוץ לגובה על משטחים שמהם עצמם פונו מאות אלפים בלי פיצויים ובלי חמלה (תוך חיסול מי שמחה יותר מדי).
הוא גם יוכיח שערכי זכויות האדם אינם במקום הראשון אצלו. שאין לו בעיה עם מה שסין עושה.
ומאנשים כאלה, גם אם הם טובים בספורט, אני מסרב להתלהב.
ארורה המדליה שתינתן, והיא ספוגה בדמם של נפגעי זכויות האדם בסין.
ארור גם המקבל אותה, בין אם הוא ישראלי, או יפאני, או צרפתי.
בעיני הוא מצורע."

אז אפשר להסתכל בטקס. הוא בטח יהיה מרשים.
בטח שגם יהיו תחרויות מעניינות, ואני לא דורש מאף אחד להפסיד אותן, בעיקר אם הן בענף הספורט שהוא אוהב – כדורגל, איגרוף, רכיבה על אופניים, ריצת מרתון.
אז מה המינימום שאני דורש בעצם?
שבשעה שמסתכלים, יחשוב כל אחד ולו לרגע, שהוא רואה את הדברים מנקודת מבטו של סיני, או טיבטי.
יחשוב כל אחד שהוא טיבטי, או סיני שנושל מביתו בבייג'ין, או הושלך לכלא או מחנה כפייה, ומשם הוא רואה את השידורים ברגע זה.

קשב
לפעמים עדיף לא להפריע בדיבורים.
4/6/08
=========================

5/6/2008
"זה פשוט יפהפה הציור הזה או מה שזה לא יהיה" (בינתיים).

"כאשר הצליחו כמה מתלמידי תמקט להחדיר אל הממלכות רעיונות שקראו להם 'רעיונות הומניים', נבראו ושובטו הכבשים הראשונים, כדי לשמש כקורבן תחליף לאדמיים שהושלכו לפניהם אל שדות הכבידה.
בדרך כלל, תלמידי תמקט היו אלה שקיבלו את האחריוּת על המעבדות לשיבוט הכבשים, והם, כגאוה על הישגם ההומני בממלכות הראשונות, נהגו לקחת איתם את הכבשים כמתנה לכל פלנטה שהגיעו אליה, בכל אזור אשר בו הקימו אשראם ללימודי התבונה הגלקטית הראשונה. לכן, בכל מקום שבו התנהלה ההסטוריה בדרך זו, ימצאו אסטרונאוטים זרים, אם ינחתו, כבשים." ("הוירוס (1)" 8/6/08)

ותהיה אי אמירה זו בינינו של שלום
לא כאי-אמירת שלום שבין שני זרים. אפילו אויבים.
אלא מוחלטת הרבה יותר ממנה.
המלים האחרונות
חשבתם על זה, שמלים, סתם מלים של סיום שיחה, שאמרתם או כתבתם היום, השבוע, או מתי שהוא, לאדם כלשהוא, חוה כלשהיא, עשויים להיות המלים האחרונות שלכם אליו? סתם, כי ככה הדברים יוצאים. את מי שאנחנו פוגשים היום, לא נפגוש מחר, אולי זה לא יהיה בראש שלנו, אולי לא בדיוק יצא לנו לחשוב על אותו אדם או בת אדם אחר כך.
אפילו היום בעידן האינטרנט כשנראה כשכולם זמינים לכולם (אני מודה שכמי שגדל לפני עידן האינטרנט הפרידות מאנשים נראו לו יותר סופיות, אבל גם באינטרנט והסלולרי, לא כל מי שפגשנו מובטח שיהיה זמין בפעם הבאה או אי פעם).
ואז המלים שאתם אמרתם יישארו אצל האחר/ה ההו/יא בזכרון בתור צריבה אחרונה של הנוכחות שלכם, וכך גם דברי האחר/ה אליכם. אתם אולי זרמתם מאז, התפתחתם מאז, אולי לא.
בכל רגע אנחנו נולדים מחדש, אנחנו משתנים, אנחנו מתהווים. לא בעיני מי ששמע את מילות הפרידה שלנו לפני x שנים, x חודשים, ואולי לא יצא להשתמע, להתראות או להתכתב שוב.

נניח שהיה ביכולתכם לבחור את המלים האחרונות שישמע מכם אדם כלשהוא, בהווה או בעבר. נניח והיה ידוע לכם שאת האדם המסויים הזה לא תפגשו, לא תשמעו ממנו, הוא לא יהיה זמין יותר בזמן שאתם זמינים.
וכל אחד יש לו את מי שהמלים שאמר לה אז, היו בעצם המלים האחרונות.
האם אלה המלים האחרונות שהייתם רוצים שישתמרו מכם, במרחב שביניכם לבין האחר, או שהייתם מחליפים, בוחרים במלים אחרונות אחרות?
קחו את זה בתור תרגיל, לגבי אנשים שונים שפגשתם, פיסית ווירטואלית, שהיו לכם חשובים, בשלב כלשהו, ולו קצר, של החיים. תרגיל במחשבה, ובפיתוח של גישה נכונה לאנשים, ולעצמכם.
כי החיים קצרים, וכל מילה שאנחנו אומרים, עלולה להיות המלה האחרונה. לנו, או לו או לה.
13/6/08
"אני אוהבת אותך

המילים האחרונות היחידות שהייתי באמת עומדת מאחוריהם.
ביחס לכל אדם, כך נראה לי." (אקס)

כשהייתי ילד קטן חשבתי שעולמות הם שָמָה, מעבר. מעבר לקצה של השדה, מעבר לסוף של הרחוב שאיננו נגמר, מעבר לקו האופק.
תמיד במקומות שאני לא מגיע אליהם, אם משום שאין לי כח, אם משום שאני עוד קטן ופוחד ללכת עד לשם לבדי, אם משום שאני מתעצל.
אבל למרות שאני לא הלכתי אליהם, היו באים אלי משם.
כשגדלתי קצת, חשבתי, וחשבו עוד, שעולמות הם מקבילים, ובגלל זה אנחנו לא פוגשים בהם לעולם ולא נפגוש, כי כל מה שאנחנו עושים, לעולם אנחנו הולכים בקו ישר, וקוים ישרים מקבילים לעולם לא ייפגשו.
עדיין לא הבנתי איך בכל זאת, באים אלי משם.
אחר כך חשבתי, שיש אולי מקרים, שבהם הקוים הישרים לא כולם מקבילים, ויש שקוים חוצים את מסלולם של הקוים האחרים, וכך קורה שאלה שנמצאים בעולמות השונים נפגשים.
האמנתי שהמקומות האלה, שבהם העולמות נפגשים, הם מקומות קבועים. "פתחי עולמות" קראתי להם, ואחר כך גם "נקודות עוצמה". אחר כך אמר לי מישהו, שהפתחים האלה, הם אינם דווקא בחלל אלא בזמן, והמפגשים שבין העולמות נקראים "שעות עוצמה".
ואז בא איש, שלימד אותי ואת החברים האחרים לראות את העולמות כשהם נוכחים בָּנוּ ואיתָּנוּ, בכל מקום ובכל שעה. "צריך רק להסיר את הכיסוי שעל המוח, החוסם את דרכה של הראייה" אמר האיש. דרך נוכחותו הבנו, שאין צורך לנסוע לשום מקום כדי לראות את העולמות, ואני הבנתי שאלה שבאים מהם, הם לא באמת באים, הם תמיד נמצאים, עם עריהם וארצותיהם, ואולי אנחנו אלה שנמצאים ביקום שלהם, מכוסי עיניים, עיוורי אצבע.
אחר כך האיש השאיר אותנו לבד, להתרגל וללמוד לראות את העולמות ואת חייהם לא רק בשעה שהוא נמצא, אלא כל הזמן, ובכל מקום. מהלימוד הזה, לא חדלתי עד היום.

*****
בשעה שהיה מראה לנו את העולמות ואת החיים שבהם, הבנתי, מתוך כך, הרבה דברים על חיי שהיו קודם, וגם על השלכות הדברים שקרו בהם על חיי שבזמנים אחרים. פירשתי את הילדות שלי באור חדש, וגם את סוף הילדות.
הבנתי שהשמש הצהובה, שנולדה באזור מרכז היקום, היא ששלחה אלי, אולי בבלי דעת, את החיים שלה, המקיפים אותה, כקריאת מצוקה שלא הבנתי ואני לא מבין גם היום, אולי רק מנחש מסיפוריהן של שמשות מקבילות, פירשתי את קריאת המצוקה לגמרי אחרת והבאתי על עצמי דברים לא נעימים, ורק עכשיו אני מבין מאנשים שגדלו ליד מרכז היקום שלה והם ועסקיהם נמצאים כעת בכיפת הרקיע על איזה שדות עוצמה מסוכנים עליתי, כאשר החיים שמסביב לי נענו לקריאות החיים שמסביב לה והביאו אותי לבוא ולעבוד במרכז היקום של השליטים, לתת למענם את אנרגיותי מתוך מחשבה שאני השליט.
ואולי כאן ראשית כל הדברים שלא הסתיימו.
(25/5/08)