בחזרה לקלאסיקה

עיצבתי תמונת כותרת חדשה שמבטאת ומשחזרת את האלמנטים ששלטו בכיפת הבלוג בתקופות השיא שלו. אולי גם הנושאים והכתיבה יחזרו לתקופה הקלאסית, מי יודע.

נא להכיר – הכותרת החדשה Title Classic

28/8/08 7:59:59 AM לחצתי על הסטופר

תוך כמה זמן איעלם מהמקום ההוא.
ואייבי נתן – יהיה זכרו ברוך למי שחי בדורות ההם, במאה ההיא, אייבי נתן היה מעצב, במודע ושלא במודע. וגם מצעד המחץ, שעל שמו הבלוג הזה, לקח הרבה השראה ממנו, ומאניית השלום, חללית השלום המרחפת סביב לכוכב הירוק. תחי האהבה. WISH YOU PEACE

מר (גם 8:12 זה שלי)

נ.ב: וגם אותי מעניינת השאלה הזאת ואני תוהה איך לא התחילו עדיין ההתחסדויות השנתיות התורניות?

אה, כן, וכוכב זהב לרקטור האוניברסיטה בי-ם, פרופ' חיים פרידמן, ומקוה שאף אחד לא ייבהל שם מהאיומים והרימוזים בסגנון מאפיה של ראש השב"כ (הידוע כאן כ"יובל תחקור אותי"), יעני "אנחנו הגנו לך על האוניברסיטה מפיגועים, זוכר?"
נכון, אומרים שלא רק לשב"כ יש שם כל מיני דילים ותכניות ל"השכלה מקוצרת", אבל בכל זאת בתור טיפה בים גם זה משהו ואולי התחלה של דיון בנושא שלא תזיק.

פוסט יום-הולדת לבלוג ותערוכה

זה היה לפני 4 שנים.

גם אז היתה אולימפיאדה והיו בחירות בארה"ב, אבל רוסיה לא פלשה לשום מקום (מעניין שרוב הפלישות שלה הן בשנים 'אולימפיות-נשיאותיות') ושרון היה עדיין ראש הממשלה, לפני ההתנתקות.

אני שיגרתי את עצמי אז באינטרנט (שבו הייתי חדש יחסית ועדיין הרגשתי כמו ילד על יד צעירים ממני פי שתיים שחוללו את המהפכה בשנות ה90) בתור טוקבקיסט-מגיב קצת מופרע להכעיס, מחליף כינויים סדרתי שפעם כשהוא יהיה גדול/ יהיו לו כוחות נפשיים/ בטחון בשביל זה, הוא ישתדרג ויכתוב מאמר רציני באיל הקורא למשל, ובינתיים מפריע לאחרים, או מחכים אותם, תלוי בנקודת ההשקפה. בינתיים הוא נוכח בשטח.

אולי מתאים, שהטריגר שגרם לי כך פתאום לפתוח בלוג, היה הגילוי שמישהו מחרצף אותי באתר רשימות, בו נהגתי להגיב כ"הסטוריון מצעד המחץ" (בין שאר כינויים שחלקם הונצח מחוץ לאינטרנט בספר של קורינה "הופכת עולמות"). מישהו שכנראה איימתי על מעמדו כ'המפריע השכונתי'. החלטתי שצריך להיות מקום שבו תיכתב עמדתי הבלתי-מזוייפת ובלתי מחורצפת, אם היא מעניינת את מישהו. בהחלטה די של רגע, ניגשתי לישרא, שהיה אז כמעט אתר הבלוגים היחיד בארץ, ופתחתי בלוג. הייתי, אני חושב, הבלוגר הראשון שהיה קודם לכן טוקבקיסט. מאז גם יגאל כהן מרחובות ואחרים עשו זאת, ואפילו לאליהוא הלם יין ממז"א יש בלוג.

לא חשבתי אז שאגיע רחוק עם זה, בטח לא חשבתי על האולימפיאדה הבאה כנקודת זמן שבה אני עדיין אהיה כאן. אולי לא נהייתי ילד גדול מאז, ואת המאמר הרציני שלי אני עדיין בדרך לכתוב כמו שאר דברים שאני בדרך לכתוב אותם, אבל עשיתי כאן דברים חשובים ומעניינים, מעבר למה שציפיתי עם הבלוג הזה. משהו עדיין חסר כאן וההתלבטות שלי היא אם השלמתו במקום אחר, לא תחסל את הבלוג הזה. אני די אוהב את "הצועד בנעליו" שצמח מכאן והפך לזיהוי האינטרנטי שלי שאולי מבין כל הזיהויים הגיע הכי רחוק (גם כן בעזרת המחרצף, בן לוייתי הנאמן), אבל אולי צריך להחליף לפעמים. מי כמוני יודע. אבל זה לא חשוב כרגע, לא אעייף יותר עם נאומים, תודה שבאתם ומזל טוב לעצמי , ועכשיו לתערוכה:

כל השניים וחצי קוראים שסבלו אותי עם השנים יודעים שכמו כינויים, אני מאד אוהב להחליף רקעים (ואני מבקש משניכם, וגם החצי, סליחה אם הרגשתם פה מפעם לפעם שאתם בניסוי מעבדתי. לפחות תדעו שהוא היה גם על עצמי).

לכל תקופה היה רקע משלה, והחלטתי לכבוד יום זה (למה אין אייקון של דמעות התרגשות מזוייפות? או דמעות בכלל? האם זה מפני שישראלי אמיתי לא מתרגש, לא בוכה?) להביא מקבץ נבחר מהם. קבלו:

הזמן הראשון היה זמן צהוב

והיה גם זמן ירוק.

 ושניהם היו זמנים של עמודה אחת, עם מלא לינקים לבלוגים של אחרים.

בחצי השנה הראשונה נשאתי את הכינוי שהוא גם שם הבלוג.

אחר כך באו הנעליים.

היה גם זמן קצר שבו לבלוג היה שם אחר, הזמן הכחול שהכותרת שלו התאימה לעולמות שטיילתי בהם אז ב"הסטוריה האלטרנטיבית".

שנה אחת חלפה בינתיים.

והיה גם זמן שחור.

וכך נראיתי ביום ההולדת השני, בדיוק כשהסתיימה המלחמה.

זו היתה תקופה, שבה גם הצגתי תגובות מגיבים נבחרות:

היה זמן שבו העליתי את נעלי על ראש שמחתי

והיו גם הזמן האפור וזמן הקוביה.

וכך נראו הדברים לפני שנה בדיוק, אולי הזמן הכי סוער של הבלוג הזה.

ועד לא מזמן, היה הזמן לא הורוד, הורִידי.

וכך אני נראה עכשיו.

מאחל לעצמי את היכולת להשתנות תמיד.

אז תודה שבאתם, שהייתם, שסבלתם אותי. נסיים באותה ברכה כמו לפני שנה, עם שיר ממצעד המחץ ההסטורי:

 Long May You Run

גם אני וגם אתם.

סיכום השנה כ"א – יולי-אוגוסט: אדם מוחק את שחסר לו?

אני עשיתי מזה סטיקר: בדרך כלל אני לא לוקח ללב כשאנשים מבקשים ממני לא להגיב בבלוג שלהם. זכותו של כל אחד לעשות לבלוג שלו מה שהוא רוצה היא זכות שאין ולא יהיה עליה ויכוח מצידי. אבל כשהצורה לבקש הבקשה הזאת, היא להיזכר פתאום, אחרי יומיים שהן היו שם והתנהל איתך דרכן שיח איכותי, למחוק את התגובות שלך כאילו אתה לא מוּכָּר, כאילו אתה טרול רחוב מאוס, אז תודו שזה מכעיס. בכל מקרה, הודות לגוגל ישתבח שמו התגובות שנמחקו שוחזרו והן נשמרות במקום בטוח, וגם חפירות הצלה נערכו ולא נגיד איפה, לשמר את זכר הימים, זכר למקדש, בטרם נודיתי מבוא בקרב בני-תרבות, בני האדם "מן הישוב" הרשאים לבוא בקהל מגיבי אותו בלוג.

רק להזכיר לנו איך השנה התחילה, כמו כדי לסגור מעגל, רקדו 46 חברי כנסת על הדם ביום העצוב של החזרת גופות החיילים ש"כדי להחזיר אותם" נעשתה המלחמה האומללה שגם איתה, דומה, נסגר מעגל בהתפטרות (הסופית? אני מניח שכן) של אולמרט.

"עומד להישבר שוב, יש מאסה קריטית". פעמון הזכוכית, 18/7/08

8/8/8: "אפשר להסתכל בטקס. הוא בטח יהיה מרשים. בטח שגם יהיו תחרויות מעניינות, ואני לא דורש מאף אחד להפסיד אותן, בעיקר אם הן בענף הספורט שהוא אוהב – כדורגל, איגרוף, רכיבה על אופניים, ריצת מרתון. אז מה המינימום שאני דורש בעצם? שבשעה שמסתכלים, יחשוב כל אחד ולו לרגע, שהוא רואה את הדברים מנקודת מבטו של סיני, או טיבטי. יחשוב כל אחד שהוא טיבטי, או סיני שנושל מביתו בבייג'ין, או הושלך לכלא או מחנה כפייה, ומשם הוא רואה את השידורים ברגע זה." כך כתבתי ביום פתיחת האולימפיאדה, וישרא מצאו לנכון גם לצטט, בעמוד הבית. "בתור ספורטאית לשעבר חבל לי להפסיד את האירוע הזה, אבל בתור בת אדם… " כך הגיבה הדמעות של לילי וTC סיכמה: "הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה להמשיך במחאה השקטה שלנו שממילא לא תשמע ורק תגרום לנו להרגיש מעט צודקים יותר, כי מה עוד כבר אפשר לעשות?". לעומתן KUKSTA: "זו צביעות ממדרגה ראשונה להפיל על הסינים את כל הרעות החולות בעולם.", וה"די להיות שמאלני יפה נפש" שאי אפשר בלעדיו הציע לי "לך תתקשר לאימא שלהם שתעשה נו נו נו, אל תפיל את התסכול שלך על האולימפיאדה."

עד כאן הסיכום השנתי, תודה לכם ותודה לעצמי, שצעדתם איתי את 22 הימים שסיכמו את השנה המעניינת הזאת. לילה טוב. יום טוב. הפוסט הבא – פוסט היומולדת של הבלוג, בעוד יומיים.

סיכום השנה כ' – יוני-יולי

היתה לו רגל עיוורת, שהיתה תמיד מוליכה אותו אל המקומות שבהם היתה התשובה לשאלה שנשאלת.
הוא לא ידע להסביר איך זה קורה לו, בדרך כלל הוא בכלל לא ידע על השאלה.
כבר כשהיה בן שלוש, פעם אחת הסבתא שלו נמנמה בשעה שהשגיחה עליו, והוא הלך לבדו. המשטרה היא שהחזירה אותו מאתר האירוע, שם מצאו אותו יחידי.
השוטרים רק נתנו לו ממתק וצבטו אותו בחיבה, אבל מאז אבא שלו אמר שעל הילד הזה צריך להשגיח, לא לתת לו אף רגע ללכת לבד, וגם כשבגר והיה נער היה אבא שלו נותן חמישיות לנערים אחרים, כדי שישגיחו עליו וישימו עין. כשגדלו קצת יותר שיחד אותם האבא אפילו בקופסאות סיגריות.
שלא ילך אף רגע אחד לבד.

(התחלה ללא המשך, בינתיים)
היתה לו רגל עיוורת, 23/6
=======================================================
"כולם אכלו מהפטריה, הם רק לא רוצים להודות בזה, אפילו לעצמם"
"לא לא רוצים, לא בנויים, הקיבולת, חפא אמר"
"כן, חפא אמר"
=======================================================
ברמת ידע עמוקה, יתכן שכולם גוייסו אי פעם, ואלה שבחוץ, הישויות, יו ניים איט, רוצות שרוב הזמן הידע הזה יישאר רדום – רק במצבים של צורך – צורך בשבילם כמובן – יתעוררו כולם ויתפקדו כחיילים ממושמעים – ואפילו לא ידעו מאיפה יש להם את זה, ואחר כך הכל יחזור ויישכח, חוץ מכמה מיוחדים, כמה בודדים, באמת בודדים. זו אפשרות. אבל אולי יש גם רמה שבה קבוצות שהתאמנו בידע צברו אותו. כביכול בנפרד לגמרי מהמערכת הממוסדת, מהמדינה, מהכל, וכל קבוצה התאמצה לדעת יותר, לנצח בידע שלה את הקבוצות האחרות – לדעת מה הן יודעות, וגם להשכיח מהן את מה שידעו.

ותמיד יש את הטענה האחרת, שהקבוצות לא יכלו לעשות כלום אחת לשניה כי זה היה כמו שני משוגעים במחלקה סגורה שאחד אומר יש לו טילי סקאד והוא יירה על השני והשני אומר שיש לו טילי פטריוט והוא יעצור את הטילים של ההוא, ובעצם לשניהם אין כלום

לא שאלה שיש להם הם פחות משוגעים, פחות במחלקה סגורה.
הפטריה, 8/7
===========================================
בגלל שרצתה אותו ולא יכלה להשיג, הלכה ללמוד אצל מכשפה שבדיוק הגיעה מאמריקה לתת סדנאות. אחר כך היא הפכה את עצמה לעכביש ונתלתה על קיר השירותים בביתו, וכשהוא השתין היא ראתה לו.
היתה לו רגל עיוורת, 23/6

סיכום השנה י"ט – יוני – לפני השקיעה

סליחה, טעות
כל הפלגות החורף
התובנות
שיתוף החלומות.
20/6
"האם יש מצב שבין אלה לבין אלה תפרוץ מלחמת עולמות?"
"כמעט שאין סיכוי. אלה שיש להם מסוגלים עד אין קץ לבלבל ולהטעות את אלה שמפחדים. מפעם לפעם תפרוץ מלחמה, היא תהיה נגד קורבן מזדמן, שלא אשם בכלום. כי אלה שמפחדים הם תמיד עוורים, או מוכים בסנוורים, ולא רואים את האויב האמיתי, כשהאש שלהם מוסטת גם זה אל זה. הפרד ומשול. כך, אגב, היה תמיד. האינסטנציות הגבוהות מטעות את בני האדם".
"אז מה התחדש כעת?"
"הצטרפו לעניין הזה יותר קבלני משנה, גם מקרב בני האדם".
"ואלה שמפחדים, למי הם שייכים? לימין, לכוחות הלאומניים?"
"לאו דווקא. גם לכל מיני סוגים של שמאל, ואפילו 'שמאל טהרני', וכל אלה שנקראים נאורים, הם עוורים לא פחות ומוכים בשיטיון סנוורים, במיוחד אלה המעוררים רושם שהם יודעים על מה הם מדברים, אבל אם תתקרב תראה כמה הם חלולים, וכל אחד מומחה בלזהות את החייזר באחר, ובלהאמין בלהט לאיזשהו סרט שמוקרן לו על המסך של התודעה. אם לא הסרט הזה, אז סרט אחר. וכולם, גם, לא אוהבים את 'החלש', גם את המגמגם, את התוהה והתועה. הם בזים לאלה וברעבונם או בתסכולם יאכלו אותם, גם אלה גם אלה."
"ועוד דבר התחדש בשנים האחרונות. דומה שנולד איזור של אנשים שאינם מתים לעולם. כל היתר – הם האיזור הרגיל."
20/6 – הזר, החייזר והמוזר
**
א. כוכב בגין
בין 1974 ל1977 זעם העם ורעב לנקם, וגם אחרי עליית הליכוד שהענישה את ממסד מפ"אי ו'האשכנזים' התאווה שיש הרואים בה תאווה לצדק נמשכה.
כדי להשביע אותה ולהחזיר את הסדר והיציבות שגם שלטון חדש זקוק לו אל המדינה, תוך ריצוי הסגנים וסגני הסגנים, ניתנה להם רשימת קורבנות "לטפל" בהם, רובם מן המעמד הבינוני שלא חטאו בכלום וגם כאלה שלא יכלו לחטוא, אבל אותם קל לתפוס, ולעשות על גבם דילים והסדרים. אולי עוד ייחקר וייכתב בזה.
חלק מאלה הצליחו להגיע בעוד מועד אל האיזורים – מתחמים מוגנים שקמו עוד בשנים הקודמות, מוקפים בחומה טלפתית שהוכנה למלחמת עולמות, שם סודרו להם מקומות כולל עבודה נוחה בצבא. מן המתחמים האלה הם עברו אחר כך לאיזורים-מתחמים חדשים עד היום, בהם אין מתים לעולם, אולי גם לא חיים.
אלה שלא הגיעו בעוד מועד ופגשו את הטיפול נשברו, השתגעו או נהיו לאחרים.
חלק מהם גילו את עצמם מחדש כחייזרים (מילה שלא היתה קיימת אז, אז אמרו "אנשי חלל"). בארץ זרה, בכוכב חדש, תוהים ובוהים מה הם עושים בו, בעצם. עד היום.

ב. לפני השקיעה, השוט, המלחמה
ובכל פעם במחזוריות, עולה השוט ומעניש, את אלה שלא אשמים. הקורבנות מתחלפים, ויש שחוזרים
בבחירות, במלחמה, או שניהם. בגין ניצח שוב כשהאוניברסיטה עברה לחשכת הר הצופים, ואחר כך היתה מלחמת לבנון הראשונה. והאינתיפאדה הראשונה, ורצח רבין, וביבי הראשון.
ותמיד לפני שזה קורה יש איזה זמן שבו השמש בהירה יותר מכרגיל, חמה כאילו ממיסה חומות מתחמים מוגנים אבל כבר ישנה הבגידה, יש מי שמוסרים מתוך תקוה לחלץ את עצמם מסרט ההפחדה והרדיפה ולהיות ברשימת המוגנים, ויבוא האחר תחתיהם ותמיד יימצאו טקסטים להאדיר את המעשה. ותמיד יהיה מי שידע להפחיד, להסיט להסית ולהטעות גם את הקרובים.
ואחר כך השמש כבר לא רלוונטית כאשר לילה, אזור שאין בו שמשות וכולם שווים. לאפס. גם אלה שבתוך המתחמים-האיזורים וגם אלה שבחוץ. הם מפחדים.
ואחר כך כשזה עובר, שוב, כל האגואים יעלו.
21/6 – לפני השקיעה