אוֹתָהּ הַגִּבְעָה
זֶה רַק אֲנִי שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי שָׁקוּף
אֵל מוּל דּוֹרוֹת צְעִירִים
בְּאֵין הַפְסָקָהּ
כְּלָבִים שֶׁהֶחֱלִיפוּ אוֹתָם הַרְבֵּה חֲתוּלִים
חִידַת הַחַיִּים
זְרִימָה אֵין מַפְסֶקֶת
מַרְגִּיעָה מְאֹד בִּשְׁעַת שׁוּלֵי הַצָּהֳרַיִם
בַּמּוֹרָד הַגִּבְעָה הַיְּרֻקָּה
וְקוֹל הַמּוּאַזִּין מִסְתַּלְסֵל לִנְצָחִים
נכתב לראשונה מחרתיים לפני שנה
אני לא מכיר את כל מערכות הבחירות שקורות עכשיו בארץ, אך ללא ספק שתי המערכות המוכרות ביותר והמתוקשרות ביותר הן אלו שבשתי הערים הגדולות, שתי המדינות שמשקפות את ההוויה הישראלית, יש יגידו, אחת מן הצד הרצוי, אחת מהצד המצוי. אני לא בטוח שבכל התחומים. יש שלא, יש שכן.
בתל אביב בה שולט רון חולדאי (שהיה לי בעבר הרחוק ה'כבוד' לריב איתו על מקום ישיבה, כשהוא היה יחסית אלמוני) כבר 10 שנים ועורר עליו קבוצות נרחבות של אזרחי תל אביב, הרואים בו בריון קפיטליסטי שחונק את העיר עם מגדלים, מיטיב עם בעלי ההון וזורק את השאר, ביחוד העניים, לעזאזל. הבחירות בתל-אביב הן אולי הכי מתוקשרות באינטרנט כי שם מרכזה של תרבות הבלוגוספרה, לטוב או לרע, או בכלל מרכזה של התקשורת. אני לא יודע מה הסיכויים האמיתיים של רשימת 'עיר לכולנו' – רשימה על מפלגתית הכוללת אנשי שמאל, אנשי ליכוד, מזרח ומערב שקמה כדי להחליף את חולדאי בדב חנין. אני מאחל לרשימה זו הצלחה וממליץ לקרוא למי שעוד לא החליט למה חולדאי חייב ללכת. הרעיון של 'עיר לכולנו' נראה לי בסיס לרשימת 'ארץ לכולנו' שתיקח את המדינה חזרה מבעלי ההון, אפילו שבעיני שלי יחימוביץ, החברתית הידועה של ברק, הדגל והחייל קובע – בעיני זה בדיוק מה שעוצר את הצדק החברתי.
אבל הבחירות שבאמת משקפות, לדעתי, את המדינה הן הבחירות בירושלים. תל אביב, למרות שהתקשורת ממוקמת בה ומעבירה את התמונות ממנה הכי בגדול, היא בועה שאינה משקפת את אבריה המורכבים של ההוויה הישראלית, על הקבוצות שהיא מורכבת מהן: מזרחיים, דתיים וחרדים, מתנחלים, אשכנזים שמאלנים ואשכנזים ימנים, רוסים, אתיופים, ערבים, לוחמים, משתמטים, מושמטים, ציונים, לא ציונים. ירושלים היא מיקרוקוסמוס הרבה יותר מדוייק של המדינה שמסביב לתל אביב (שבה קיימות אותן קבוצות, אבל בפרופורציות אחרות לעומת שאר המדינה) שמייצג הרבה יותר נכון את המורכבות של ההוויה הזאת, כחולת תעודת זהות ודוברת בעיקר עברית ועוד כמה שפות, שנקראת ההוויה הישראלית.
ומה שקורה בירושלים הוא שמשפיע בסך הגדול על מה שקורה במדינה כולה. וגם בבחירות הכלליות אנחנו רואים השתקפות בהתאם, ומה שעומד לקרות בבחירות הכלליות הוא השתקפות של ירושלים יותר מאשר תל אביב (אגב גם בירושלים יש מועמד שיצא לי לפגוש אישית).
בירושלים ישנו מאיר פורוש החרדי, שהוא לא רק חרדי – הוא מייצג עמדה ימנית קשוחה, של התנגדות לכל הסדר חלוקה בירושלים, של בעד בנייה צפופה בתוך העומק הפלשתיני (עטרות) – הוא באותו הקו של ביבי-האיחוד הלאומי וכו' – ימין אידיאולוגי בלי בושה ובלי מרכאות, עם גיוונים בנושאי דת והשקעות סקטוריאליות.
המועמד בעל הסיכוי כנגדו הוא ניר ברקת – מיליונר הייטק בעל פנים צעירות (ומגולחות, 'פרצוף שמאלני'), עבר רחוק ב"שלום עכשיו" והווה של מי שמחבק את ליברמן ומחזר אחרי הכיפות הסרוגות, וגם אמר או לא אמר כמה דברים בעד הקמת שכונה יהודית אחרי הגבעה הצרפתית. הוא פופולארי אצל הסטודנטים והבליינים, ובגדול אני רואה אותו – כמו את ציפי לבני – בתור ימין-לייט, ימין ליברלי. לא כולם כל כך בטוחים שיש ביכולתו לקיים את מה שהוא מבטיח, משהו בו לא משכנע.
ירושלמי ממז"א אמר לי שהוא יצביע בעד השמאלני היחיד – דן בירון שרץ בראש רשימת 'עלה ירוק'. הסיכויים שלו זהים לסיכויים בבחירות הכלליות של מה ששמאלה מציפי לבני (או אם תרצו – אהוד ברק, אבל למה שתרצו) – וההצבעה בשבילו היא בעיקר הצבעה עקרונית הצבעת המחאה של אלה שמחבקי ליברמן 'הליברלים' כבר לא סופרים (ואגב, הציבור הירושלמי-חילוני הוא זה שהכי פחות סופרים אותו, בעיקר שמאלני ת"א כמו גדעון לוי המרשים לעצמם מעמדתם המטיפה לעודד אותו להִטרנספר מרצון, דבר שלא היו מעיזים להציע לעצמם), וממילא הכל אותו חרא, חרדי אפילו יכול להיות טוב יותר. אני טוען שזה משחק באש, וגם ראש העיר החילוני הכי גרוע, עדיף על מה שראש עיר חרדי קשוח (לא כמו הנחמד שהיה עד עכשיו, שמרוב שהוא היה נחמד הוא גם פרש ברגע שהאדמו"ר אמר לו) יכול להביא לעיר. זכורים ימי מצעד הגאוה והפחים השרופים.
יש גם המועמד הרביעי – גיידמק, חייזר מבחינה פוליטית שקשה כרגע להשוות לרשימה פוליטית קיימת במישור הארצי. אומרים שהערבים יצביעו בשבילו, ואז הוא באמת יהיה הסוס השחור של הבחירות האלה. אבל הערבים בד"כ בירושלים לא מצביעים.
ובכן, בעוד שבירושלים ובישראל יש לנו ביבי וימינה מול קדימה/עבודה ודומיהם – ימין ליברלי "שמאלני", בתל אביב יש לנו סוג של קדימה/עבודה (חולדאי מתאים אידיאולוגית לשתי המפלגות) קפיטליסטי-ליברלי בתמיכת "השמאלנית" שלי יחימוביץ – מול רשימה של שאר העם – משהו שעוד לא קם מעולם בישראל – ועוד בראשות אחד מחד"ש. הלוואי שזה היה ככה בישראל שאני חי בה, ואולי עוד יהיה. אמן כן יהי רצון
.
כל מיני, בעיקר חרצופים, ייחסו לי מפעם לפעם עמדה לפיה השב"כ עוקב, רודף ומסית באופן סדרתי נגד מסומנים קבועים, לדוגמה המושמטים כקבוצה חברתית.
זה היה חלק מהמאמץ שנעשה (במקרה זה אולי באמת היה מעורב השב"כ, אבל זה לא כ"כ משנה בעצם) לצייר אותי בתור מופרע פרנואיד, מאלה שמיחסים לשב"כ את הכל, גם את שינויי מזג האויר, וכך לדברים האמיתיים שלי לא יהיה ערך והם לא ישמעו.
אני, אם צריך להבהיר, לא מייחס לשב"כ כוחות כאלה. לפי הערכתי, למרות שלא היו לי חברים בשנה האחרונה שעובדים בארגון הזה (ואם היו אז אולי הם לא חברים שלי) יש לארגון כח אדם מוגבל ותקציבים מוגבלים והמטרה שלו היא לשמור על מה שלפי תפיסתו הוא הבטחון של כולם, לא להתעסק באופן אישי ברדיפות, ואני גם מאמין שרוב אנשיו הם אנשים אפורים ועסוקים מכדי לשחק בקקא הזה של רדיפה על בסיס קבוע, למרות שלהערכתי הוא והמערכת המאורגנת כולה מתעסקים יותר מדי עם האנשים הלא נכונים במקום שיתעסקו עם המסוכנים באמת, וזה מטעמי כיסתו"ח.
הבעיה שבגללה אני נוטה לפעמים לקרוא למדינה הזאת מדינת שב"כ, נעוצה במשהו עמוק יותר ומהותי שנמצא בציבור ובעם.
כי יש דבר אחד שהוא השב"כ-הארגון, ודבר אחר שהוא השב"כ-הרוח.
בשב"כ-הארגון יש מס' x של חברים, שבאים ומחתימים כרטיס, או עובדים בשטח, עם הוראות, היררכיה ידועה ומשכורת, שיש עליה ביקורת.
בשב"כ-הרוח כולם, בפונטציה, חברים. אני, אתה, הוא. ובהתנדבות.
אין בישראל עדיין 'אח גדול' שממשטר וממשמע את כל העם, ומעודד הלשנות והפרד ומשול. לפחות לא אחד כזה ששולט על כולם. עדיין אין האמצעים הטכנולוגים שדרושים לכך, לפחות כך נראה לי.
ואולי לא צריך.
כי הציבור בישראל ממשטר וממשמע את עצמו מרצון, ב1001 תחומים של חיי היום יום. כל אחד עושה מה שכולם עושים, אנשים יודעים איך להתנהג, לאן להתקרב ולאן לא, מה טרנד ומה פאסה, גם באינטרנט. אין 'אנחנו', יש 'אנשים' וכל אחד הולך לאן ש'האנשים' הולכים.
וכל זה בלי רועה נראה, בלי אחד שמוליך, מצווה, מנווט, מאיים. גם לא התקשורת.
לפעמים נראה שהחברה בישראל היא אנרכיה, בעצם זאת אנרכיה קונפורמיסטית מאד, שאין בה מקום לכוכבים שמעיזים, כי הסנקציה החברתית על המעיז היא גרועה מאד. לא הורגים אותו, גם לא שונאים אותו. בעיקר נותנים לו להרגיש שהוא לא קיים, השוטרים האלה הבלתי נראים.
וכולם מתנדבים ללכת לאן שהעדר הולך, להעניש את מי שחורג מן התלם, שמאיים על "הבריאות/ההגיון הבריא" של התא האנושי, ומרגישים שהם פטריוטים של "סדר חברתי" ושומרים על בטחונו.
כאילו השדר עובר באיזה תת-מודע של אינטרנט טלפתי קולקטיבי.
חלק מהגורמים לכך נמצא בחינוך, שבו כולם ספגו באיזה אופן מילדות סיפורים של "אנחנו" מלאי התנדבות חסמב"אית. תמיד היה בסיפורים האלה איזה חשוד, איזה יוצא דופן, איזה זר ומוזר שהיה צריך לתפוס אותו כי אחרת מה שהוא היה עושה ל"בטחון הציבורי" השלו והבורגני. תמיד זה הרוב נגד היחיד, המשוגע-החריג-הפושע-המחבל (משוואה שהחינוך הזה קבע אותה) והנצחון עליו מחזק את הביחד, את החבר'ה, וכל אחד רצה להיות אחד מהחסמב"ה שיעזור לחבריו ויסגיר את החריג. מה יותר בסדר מזה?
ואחר כך בצבא, למדו איך לשכלל את החיסול, אבל גם את המשמעת, הסדר, והערנות מפני החריג, שלא הולך בשורה ובטור, כאילו החיים הם איזה טור. זה שמתפרץ מדי, מתלהב מדי, הוא חוטף עונש. בצבא, ואחר כך באזרחות, כי אף אחד לא עבר בכניסה לאזרחות את הדבר הבסיסי שצריך לעבור: היטהרות מהצבא. אין קורס כזה.
ובעצם הסדר, השב"כ הפנימי הזה, בנוי על שני דברים לכאורה מאד מנוגדים זה לזה: רוח התנדבות החסמב"אית מצד אחד, והראש הקטן שבצבא, שבו דבר ראשון שהרוב לומדים הוא איך לא למשוך את אש… המפקדים (ולמען האמת, כבר בבית הספר הדבר הראשון שלומדים הוא איך לא להרגיז את המורים). כך נולדה אומת השב"כ, בלי שמישהו, למראית עין, יאיים עליה, יכפה עליה. המכניזמים הכי קטנים של צורך בבטחון וצורך בחברה, עושים את זה באמצעות סוכנים שלא נראים, בדרך כלל, מפחידים, בכלל.
ואפרופו רצח רבין, שלזכרו שוב יתכנס הערב כל הביחד של ערי הבורגנות לטהר את נפשו כמו בכל שנה, ובשורת הראשונה שוב ייראה שלט הענק של השונאים את "המשתמטים", אומר שוב דברים שאמרתי פעם, במלים אחרות:
לדעתי רבין נרצח בסיוע הקולקטיב המתנדב הזה. אלה שלא התאמצו לעצור את הרוצח, אלה שפישלו בשמירה, ראו באיזה מקום בלא-מודע שלהם ברבין שהעז, העז להיות יותר מדי שמאלני, מישהו שחרג מהטור, שסטה מהסדר וצריך להעניש אותו. קודם כל. לעומתו, התימני עם החולצה הכחולה שהסתובב שם בשטח שידר להם שהוא בסדר, הוא מהטובים, כמוהם. שמה שהוא הולך לעשות זה מה שנכון. הוא למד בצבא ובשב"כ/המוסד או איפה שהוא עבד, איך לשדר, כמו שהם למדו שם איך לפחד ממי שמקלקל את השורה, שבמקרה זה קראו לו רבין.
ויש גם פוליטיקאים שיודעים איך להתחבר לאינסטינקט ההמון החבוי, ולמגנט אותו לצרכיהם. וזהו, גמרתי.
ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!
There is one thing that is the GSS-organization, and another thing that is the GSS-spirit. The GSS organization has a number of x members, who come and sign a card, or work in the field, with instructions, a known hierarchy and a salary, and things are criticized. At least, it should be like this.
In the GSS – the spirit is everyone, at potential. Friends. I, you, he. And all voluntarily.
There is not yet a 'big brother' in Israel who governs and disciplines the entire nation, and encourages delation and "separate and rule". At least not one that controls everyone. It does not yet have the technological means necessary for this, at least that seems to me.
And maybe there is no need for it.
Because the public in Israel regimes and disciplines itself voluntarily, in 1001 areas of daily life. Everyone does what everyone else does, people know how to behave, where to approach and where not to, what is a trend and what is a 'passe', even online. There is no 'we', there are 'people' and everyone goes where the 'people' go.
And all this without a shepherd is seen, without one who leads, commands, navigates, threatens. Neither is the media.
Sometimes it seems that society in Israel is anarchy, in fact it is a very conformist anarchy, which has no place for daring stars, because the social sanction on the daring is very bad. They do not kill him, nor do they hate him. Mostly they're making him feel like he does not exist, these invisible cops.
And they all volunteer to go where the herd goes, to punish those who go beyond the groove, who threaten the "health / common sense" of the human cell, and they feel as they are patriots of "social order" and maintain their safety.
As if this broadcast is going through some subconscious of a collective telepathic internet.
Some of the reasons for this are in education, where everyone has absorbed in some way from childhood stories of "we", full of "Chassambaic" Volunteering. There was always in these stories of "Chassamba" and its kind some suspect, some unusual one, some foreign and strange one who one had to catch him because otherwise, what he would have done to the peaceful and bourgeois "public security". It is always the majority against the individual, the crazy-exceptional-criminal-terrorist (an equation that this education determined) and the victory over him strengthens the togetherness, the guys, and everyone wanted to be one of the Chassamba that would help his friends and extradite the exceptional person. What's better than that?
And then in the military service, they learned how to perfect the elimination, but also the discipline, order, and vigilance against the exceptional, which does not go in line and row, as if life is some row. The one who erupts too much, gets too excited, gets immediate punishment. In the military, and then in citizenship, because no one went through at the entrance to citizenship the basic thing that he needs to go through: purification from the military. There is no such course.
In fact, this internal GSS order is built on two seemingly very contradictory things: the spirit of Chassamba volunteering on the one hand, and the 'small head' in the army, where the first thing most people learn is how not to draw fire, referring to the fire of the commanders, the sergeants, the military police, all those who may punish you if you deviate an inch from the orders. (And frankly, already in school the first thing you learn is how not to upset the teachers). This is how the GSS nation was born, without anyone, ostensibly, threatening it, forcing it on it.
בעיקר את הזוטרים". וכל מי שעבד איתו, כבר ידע, היו זוטרים.
"אחר כך מקבלים חלק מהם בחזרה, כולם ככה ממתינים אצלם, און אנד אוף" אבל בשבילו זה לא יחזור, היחס המיוחד שהיה בחורף.
כי כשמפטרים, גם אם זוטרים, אז מוכרחים לשרוף את השדות מסביב, חשב. שלא יישארו קוצים על השולחן. אז שורפים, מה שיש, קייס קלוזד. לבינתיים. או קבוע. קבוע-זמני. חוץ מזה שזה הזמן של ל"ג בעומר.
אולי זה גם חלק מהעניין, שמשאירים אותו מתגעגע, עם ניצוץ של תקוה שזה יחזור, מוכן שיסבנו אותו ועיניו פקוחות.
הנחיתה האמריקנית הראשונה על הירח.
מלחמת ששת הימים.
מלחמת יום הכיפורים. השלום עם מצרים. ביקור סאדאת הראשון.
המהפך של 1977.
נפילת חומת ברלין. קץ עידן הקומוניזם בבריה"מ.
רצח ראש הממשלה בישראל.
פיגוע התאומים.
כל אלה דברים, טובים או רעים שקרו בימי חיי, שאני זוכר אותם, שנחשבו ונחשבים הסטוריים. הכי הסטוריים. חלק מהם היה קשה להאמין שהם יכולים לקרות, לפני שהם קרו.
זה עולה על כולם.
נשיא שחור בבית הלבן.
שוב פעם:
נשיא שחור בבית הלבן.
אני לא יודע אם אתם קולטים. אם אני קולט. אם מישהו קולט את זה.
נער הייתי והתבגרתי, בעולם שבו האפשרות שתופיע כותרת כמו "נחתו חייזרים" היתה נראית פחות בדיונית, יותר סבירה, מהאפשרות הזאת. אבל זאת עובדה.
נשיא שחור בבית הלבן.
זה לא רק הדבר המשמעותי בהסטוריה האנושית-האדמית על כדוה"א, שהחיים שלי ראו.
זה הדבר המשמעותי שראו 232 השנים האחרונות, מאז כוננה ארה"ב, בימים שבהם אדם שחור באמריקה היה רכוש.
זה הדבר המשמעותי בהסטוריה הרבה יותר ארוכה מזה.
כי הראש של העולם, הראש שמנקודת מבטו נכתבה וסופרה ההסטוריה האנושית, הנאראטיב שהיה נקודת הפוקוס של הפלנטה, יותר מאלפיים שנה, לפחות מתקופת האימפריה הרומית, היה ראש לבן. אירופאי במוצאו. אפריקה, ושאר העולם,היו רק לויינים של השמש הלבנה. משרתים. תפקידי משנה. וזה עוד במקרה הטוב. אפריקאים, בעיקר, נחשבו פעם אפילו מתחת לזה, כמי שבכלל אין להם ראש. בכלל אין להם כרטיס חבר ב"מין האנושי".
היום, זו הפעם הראשונה שהצבעים האחרים, ששאר העולם, נכנסו בדלת הראשית אל ההסטוריה, דרך הבית הלבן, מרכז השלטון של המדינה החזקה בפלנטה.
הפרטים הקטנים לא חשובים בכלל: העובדה שהיה מצב כלכלי מסויים, שאובאמה הוא בעצם לא שחור 100%, שבאמריקה תמשיך למשול החשיבה 'הלבנה' ושהכל אינטרסים. אובאמה עשוי גם לאכזב כנשיא, הרבה דברים לא צפויים יכולים לקרות ונקוה שיקרו רק דברים טובים.
אבל ההשפעה שיש לאירוע הזה על מיליוני אנשים, נערים, ילדים, בגטאות השחורים של שיקגו, בניירובי, באפריקה כולה, בברזיל, בקאריביים, בעולם כולו בעצם, עוד לא התחילה לתת את שלה. והיא עוד תיתן.
מי שזוכר את ההשפעה של המהפך הפוליטי על המזרחים אחרי 1977, שיכפיל אותה בעוד מיליונים או מיליארדים, ויקבל מושג.
מחר אנשים יחזרו אל החיים הרגילים שלהם, רובם לא ישתנו. העוני ימשיך להיות המאפיין העיקרי אצל רובם.
אבל האפקט של האירוע הזה נמצא מעבר לאנשים של הזמן הזה, והוא עוד יכה גלים בדורות הבאים, יזכרו אותו כל עוד המין האנושי-האדמי-הכדור ארצי יהיה קיים, בשורה אחת עם אירועים פורצי דרך כמו המהפכה הצרפתית וביטול העבדות. ואולי זו תחילתה של ההסטוריה החדשה.
ואף מילה לא מוגזמת.
וכל מילה היא מעט מדי.
אם היום הזה קרה, כל דבר יכול לקרות
ואני חייתי בזמן הזה
הללויה!
עמישראל חלש במהפכות. מעולם הוא לא יצא לרחובות כדי להגן על זכויותיו הבסיסיות.
בפעם האחרונה שכיכר רבין התמלאה בהמונים מפגינים (חוץ ממפגני ההיטהרות המזוייפים, ללא ערבים ולאחרונה עם שנאת-"משתמטים" בכל יום שנה לרצח רבין) זה היה כשהעם נאסף "לצלוב" את אולמרט, כי תמיד כשיש הזדמנות לשנוא מישהו – זה מה שמאחד את העם, זה מוציא את האנשים מהכורסאות שלהם, וכך זה היה עם קצב (ואין לי שום כוונה להתווכח עם ארגוני הנשים, שאגב, זה שהן עוד לא הצליחו להוציא הפגנת המונים נגד אנסים פחות מפורסמים, או בכלל דיכוי האשה זה גם חלק מהסימפטום).
אף פעם לא מילאו כאן את הכיכרות כשעלו מחירי הלחם והחשמל – טוב, מזה סובלים רק "העניים" ואלה שמחוץ לבועה. וגם לא כשהלכו כאן הצעות שפוגעות לא רק ב'חלשים' – כמו חוק נתוני מידע, או "חוק האח הגדול" (רוב הציבור חושב שזאת תכנית טלויזיה…) שמאפשר למשטרה להאזין לכולנו דרך הסלולרים ותכתובת האינטרנט שלנו, גם זה עבר בשקט, עם שתיקה גדולה ותמוהה גם מצד בלוגרים לוחמים ידועים למען סוגים שונים של חופש הפרט.
חלק מזה נובע מהעובדה שרוב העם שירת בצבא, ולשירות בצבא יש כמה אפקטים מזהמים שמכניסים תובנות של דיקטטורה לנפש. זאת עובדה: האזרח הישראלי הממוצע הוא צרוב בנשמתו ונאמן לאח הגדול, כי כך לימדו אותו בצבא, ולא נתנו לו טיפול מרפא באזרחות. כך, מי שבצבא צרבו אותו, הפכו אותו למספר, לחיה ממלאת פקודות, משהו מזה מצולק אצלו תמיד גם בנימים הפרטיים ביותר של הנשמה, אפילו בעולם החלומות. ישראלי אמיתי זה אחד שלא באמת מבין ולא מפנים את הקטע הזה של זכויות, שאפשר להתנגד לגזירות דרקוניות שיורדות על הפרט, לא באמת מבין למה צריך להתנגד לזה.
חוץ מזה הישראלי האמיתי, אחרי שלוש שנים בצבא, הוא עייף ממהפכות, הוא 'הומו-רבולוטיקוס' פגום שייטיב לקטר, או 'לזיין את האויבים' – כלומר, אלה שיש מי שמחליט בשבילו שהם האויבים ולא צריך לתת לו פקודות – כי הן כבר כתובות אצלו בנשמה. נראה שהצייתנות, אצל הישראלי ה"צבר", ה"חצוף", ה"לא-שם" כביכול, כתכונה מובנית ומהפכנות היא תכונה "לא גברית", "דון קישוטית" או סמולנית ר"ל, אנארכיסטית, והישראלי אוהב להיות ממושמע כי כך חינכו אותו, כבר אמרנו איפה, וגם קודם.
חוק הזיהוי (המאגר) הביומטרי, שעליו כתב חסר מעש (פוסט חובה!) הוא שלב חדש, עליית מדרגה בפגיעה שמרשה לעצמו השלטון לפגוע בזכויותנו, בעיקר בשנים האחרונות שבהן חברו כל מיני פורשי-מתוסכלי שב"כ שאף פעם לא היתה בתכנות שלהם הבנה ממשית מה זו "אזרחות" אל פוליטיקאים תאבי שלטון ושליטה. עד היום, חוקים כמו 'חוק האח הגדול' הם חוקים שלא יכולנו לעשות נגדם הרבה מאז שנחקקו, אבל הם לא ממש איימו ברמה המיידית. ויש גם דרכים להתחמק, להתגונן, להיזהר. היה סוג של איזון בין הרצון של השלטון לשלוט, ובין הזהירות שלו מלהרגיז את האזרחים, למרות שבישראל, כאמור, האזרחים הם מהקהילות הכי ממושמעות שיש, הכי אוכלות הכל (כי ככה לימדו אותנו …). השלטון, מתוך סוג של פראנויה, לא מאמין שהציבור יקבל כל גזרה, הוא באופן תמידי מפחד מהציבור יותר ממה שהציבור באמת מסוכן לו. ככה זה עם פראנויה. לכן, יש נימים קטנים של פרטיות בהם הוא לא נגע, מרחבים של אוטונומיה שהשאיר לאזרח הקטן. בשנים האחרונות, עם האכילה בא התיאבון. עם הצלחת הפיילוטים כמו "חוק האח הגדול" וחוק הטוקבקים, השלטון מתחיל להרגיש שגם עם החוק הזה, שיחייב את כולנו ללכת למסור טביעות אצבעות, או ללכת לכלא, זה ילך לו. בשקט ובהגנבה, בשיתו"פה הצפוי מאד של התקשורת, עבר החוק בקריאה ראשונה. נותרו אולי כמה שבועות ליצור לובי, לנסות להתנגד לחוק. אחרי זה יצטרך כל אחד מאיתנו להחליט, אם הוא הולך כמו אזרח צייתן להגיש את אצבעו להטבעה (דבר שאין לו קשר להגנה שלנו מפני עבריינים שלהם, כל אחד יודע, לא יקרה כלום, אלא רק לרעב של השלטון לשלוט, לדעת עלינו הכל), או שהוא ילך לשבת שנה בכלא. אולי זה הרגע להתנגד. אולי זה יהיה הרגע המכונן. אולי עכשיו יוולד לנו ציבור ישראלי חדש, שיראה שהוא יודע גם ל ה ת ק ו מ ם. אולי עכשיו – או לעולם לא.
לחתימה על העצומה – בטרם יהיה מאוחר
תוספת: עלובי הנפש שהצביעו בעד החוק הם: אברהם דיכטר, אמנון כהן, יצחק בן ישראל, ניסים זאב, שכיב שנאן, אברהם מיכאלי, אריה אלדד, מאיר שטרית, קולט אביטל, שלמה נגוסה מולה, איתן כבל, יוחנן פלסנר, מגלי ואהבה, ראובן ריבלין, אלחנן גלזר, יצחק אהורונוביץ', משה שרוני ושי חרמש. (תזכרו בעיקר את הח"כים מהאבודה, אבל גם ממפלגת "השמאלנית" ליבני) חבר הכנסת דוב חנין הצביע נגד החוק. (כמה חבל שהוא עוזב לטובת מדינת תל-אביב) לא היו נמנעים.
ובעניין אחר – בנין מרתף האינטרנט – האתר של אוהבי מז"א – חוזר!
עברה חצי שנה כמעט מאז שכתבתי את הפוסט "האם יש חייזר שמאלני", ובינתיים הגעתי לתובנה מעניינת, שהמיסטיקה מתחילה במקום שבו נגמרו הנסיונות לתקן את העולם.
אני לא מגדיר את עצמי כמיסטיקן, רחוק מזה, אבל לחייזרולוגיה (לא "מדע בדיוני") לסוגיה ולמיסטיקה יש צד אחד משותף – העיסוק במה שמעבר למה שיודע האדם-השכלי (הומו-שכליטיקוס) על העולם, מה שמתחיל במקום בו נגמרת יכולת ה"יודע קבוע" שלו כפי שקרא לזה חפי. ואולי מה שרואה המיסטיקן ומה שרואה החייזרולוג הזהיר (זה שלא רץ לפרש את הישויות הבלתי מוגדרות בסיפורים פופולאריים של צלחות מעופפות מעולמות אחרים) זה אותו דבר, רק דרכי הפירוש הן שונות.
מכל מקום, הגדרה שכל אחד יכול להסכים איתה היא שרק את העולם שאדם יודע אותו קבוע (או חושב שהוא יודע) הוא יכול לשנות (או לחשוב שהוא יכול לשנות) ועולם שיודעים בו רק קצת, אי אפשר לשנות, אפשר להתעמק בו, אפשר לטייל בו, לחרוד בו.
אני שם לב שגם הגויות על רקע מרכסיסטי כמו אלתוסר או ז'יז'ק, ובמידה מסויימת גם פוקו, התחילו לתאר את העולם בתיאור שהוא סוג של מיסטיקה בדיונית-חייזרית באותה נקודה שבה הפסיק המרכסיזם המערבי להאמין ביכולתו לשנות את העולם, ושקע בסוג של יאוש ניהיליסטי. המיסטיקה או החיפוש אחר דברים מעניינים שמעבר לעולם, אולי הם צדדים אחרים של אותו איבוד עניין או אמונה ביכולת, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה, לשנות, להשפיע בעולם של הדברים הידועים.
הייתי פעם מאד פוליטי, נחשבתי בלוג זועם והגדרתי אפילו את הבלוג כבלוג שפועל לשנות את אופיה של מדינת ישראל. זה גם הזמן שבו היתה לי פופולאריות יחסית, קישרו אותי, עשו לי מנויים, נכנסו להגיב (בד"כ לפוסטים הפוליטיים אבל גם לסיפוריים התחילו לשים לב). השנה לא הולך לי עם זה. אין לי את הזעם, גם בנושא של מושמטים, נשמת אפי ורוחי, ובנושאים הפוליטיים האחרים, הרבה דברים שכתבתי פעם נראים לי שטחיים היום, אבל לכתוב דברים מעמיקים לא הולך עם זעם. וככל שאני מעמיק, הפוליטי הזה נראה לי כמו אשליה, כמו מעטפת דקיקה מאד, איזה של סרט שלא אנחנו אלה שכותבים אותו אבל הוא מוקרן לנו על המסך כאילו אנחנו כותבים. הדברים שעסקתי בהם, שהרשיתי לעצמי השנה וגם קודם לעסוק בהם, מעניינים אותי יותר אבל את הבלוגוספרה שבה שחיתי והראשונים שקיבלתי מהם את הפידבק של ניתוק, התנתקות ומחיקה הם בלוגרים פוליטיים. זו השנה שבה ניתקתי, נותקתי והתנתקתי.
ואולי פשוט איבדתי את זה, או שהזדקנתי.
האווטאר הבא שלי יהיה תמונה של סנטה קלאוס. 
בלוג הצועד The VValker's blog 