"בסוף חודש מאי הם תמיד מפטרים,

בעיקר את הזוטרים". וכל מי שעבד איתו, כבר ידע, היו זוטרים.
"אחר כך מקבלים חלק מהם בחזרה, כולם ככה ממתינים אצלם, און אנד אוף" אבל בשבילו זה לא יחזור, היחס המיוחד שהיה בחורף.
כי כשמפטרים, גם אם זוטרים, אז מוכרחים לשרוף את השדות מסביב, חשב. שלא יישארו קוצים על השולחן. אז שורפים, מה שיש, קייס קלוזד. לבינתיים. או קבוע. קבוע-זמני. חוץ מזה שזה הזמן של ל"ג בעומר.
אולי זה גם חלק מהעניין, שמשאירים אותו מתגעגע, עם ניצוץ של תקוה שזה יחזור, מוכן שיסבנו אותו ועיניו פקוחות.

אני חייתי בזמן הזה

הנחיתה האמריקנית הראשונה על הירח.
מלחמת ששת הימים.
מלחמת יום הכיפורים. השלום עם מצרים. ביקור סאדאת הראשון.
המהפך של 1977.
נפילת חומת ברלין. קץ עידן הקומוניזם בבריה"מ.
רצח ראש הממשלה בישראל.
פיגוע התאומים.
כל אלה דברים, טובים או רעים שקרו בימי חיי, שאני זוכר אותם, שנחשבו ונחשבים הסטוריים. הכי הסטוריים. חלק מהם היה קשה להאמין שהם יכולים לקרות, לפני שהם קרו.
זה עולה על כולם.
נשיא שחור בבית הלבן.
שוב פעם:
נשיא שחור בבית הלבן.
אני לא יודע אם אתם קולטים. אם אני קולט. אם מישהו קולט את זה.
נער הייתי והתבגרתי, בעולם שבו האפשרות שתופיע כותרת כמו "נחתו חייזרים" היתה נראית פחות בדיונית, יותר סבירה, מהאפשרות הזאת. אבל זאת עובדה.
נשיא שחור בבית הלבן.
זה לא רק הדבר המשמעותי בהסטוריה האנושית-האדמית על כדוה"א, שהחיים שלי ראו.
זה הדבר המשמעותי שראו 232 השנים האחרונות, מאז כוננה ארה"ב, בימים שבהם אדם שחור באמריקה היה רכוש.
זה הדבר המשמעותי בהסטוריה הרבה יותר ארוכה מזה.
כי הראש של העולם, הראש שמנקודת מבטו נכתבה וסופרה ההסטוריה האנושית, הנאראטיב שהיה נקודת הפוקוס של הפלנטה, יותר מאלפיים שנה, לפחות מתקופת האימפריה הרומית, היה ראש לבן. אירופאי במוצאו. אפריקה, ושאר העולם,היו רק לויינים של השמש הלבנה. משרתים. תפקידי משנה. וזה עוד במקרה הטוב. אפריקאים, בעיקר, נחשבו פעם אפילו מתחת לזה, כמי שבכלל אין להם ראש. בכלל אין להם כרטיס חבר ב"מין האנושי".
היום, זו הפעם הראשונה שהצבעים האחרים, ששאר העולם, נכנסו בדלת הראשית אל ההסטוריה, דרך הבית הלבן, מרכז השלטון של המדינה החזקה בפלנטה.
הפרטים הקטנים לא חשובים בכלל: העובדה שהיה מצב כלכלי מסויים, שאובאמה הוא בעצם לא שחור 100%, שבאמריקה תמשיך למשול החשיבה 'הלבנה' ושהכל אינטרסים. אובאמה עשוי גם לאכזב כנשיא, הרבה דברים לא צפויים יכולים לקרות ונקוה שיקרו רק דברים טובים.
אבל ההשפעה שיש לאירוע הזה על מיליוני אנשים, נערים, ילדים, בגטאות השחורים של שיקגו, בניירובי, באפריקה כולה, בברזיל, בקאריביים, בעולם כולו בעצם, עוד לא התחילה לתת את שלה. והיא עוד תיתן.
מי שזוכר את ההשפעה של המהפך הפוליטי על המזרחים אחרי 1977, שיכפיל אותה בעוד מיליונים או מיליארדים, ויקבל מושג.
מחר אנשים יחזרו אל החיים הרגילים שלהם, רובם לא ישתנו. העוני ימשיך להיות המאפיין העיקרי אצל רובם.
אבל האפקט של האירוע הזה נמצא מעבר לאנשים של הזמן הזה, והוא עוד יכה גלים בדורות הבאים, יזכרו אותו כל עוד המין האנושי-האדמי-הכדור ארצי יהיה קיים, בשורה אחת עם אירועים פורצי דרך כמו המהפכה הצרפתית וביטול העבדות. ואולי זו תחילתה של ההסטוריה החדשה.
ואף מילה לא מוגזמת.
וכל מילה היא מעט מדי.
אם היום הזה קרה, כל דבר יכול לקרות
ואני חייתי בזמן הזה
הללויה!

האם נלך כצאן (לתת טביעת אצבעות או לכלא)

עמישראל חלש במהפכות. מעולם הוא לא יצא לרחובות כדי להגן על זכויותיו הבסיסיות.

בפעם האחרונה שכיכר רבין התמלאה בהמונים מפגינים (חוץ ממפגני ההיטהרות המזוייפים, ללא ערבים ולאחרונה עם שנאת-"משתמטים" בכל יום שנה לרצח רבין) זה היה כשהעם נאסף "לצלוב" את אולמרט, כי תמיד כשיש הזדמנות לשנוא מישהו – זה מה שמאחד את העם, זה מוציא את האנשים מהכורסאות שלהם, וכך זה היה עם קצב (ואין לי שום כוונה להתווכח עם ארגוני הנשים, שאגב, זה שהן עוד לא הצליחו להוציא הפגנת המונים נגד אנסים פחות מפורסמים, או בכלל דיכוי האשה זה גם חלק מהסימפטום).

אף פעם לא מילאו כאן את הכיכרות כשעלו מחירי הלחם והחשמל – טוב, מזה סובלים רק "העניים" ואלה שמחוץ לבועה. וגם לא כשהלכו כאן הצעות שפוגעות לא רק ב'חלשים' – כמו חוק נתוני מידע, או "חוק האח הגדול" (רוב הציבור חושב שזאת תכנית טלויזיה…) שמאפשר למשטרה להאזין לכולנו דרך הסלולרים ותכתובת האינטרנט שלנו, גם זה עבר בשקט, עם שתיקה גדולה ותמוהה גם מצד בלוגרים לוחמים ידועים למען סוגים שונים של חופש הפרט.

חלק מזה נובע מהעובדה שרוב העם שירת בצבא, ולשירות בצבא יש כמה אפקטים מזהמים שמכניסים תובנות של דיקטטורה לנפש. זאת עובדה: האזרח הישראלי הממוצע הוא צרוב בנשמתו ונאמן לאח הגדול, כי כך לימדו אותו בצבא, ולא נתנו לו טיפול מרפא באזרחות. כך, מי שבצבא צרבו אותו, הפכו אותו למספר, לחיה ממלאת פקודות, משהו מזה מצולק אצלו תמיד גם בנימים הפרטיים ביותר של הנשמה, אפילו בעולם החלומות. ישראלי אמיתי זה אחד שלא באמת מבין ולא מפנים את הקטע הזה של זכויות, שאפשר להתנגד לגזירות דרקוניות שיורדות על הפרט, לא באמת מבין למה צריך להתנגד לזה.

חוץ מזה הישראלי האמיתי, אחרי שלוש שנים בצבא, הוא עייף ממהפכות, הוא 'הומו-רבולוטיקוס' פגום שייטיב לקטר, או 'לזיין את האויבים' – כלומר, אלה שיש מי שמחליט בשבילו שהם האויבים ולא צריך לתת לו פקודות – כי הן כבר כתובות אצלו בנשמה. נראה שהצייתנות, אצל הישראלי ה"צבר", ה"חצוף", ה"לא-שם" כביכול, כתכונה מובנית ומהפכנות היא תכונה "לא גברית", "דון קישוטית" או סמולנית ר"ל, אנארכיסטית, והישראלי אוהב להיות ממושמע כי כך חינכו אותו, כבר אמרנו איפה, וגם קודם.

חוק הזיהוי (המאגר) הביומטרי, שעליו כתב חסר מעש (פוסט חובה!) הוא שלב חדש, עליית מדרגה בפגיעה שמרשה לעצמו השלטון לפגוע בזכויותנו, בעיקר בשנים האחרונות שבהן חברו כל מיני פורשי-מתוסכלי שב"כ שאף פעם לא היתה בתכנות שלהם הבנה ממשית מה זו "אזרחות" אל פוליטיקאים תאבי שלטון ושליטה. עד היום, חוקים כמו 'חוק האח הגדול' הם חוקים שלא יכולנו לעשות נגדם הרבה מאז שנחקקו, אבל הם לא ממש איימו ברמה המיידית. ויש גם דרכים להתחמק, להתגונן, להיזהר. היה סוג של איזון בין הרצון של השלטון לשלוט, ובין הזהירות שלו מלהרגיז את האזרחים, למרות שבישראל, כאמור, האזרחים הם מהקהילות הכי ממושמעות שיש, הכי אוכלות הכל (כי ככה לימדו אותנו …). השלטון, מתוך סוג של פראנויה, לא מאמין שהציבור יקבל כל גזרה, הוא באופן תמידי מפחד מהציבור יותר ממה שהציבור באמת מסוכן לו. ככה זה עם פראנויה. לכן, יש נימים קטנים של פרטיות בהם הוא לא נגע, מרחבים של אוטונומיה שהשאיר לאזרח הקטן. בשנים האחרונות, עם האכילה בא התיאבון. עם הצלחת הפיילוטים כמו "חוק האח הגדול" וחוק הטוקבקים, השלטון מתחיל להרגיש שגם עם החוק הזה, שיחייב את כולנו ללכת למסור טביעות אצבעות, או ללכת לכלא, זה ילך לו. בשקט ובהגנבה, בשיתו"פה הצפוי מאד של התקשורת, עבר החוק בקריאה ראשונה. נותרו אולי כמה שבועות ליצור לובי, לנסות להתנגד לחוק. אחרי זה יצטרך כל אחד מאיתנו להחליט, אם הוא הולך כמו אזרח צייתן להגיש את אצבעו להטבעה (דבר שאין לו קשר להגנה שלנו מפני עבריינים שלהם, כל אחד יודע, לא יקרה כלום, אלא רק לרעב של השלטון לשלוט, לדעת עלינו הכל), או שהוא ילך לשבת שנה בכלא. אולי זה הרגע להתנגד. אולי זה יהיה הרגע המכונן. אולי עכשיו יוולד לנו ציבור ישראלי חדש, שיראה שהוא יודע גם ל ה ת ק ו מ ם. אולי עכשיו – או לעולם לא.

לחתימה על העצומה – בטרם יהיה מאוחר

 

 

 

 

תוספת: עלובי הנפש שהצביעו בעד החוק הם: אברהם דיכטר, אמנון כהן, יצחק בן ישראל, ניסים זאב, שכיב שנאן, אברהם מיכאלי, אריה אלדד, מאיר שטרית, קולט אביטל, שלמה נגוסה מולה, איתן כבל, יוחנן פלסנר, מגלי ואהבה, ראובן ריבלין, אלחנן גלזר, יצחק אהורונוביץ', משה שרוני ושי חרמש. (תזכרו בעיקר את הח"כים מהאבודה, אבל גם ממפלגת "השמאלנית" ליבני) חבר הכנסת דוב חנין הצביע נגד החוק. (כמה חבל שהוא עוזב לטובת מדינת תל-אביב) לא היו נמנעים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובעניין אחר – בנין מרתף האינטרנט – האתר של אוהבי מז"א – חוזר!

האם איבדתי את זה? (הרהורי ביניים 2)

עברה חצי שנה כמעט מאז שכתבתי את הפוסט "האם יש חייזר שמאלני", ובינתיים הגעתי לתובנה מעניינת, שהמיסטיקה מתחילה במקום שבו נגמרו הנסיונות לתקן את העולם.
אני לא מגדיר את עצמי כמיסטיקן, רחוק מזה, אבל לחייזרולוגיה (לא "מדע בדיוני") לסוגיה ולמיסטיקה יש צד אחד משותף – העיסוק במה שמעבר למה שיודע האדם-השכלי (הומו-שכליטיקוס) על העולם, מה שמתחיל במקום בו נגמרת יכולת ה"יודע קבוע" שלו כפי שקרא לזה חפי. ואולי מה שרואה המיסטיקן ומה שרואה החייזרולוג הזהיר (זה שלא רץ לפרש את הישויות הבלתי מוגדרות בסיפורים פופולאריים של צלחות מעופפות מעולמות אחרים) זה אותו דבר, רק דרכי הפירוש הן שונות.
מכל מקום, הגדרה שכל אחד יכול להסכים איתה היא שרק את העולם שאדם יודע אותו קבוע (או חושב שהוא יודע) הוא יכול לשנות (או לחשוב שהוא יכול לשנות) ועולם שיודעים בו רק קצת, אי אפשר לשנות, אפשר להתעמק בו, אפשר לטייל בו, לחרוד בו.
אני שם לב שגם הגויות על רקע מרכסיסטי כמו אלתוסר או ז'יז'ק, ובמידה מסויימת גם פוקו, התחילו לתאר את העולם בתיאור שהוא סוג של מיסטיקה בדיונית-חייזרית באותה נקודה שבה הפסיק המרכסיזם המערבי להאמין ביכולתו לשנות את העולם, ושקע בסוג של יאוש ניהיליסטי. המיסטיקה או החיפוש אחר דברים מעניינים שמעבר לעולם, אולי הם צדדים אחרים של אותו איבוד עניין או אמונה ביכולת, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה, לשנות, להשפיע בעולם של הדברים הידועים.
הייתי פעם מאד פוליטי, נחשבתי בלוג זועם והגדרתי אפילו את הבלוג כבלוג שפועל לשנות את אופיה של מדינת ישראל. זה גם הזמן שבו היתה לי פופולאריות יחסית, קישרו אותי, עשו לי מנויים, נכנסו להגיב (בד"כ לפוסטים הפוליטיים אבל גם לסיפוריים התחילו לשים לב). השנה לא הולך לי עם זה. אין לי את הזעם, גם בנושא של מושמטים, נשמת אפי ורוחי, ובנושאים הפוליטיים האחרים, הרבה דברים שכתבתי פעם נראים לי שטחיים היום, אבל לכתוב דברים מעמיקים לא הולך עם זעם. וככל שאני מעמיק, הפוליטי הזה נראה לי כמו אשליה, כמו מעטפת דקיקה מאד, איזה של סרט שלא אנחנו אלה שכותבים אותו אבל הוא מוקרן לנו על המסך כאילו אנחנו כותבים. הדברים שעסקתי בהם, שהרשיתי לעצמי השנה וגם קודם לעסוק בהם, מעניינים אותי יותר אבל את הבלוגוספרה שבה שחיתי והראשונים שקיבלתי מהם את הפידבק של ניתוק, התנתקות ומחיקה הם בלוגרים פוליטיים. זו השנה שבה ניתקתי, נותקתי והתנתקתי.
ואולי פשוט איבדתי את זה, או שהזדקנתי.
האווטאר הבא שלי יהיה תמונה של סנטה קלאוס.

משאל קטן בין 2.5000 קוראי

האם נראה לכם נכון, שאפצל את הבלוג לשני בלוגים – אחד לעניינים פוליטיים, דעות וכד', ואחד לנושאים 'סיפוריים'?

אל תפשוט את צוארך

אל תפשוט את צוארך, אחי
למכים. למבזים.
לשופטים ללא דין. אל תיקח אחריות
אל תתנצל
ישראלים אמיתיים לא מתנצלים.

לשוא תנסה להפיס את דעתם
ולא מעניין מה עשית. לא משנה אם רצית
ומה דעתך.
התסריט כבר נכתב
ואתה רק שחקן
קורבן סוכות התורן. אז אל תקלקל
ישראלי אמיתי לא מתנצל.

לך זקוף בחולצתך הפתוחה
ברחוב הראשי. עד תשיגך
האבן הראשונה.
תסתכל להם בפנים
בגאוה
בשמחה
באהבה
או אולי רק בתהיה, של אחד לא מבין.

רק לא בחרטה
רק לא באשמה.
איש אינו נותן כאן את הלחי השניה
וריח האשמה הוא כריח הדם, קורא לסעודה.
אל תיתן להם אותה.

אל תפשוט את צוארך אחי.

מוקדש לתאופיק ג'מאל, נהג מעכו, שהיה מוכן לתת את צוארו לדו-קיום, וקיבל מעצר על "פגיעה ברגשות דתיים"