בלוג הצועד The VValker's blog

(נכתב בתור המשך לתגובה)

בתור טוקבקיסט ובלוגר, אני חושב שזאת לא בושה להיות טוקבקיסט. (או בעברית צחה: מגיב).
האינטרנט נוסד מן הטוקבקיסטים, עוד לפני שהיו בלוגים, הם נשמתו ועליהם הוא יתבסס כל עוד הוא קיים.
וכמו הטוקבקיסט כן גם הבלוגר, שניהם עובדים חינם (כלומר, רובם הגדול). חלק גדול מאלה ומאלה רואים בעצם העבודה והנתינה שלהם דרך קולם – שליחות. אחרים, מאלה ומאלה, הם גרפומנים שלא יכולים בלי השאכטה של כתיבה. יש גם לזה מקום. זה חלק מהמחיר של החופש הנפלא שנתן לנו האינטרנט, זה חלק שאני מוכן לסבול אותו למען הפלורליזם.
מובן מאליו, אתם חושבים.
לא לכולם.

יש אנשים שהחופש באינטרנט לא נראה להם והיכולת של כל אחד להתבטא בו. בדרך כלל אלה אנשי ממסד שלא יכולים לסבול את הצינור שניתן לאזרח הקטן להתבטא נגדם. עליהם כבר דובר הרבה בתקופה האפלה ההיא של "חוק הטוקבקים" שלשמחתי הוקפא בינתיים.

יש גם אחרים, שזה השוויון שמפריע להם.
אנשים עם 'שם', אנשים 'שעשו פרוייקטים' שפתאום קולו של כל אחד נשמע ונקרא שווה להם, ולפעמים מתגלה שהוא מוכשר וכותב חזק מהם, למרות שאין עליו 'פרוייקטים'. פתאום יש פלטפורמות שבהן קוראים אותו, לא פחות משקוראים אותם. ומסתבר שדווקא יש לו מה להגיד.
לפני האינטרנט לא היו שערוריות כאלה. פעם היררכיה היתה היררכיה. פעם ידעו מי הוא "איש חשוב" (כלומר זה שיודע למכור/לשווק את תחושת החשיבות שלו, תהיה מבוססת או לא) ומי הוא סתם אספסוף. סתם צועד בנעליו. היום קולו של כל אחד נקרא באופן שווה, גם באתרים יוקרתיים יעני (שיתכן שהוקמו מראש, כדי לנסות לשמור על ההיררכיה – שימור הסדר, למרות שיש בין כותביהם אי אלו מרכסיסטים), שפתוחים עדיין לתגובות. וזה מרגיז את "המריטוקרטים" (מילה שנשמעה לאחרונה באחד מאתרים 'יוקרתיים' אלה) – המעמד העליון החדש מטעם עצמו של האינטרנט.

אולי זאת תהיה מלחמת האינטרנט של השנים הבאות. – מלחמת המעמדות הוירטואלית – בין "הבלוגרים" [שלמרבה האירוניה ואולי כצפוי, אפשר שיובילו אותה דווקא המזוהים/ות כשמאל] ל"טוקבקיסטים".

המשך יבוא.

חומר קריאה נוסף בנושא: את אתרי הבלוגים היוקרתיים הקיפה חומה

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לחסום!

ראשון משני נאומים אפשריים של ראש הממשלה המנצח, זמן כלשהוא אחרי בחירות 2009:
אזרחי ישראל היקרים והיקרים פחות.

אני יודע שיש אנשים המאזינים לי כעת, ומצפים ממני למסר של תקוה, המגיע להם, כך הם חושבים, מתוך היותם אזרחים ישראלים.

אולם רבותי, זה המקום לומר, ומוטב שייאמרו הדברים עכשיו משייאמרו אחר כך:

לא איש תקוות אני, בוודאי לא לכולם. לא לשם כך נשלחתי ומוניתי על ידי ההסטוריה, על ידי אלוהים ועל ידי אלה שלהם אני חייב דין וחשבון, וכולכם, אזרחי ישראל, יודעים, גם אם אתם מצהירים אחרת, שאלה לאו דווקא אתם, ובכל אופן לא כולכם. רבים מכם, השומעים אותי, טוב יעשו אם יאבדו תקווה החל מעכשיו.

כי המדינה שאני נבחרתי להנהיג אותה לא נועדה לכולם.

מדינת ישראל איננה סתם מדינה ככל המדינות. היא מדינה אידיאולוגית, שנועדה לקבוצת נבחרים, והיא מיטיבה ותיטיב עם מי שמיטיב לשרת את האידיאולוגיה שלה. לא עם מי שלא.

המדינה שאני מנהיג מעדיפה את האינטרס שהוא גם האידיאולוגיה של קבוצת הנבחרים, שלא כוללת את מי שאינו יהודי, אך גם לא את כל מי שיהודי היא כוללת. היא כוללת את הנבחרים – את החזקים, המתאימים והראויים. כי האינטרס של המדינה שאני מנהיג, שהוא שליטת נצח על האדמות שאלוהים ייעד לנו באזור זה של המזרח התיכון, דורש שהמדינה תקדם ותטפח את אלה שמסוגלים לשמור עליו ולקדם אותו – ולא את אלה שהקידום שלהם והדאגה להם מחלישים אותה. המדינה צריכה את אלה שהם הבריאים גופנית, נפשית, כלכלית ואידיאולוגית לשם כך – אלה שמסוגלים להלחם, להרוויח כסף והרבה – הדרוש לכלכלה של מדינה שנועדה, כמתחייב מאידיאולוגייתה, להיות במצור מתמיד, במלחמה מתמדת עם כל מתנגדיה, והם רבים, מחוץ לטריטוריה הגיאוגרפית שהמדינה שולטת עליה ובתוכה, וגם אלה שמזדהים עם האינטרס זה ברוחם, ובנפשם – ללא ויכוחים. אלה ייתכנו על הדרך – אך לא על המהות.

בין המזדהים עם האינטרסים של המדינה נמצאים אגב לא רק יהודים. גם נוצרים רבים וטובים בעולם המערבי, מבינים את ייעודו של העם היהודי יותר טוב מהרבה יהודים שמסרבים להבין –

רבותי, אנחנו נמצאים במלחמה נצחית. במלחמה הזאת יש מקום רק לחזקים ולמועילים, לא לחלשים ולמחלישים. יש בה מקום לזרים שמשרתים את האינטרסים שלנו, הלוחמים בצבאותינו. אין בה מקום לזרים שאינם משרתים בצבא, וגם לא ליהודים כאלה. אין לנו מקום לכאלה שלא רצו להבין, שהתעקשו לא להבין שהמדינה איפשרה להם להיוולד בה כדי שיתאימו, כדי שיחזקו את עצמם עד שיהיו מתאימים לשרת את המדינה, להרוג וליהרג בשבילה. ואם הם לא הצליחו, זו בעייתם, כי אין לא יכול, יש לא רוצה, ומי שלא רוצה אין לו מקום במדינה שלנו. אין בה מקום גם למובטלים, לחולים, לנשים שאינן מגדלות את ילדיהן במשפחה שיש בה אב שיתן חוסן ומופת לאזרחים נורמטיבים ולוחמים, ולאנשים שאינם רווחיים מספיק. אין בה מקום לשמאלנים. בקיצור, אין בה מקום למי שאינו יורה למען המדינה, ושאינו מרוויח הון למען המשק שלה. אין בה מקום לאנשים שמטריחים את המערכת שלא נועדה לשם כך – אלא לחיזוקם ולביצורם של הנבחרים שבעם היהודי. אין בה מקום לאנשים שמבטלים את זמנו של הקיום היהודי הדואג כל דקה לעתידו באזור מטורף ושורץ אויבים זה.

אני יודע, דברי הם קשים, ולא שמעתם אותם ממני ולא מאף ראש ממשלה קודם לי בעבר. אולם זה לא משום שהם לא חשבו כך. רוב ראשי ממשלות ישראל ושריהן עד היום הזה חשבו והאמינו בדברים האלה – שאני הוא רק זה שאומר אותם, ובאמונה, לא המצאתי כלום. אלה אינם דברי שלי. ברוח הדברים האלה פעלו ממשלות ישראל בכל רגע שהיו צריכות, ברגע שיכלו, כאשר לא היו מונחים עליהן משקולות של מורך קואליציוני ותלות בדעת הקהל של העולם, סיבות שבגללן לא שמעתם את הדברים האלה כמעט מאף אחד מהמנהיגים עד היום. אבל כשהסתכלתי במצבי הקואליציוני האיתן הבנתי שאני יכול להרשות לעצמי להחליט שאני היום שם קץ למשחק הכפול, לפחדנות ולשקר. תוכלו מעכשיו לומר עלי, כמו שאמרתם קודם ויותר משאמרתם קודם, שאני מפלצת, תוכלו לומר בגנותי הרבה דברים, ואין לי ספק שתעשו זאת, לפחות לא תאמרו שאני שקרן. כי אינני שקרן, אני איש אמת, החל מהרגע.

היום ומחר, יהיה עדיין כתמול שלשום. ממשלת ישראל לא תצא למלחמה כבר מחר, ועדיין לא גיבשנו תכנית כלכלית חדשה. הטלתי על שר האוצר לבדוק את מצב הקופה, אנחנו לא ממהרים כרגע, יש לנו זמן. אנחנו לא חמומי מוח ואיננו עוסקים בגירוש אנשים. כל מי שחי פה, ימשיך לחיות פה, אם הוא מתעקש, למרות שהיו לכם, ובכל רגע יש לכם עדיין, דרכים יעילות ומומלצות להפסיק לחיות פה. אבל בהגיע מלחמה, בהגיע משבר – והיו בטוחים שאלה יגיעו, אל תצפו שניתן לכם מטרייה מפני הגשם. יהיה זה מצחיק מאד אם תפגינו, אם תבכו, במקום לחפש לעצמכם מפלט לקיומכם העלוב. מה עוד, שלרובכם אינני מחדש דבר. אתם כבר יודעים את האמת, היה לכם הרבה זמן להבין אותה. יכולתם לקרוא את עצותיו של עמיתי הפוליטי אברום בורג, ולסדר לכם דרכון זר. אחרים, יכלו גם להצביע אחרת. לא עשיתם זאת, או לא יכולתם לעשות זאת, צר לי עליכם.

תודה.

אלי ישי, הנתלה בדרך כלל במאורות רבניים חשוכים, מצא מאור חדש וחילוני להיתלות בו – קצין רפואה ראשי בצה"ל, אשר הוא, לדבריו, זה שקבע את הגאים כנושאי חולי נפשי – בכך שקבע להם פרופיל 21.

אני אינני בטוח שהדברים אקטואליים, נדמה לי שהומואים לא מקבלים היום פרופיל 21. אבל נדמה לי שאלי ישי ביטא בדבריו את תמצית החיבור בין חושך לחושך השורר כיום בחברה הישראלית, חיבור החושָכים:
החושך ההומופובי, שהחברה הדתית אך לא רק הדתית חיה בו, ומוחזקת בו על ידי 'מורי הדור' שלה
והחושך הסטיגמטי שבו מחזיקה התעמולה הצה"לית את כלל עם ישראל.

שהרי בדבריו של השר נמצאות כל ההנחות החשוכות כולן:
א. שהומוסקסואליזם הוא מחלת נפש – הנחה המקובלת בעיקר על ש"ס אך גם על חילונים רבים.
ב. שבעל פרופיל 21 הוא חולה נפש – הנחה המקובלת בעיקר על מי שלא קיבל פרופיל 21.
ג. שמחלת נפש היא טומאה – הנחה המקובלת על כלל החברה הישראלית בחשכתה האפלה, במקום העיקרי שבו עוד לא יצאה מימי הביניים שלה.

את ההנחה הראשונה מתאמצת לקבע האורתודוכסיה הדתית, את ההנחה השניה האורתודוכסיה הצבאית, שבמקום לקחת אחריות על אלה שאינם מתאימים למלא את התפקיד שבשלו חוק גיוס חובה שלח אותם למקום העבודה ששמו צה"ל, היא משמיטה אותם תוך שהיא מפיצה עליהם סטיגמות למען יראו וייראו, פן יחסרו למערכת חיילים למבצעי כיסוח-ילדי-עזה הבאים (שבהערה מוסגרת, הסכמתם העיוורת הנלהבת של חיילים ומילואימניקים להשתתף בהם מעוררת את השאלה אם יש בכלל נורמליים בצה"ל). ההנחה השלישית נוחה לכולם, כלומר לכל ה'בריאים' יענו, כי היא פוטרת אותם מאחריות לאחיהם החולים, או מהקשבה למה שחלק מהם רואים נכון יותר מאחרים. (ובהערה מוסגרת: פוטרת את חסרי הנפש שבחברה מלהיתבע ע"י בעלי הנפש על הרמיסות שהם רומסים אותם כה הרבה).

העובדות:
הומוסקסואליזם זאת לא מחלת נפש, ואת זה איגוד הפסיכיאטרים הבינלאומי קבע.
בעל פרופיל 21 הוא אחד שלא התאים לשרת בצבא, ממגוון סיבות. העובדה שהמערכת סימנה/מסמנת את כולם במספר המזוהה בחברה עם בריאות נפשית (למרות שרק אחוז קטן מהפטורים בצה"ל ניתן על בריאות נפשית) – זאת בעיה של המערכת (וגם של האנשים שהיא גורמת/גרמה להם בעיה בגלל הסטיגמה), אין לזה בהכרח קשר עם המציאות.
וחולה נפש זה כמו חולה סוכרת, רק שיש עליו סטיגמה.

אבל אין ספק שאלי ישי מדבר מתוך הבטן האפלה של הישראליות הרעה. רוב שומעיו, אם הם לא מניחים את הנחה א', הם מניחים את ב' ואת ג', ובתור פוליטיקאי נאלח שלחמו הוא הסתתו, מצא אלי ישי את המסלול הנכון, העובר דרך האורתודוכסיה הדתית החשוכה, האורתודוכסיה המיליטריסטית החשוכה לא פחות, וליבה החשוך של החברה הישראלית – מסלול החושך.

לי יש חלום, שיום אחד יצעדו גם הגאים והגאות, גם המושמטים, וגם פגועי הנפש הנאלצים להתמודד ולהשתקם ולמצוא את עצמם בחברה עויינת – מצעד גאוה גדול, בחוצות כל הערים הגדולות, ורבבות חוגגים יעטירו עליהם פרחים. ומצדי שהם יהיו רק המצעד המוביל למצעד השלום הגדול, של ישראלים יהודים וערבים, אשר בלעדיו לא תיכון חברה צודקת בישראל.

כי הם אלה שראויים ללכת ברחוב הראשי, בשעה שאלי ישי ושכמותו, יתכבדו ויצעדו מצעד בושה – עמוק בביתם פנימה. הם והכהנאצים הקטנים ומצעד הבושה של בית המשפט העליון שיצעיד אותם באום אלפאחם.

מרטין לותר קינג חלם חלום יותר אבסורדי מזה, ולו חי עוד 40 שנה, היה זוכה לראות אתמול בהתגשמותו.
ואנחנו?
קודם נעבור את ביבי (עוד תוצר מלכד של ליבת האופל הישראלי).

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לחסום.

(בבקשה, תחתמו על העצומה)

הקטע הבא סרוק מאחד העיתונים אתמול:

נתעלם מהפשיזם הבוטה, המדיר מהישראליות גם את מי שאינו סומך על צה"ל, כי בפשיזם כולם חייבים לסמוך בעיניים עצומות, (וגם את "המשתמטים" אבל זה כבר ידוע).
זו בדיקת ראייה (למרות שהוסבר כרגע שישראלי אמיתי לא צריך עיניים, ובכל זאת ברשותכם וברשות כותבי המודעה, אסתכן):

מה כתוב באותיות הקטנות, הכי קטנות, מה זה קטנות, שיש למטה, למטה, בשורה הכי אחרונה?
נכון שקשה לראות?

אל תרוצו לרופא עיניים, הבעיה לא שלכם, אלה באמת אותיות חיידקיות.
אל תלכו לחפש מיקרוסקופ. טרחתי בשבילכם.
כתוב שם:
"משתמט – מי שחוק הגיוס חל עליו ובחר שלא להתגייס".

יפה.
אז למה באותיות זעירות כל כך? זה לא חשוב שידעו שמשתמט הוא מי שבחר שלא להתגייס (למרות שיכול, ואולי באמת לא)? זה לא חשוב שאנשים יעצרו קצת לפני שהם מכלילים על כל מי שלא בצה"ל (לא חשוב שגם על השורה הזאת בגודל בקטריאלי אני ועוד איזה 2-3 במדינה עדיין לא מסכימים)?
כנראה שזה לא חשוב. כשרצים להסית נגד קבוצות אוכלוסיה ולהדיר אותן מהישראליות, האמת מפריעה.

כשרצים להעלות על המוקד את כל מי שלא מתאים היום לירות על ילדי עזה (כי רוב ההרוגים הפלשתיניים לתפארת מדינת ישראל, שיהיה ברור, הם לא אנשי חמאס, ועל פי אומדנים אחרונים – 300 מ854, יותר משליש(!) אלה ילדים. אבל שוב, למה נבלבל עם העובדות), ניואנסים קטנים כמו העובדה שיש "משתמטים" שצה"ל משמיט אותם (כולל נכים, פגועי נפש, כולל אנשים שלא מתאימים לשרת, וגם אנשים שבחרו לא לשרת הם, בחשבון הסופי, מושמטים) רק מפריעים, כי מישהו עלול לראות אותם ולספור אותם, וכדי שלא יפריעו, צריך להגמיד אותם לגודל של כוכב החיידקים.
(ושכותבי המודעה לא יספרו לנו על תקציבים לתשלום שטח מודעה, כי יש להם מספיק, תאמינו לי)
פשיסט אמיתי לא מתבלבל מהעובדות (הוא מגמיד אותן)
ולמעשה, מי שלא רואה את הילדים בעזה, קטן עליו גם לא לראות "משתמטים"
ועוד עצומה:
עד אתמול, הערוץ הפתוח אצלינו היה ערוץ 10. אתמול התגלה לי שהבבונים הפשיסטים מצאו אובייקט חדש לתאוות הלינץ' הבלתי מתכלה שלהם – יונית לוי. ישר העברתי ערוץ וגם חתמתי (להשאיר אותה, כמובן).

תודה לך יונית.
ונמאס מבובות כוסיות של מלחמה.

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לחסום.

פינת הנוסטלגיה:

 

אתמול לפני 15 שנה, על מסך ערוץ 2 (בימים שהאינטרנט היה רק שמועה למי שלא היה חנון בן 14), בתכניתו של דן מרגלית, בשעת הפריים טיים:

 

 

 

חבורת/התארגנות/עמותת/קבוצת "פרופיל עשר" היתה קבוצה של מעטים, בירושלים ובתל אביב, שביקשה בעיקר להלחם בסטיגמה שהיתה אז, וקשה כיום להאמין עד כמה, על משוחררי צה"ל, כאילו שהם רמאים או פסיכים במצב קשה, ואין אפשרות אחרת, שבגללה היתה אפליה אמיתית במקומות עבודה, בעיקר.

 

אלה היו אנשים שדרשו את זכותם, זכות האזרח הבסיסית, שלא היתה אז ברורה, להיות חלק מהחברה גם אם לא התאימו לצבא, ולא, כפי שניסו להדביק לנו, אנשים ש"נעלבו מזה שלא לקחו אותנו לצבא". מצד שני גם לא היינו פציפיסטים, ואת הנושא של מושמטות מרצון ("השתמטות") ניסינו להשאיר בצד, אבל זה לא תמיד הלך וזה מה שמנע מהקבוצה לגדול – כבר אז היתה שם בועה בראש תל אביבי, שמושמטים שסתם "נפלו בין הכסאות" לא נראו לה (ולתקשורת) סקסיים מספיק, למרות שאלה רוב המושמטים – והסתכלה עליהם כעל 'מסכנים וחולים' או "נסיבות אומללות" כפי שהגדיר אותנו אמן מקושר אחד שקיבל במה בעיתון של המדינה ושיחק אותה לידי הממסד, ומצד שני לא כל המושמטים הסכימו לקבל את הנמנעות משירות, היו כמה ימניים-דתיים, וירושלמים מזרחיים, ואפילו אנשים מירוחם, דימונה ובאר שבע, והרעיון שכולנו בסירה אחת לא עבר מספיק טוב. אז למדתי בעצם, שיש בישראל שתי מדינות.

 

כך "פרופיל עשר" שלא היתה ממומנת ע"י שום גוף ולא היו לה קשרים מספיק ארוכים במקומות הנכונים, התפזרה לאחר שמייסדיה שקעו במלחמות הקיום שלהם, אולם השיח החברתי בנושא הצבא השתנה מאז מהקצה אל הקצה, והרבה בזכות הנסיון החלוצי שלנו, שכבר בשנה הראשונה, עם הגלים שכן התאפשר לנו לעשות בתקשורת שבעולם הקדם-אינטרנטי, הביא את החוק האוסר על מקומות עבודה לשאול פרופיל צבאי. היום כשה"השתמטות" נתפסת כמשהו קול ואחלה (ועדיין – בעזרה לא מעטה של הממסד, שפוזת 'המשתמט המאושר' משמשת אותו כדי להדוף כל דרישה להגנה ופיצוי למושמטים), קשה אולי להבין על מה היה המאבק אבל את המהפכה, שאותה היו בשנתיים האחרונות נסיונות כבירים להשיב עמוק לאחור, אנחנו התחלנו.

 

 

---

 

 

וקצת בהקשר דומה, התנהל בשבוע שעבר באתר "רשימות" ויכוח על סרבנות בין סרן עידן לנדאו, הפועל לעידוד מילואימניקים לסרב לשרת וסרבן בעצמו שאף ישב בכלא, לבין איריס יער אדלבאום, שטענה שבעוד שלסרן לעידן יש יותר ברירות מאשר לאזרח סרבן מצוי, כמו למשל למצוא בית משובח בכל מקום בעיקר בארצות הברית שם למד, "לא כך המצב לעניינו של פלוני ואלמוני, שלא יזכו לתהודה כזו ויאכלו קש … השאלה אם מוסרי להמליץ לאנשים לנקוט צעד שמחירו מופרז, לעומת המחיר שמשלם הממליץ…" "רוב הסרבנות האמיצה הישראלית אינה בדפוס המאצ'ו", היא כתבה, כלומר הקצין שמתעמת עם חבריו לשעבר, אלא סרבנות של "צומוד" ללא רמקולים, ללא הילה, פשוט מאבק על דרך חיים, בין אם זה הדתיים, בין אם מזרחים, בין נשים, צורות של חיים המתפתחות תוך התנגדות שקטה והצבת אלטרנטיבה". לי, אתם יודעים, קשה להיות אובייקטיבי, לא רק כמעריץ של כתיבתה וחכמתה הדוקרנית של אי"א (למרות שגם היו בינינו קטטות) אלא גם בתור מושמט שהוא ספק-סרבן אפור כשלעצמי, בהחלט אחד מה"צומוד", שכל העניין הזכיר לו את המאבק שהיה גם בפרופיל 10 בין 'יפי הבלורית והטוהר' שגם להם יש לאן לברוח, על חלק מהם יש מי שמגן, והם בכל מקרה יינזקו פחות ביום שבו באמת ירדפו את המושמטים/משתמטים/סרבנים, לבין אלה שיחטפו את החרא ורבים מהם גם נמצאים בו בין כך ובין כך, ובסך הכל נראה שהקודים האריים-עוצמתיים-מצליחניים ("צבריים") שבהם מונהג השיח הישראלי אינם משתנים, בין אם זה במדים ובין אם מחוץ למדים. אבל במקרה הזה, למרות שקצת קשה לי לייעץ בעצמי לאנשים אם לסרב או לא, נראה שגם אלה וגם אלה דברי אלוהים חיים, חבל שהם נאמרים רק בפלטפורמה האליטיסטית, ונשמעים לבא מבחוץ כמו דיון בצופים, מין כת די סגורה אבל עם ערכים יפים (ואחת הצרות היא שהעם, או בני אדם בכלל, מזהים את הערכים עם מי שמחזיק בהם).

 

 

---

 
איריס, The one and only, גם הביאה באתרה סרטון יוטוב שחובה לראות – "חבר סומים לפי תהום" (ממש בתחתית הפוסט), שדווקא משך אותי להרהר בהיבט פילוסופי מסויים שיש למושמטות, כסוג של מתנה, "מתנת הנשר" שמונעת מהם לרוץ אל אותו בור שאליו רצים כולם, וניתנת כסוג של הזדמנות לחשוב, ואולי לנווט את האחרים בכיוון אחר, למרות שבמוקדם או במאוחר, ככל שהבור מתרחב, הוא יבלע את כולנו. אולי זה עניין של ניואנסים וכל חירות היא יחסית. הצבא כיקום טוטאלי בפני עצמו נראה לי לפעמים כהשתקפות של היקום הטוטאלי האמיתי, שבו בור גדול-חור שחור נפער על כולנו לבלענו במוקדם או במאוחר, וגם מלחמה, נראית לי לפעמים וכמו שכבר אמר לי המורה הרוחני מבית הספר של התבונה הגלקטית, כמו דבר שלא בני אדם מחליטים עליו. אינני יודע אם היחיד "הנהנה מההפקר", המושמט או המצליח לשמוט את עצמו מהריצה לתהום, יכול להשפיע במילותיו, למנוע מלחמה – אנחנו רואים בימים אלה עד כמה כוחו של האדם היחיד או אפילו יותר מאדם יחיד להשפיע בכלל הוא אפסי, "כל עוד לא מחליטים האלים עצמם, שהגיע הזמן לכבות את השריפה", יכול להיות שהמושמט צריך להסתפק באתגר העצמי של מציאת המשמעות ולשמור את התובנות לעצמו, לא לנסות 'להתחלק במתנה', כי לא יקשיבו לו, בעיקר בימי מלחמה. אבל בכלל, אני חושב שלמושמטים – ע"י עצמם, ע"י אדם או ע"י אלוהים – יש תפקיד חברתי, בימי מלחמה ובימי שלום, ובמיוחד בחברה הישראלית של ימינו אלה המורצת שוב ושוב לבורות ע"י גנרלים או אנשים שנגררים אחריהם, בעיקר כי הם מפחדים 'להיות כמו המושמטים'. בהזדמנות אכתוב על כך פוסט יותר מרחיב. איריס לשיטתה כתבה לי שגם המושמטים הם חלק מ'עבדות פיאודלית' ואילו אני חושב שאם יש חירות פנימית, ולו יחסית, למושמטים ישנה הזדמנות להשיג אותה, שאולי אין לאחרים. אבל זה עניין לדיון פילוסופי רחב בהרבה. אולי פעם, אחרי המלחמה.

 

 

---

 

 

ולסיום, עצומות:

 

רדיו 88FM, שכבר המלצתי עליו כאן בעבר, מתדרדר לתהומות הפרכיות נוסח רשת ג' בימים המאוסים יותר שלה. העצומה הבאה קוראת לעצור את ההתדרדרות, וקודם כל להחזיר את הבלוז. רוצו לחתום!

 

וגם, את חוק המאגר הביומטרי יש לחסום!