הטייס-הסרבן יונתן שפירא הוזמן אמש לפגישה עם השב"כ, בה נחקר על ידי מישהי בשם רונה על מהות פעילותו עם ארגון הBDS – פעילות מותרת על פי החוק, עדיין. כמו כן זכה בשיחת מוסר מתובלת בהטפת מוטיבציה אודות הכבשים שצייר על איזה קיר בפולין, והפגיעה הנפשית שהפעילות בבילעין ונעלין גורמת לחיילי צה"ל. תיאור הפגישה, משעשע במידה ומפחיד במידה, הובא בדף שלו בפייסבוק, ולטובת מאותגרי פייסבוק הביאו כמה בלוגים את דבריו כלשונם לרשת הפתוחה, וגם בלוג זה מוצא את הדברים ראויים לשידור. והקוראים מתבקשים לא להצטייד בנייר, כי חומרי הקלטה אסורים:

 

 

 

 

 

 

 

 

ושוב: כל 'צועד בנעליו' באתר הארץ צועד בנעליים גנובות!

 

 

ה'יעני שמאל' הציוני הצטיין כבר מזמן בהיקראותו לדגל בכל המלחמות האחרונות, שהיו מלחמות שלום תכנית התנחלות של הממשלות, במסגרתן נבנו והורחבו התנחלויות גם בשעה שהשמאל ישב בממשלה. נראה לפעמים, שהשמאל המשרת היה קיים שם בעיקר כדי להיות עלה תאנה לליבת הרשע הימנית שבעם ישראל, להיות מין אבא טוב, הרבה לפני שהנשיא שמעון פרס קיבל עליו את התפקיד למכור לאומות העולם את ביבי כשוחר שלום, הוא בעצם כבר עשה את זה כראש 'מחנה השלום'. דוד זונשיין, (המייצג דור חדש של שמאל אחר שמעורר הרבה תקוה), כותב היום איך איחד שרון את הימיןשמאל, ובכך מחק את השמאל הציוני, ואני חושב ששרון פשוט קלט כבר מזמן את הישרא-בלוף של השמאל המשרת. אבל לפחות לשמאל המשרת היו כמה עקרונות, ששמר עליהם באומץ ומנע למשל חוקי אפליה מתקדמים כנגד אזרחים ערבים ואחרים שהימין ביקש לקדם, וידע שלא יתנו לו. כעלה תאנה שיחק השמאל המשרת את תפקידו, פתטי ככל שיהיה, עד הסוף.

כלומה לא נשאר מזה. חברי הכנסת ה'שמאלניים' של מפלגת העבודה: ברוורמן, שלי יחימוביץ, וגם ניצן הורוביץ ממרצ – שנעדרו מן האולם בהצבעה הגורלית ששללה מחברת כנסת בישראל, חנין זועבי, את זכויותיה, הפקירו את אזרחינו הערבים וברחו כמו עכברים למקלט הצבוע כחול לבן, הם לא שמאל משרת, לא שמאל מפחד, לא שמאל, הם כלום. החוק הזה של חבורת הפרימאטים של הליכוד וישראל ליברמן האפסנאי ביתנו יהיה, אם יתממש, בכיה להרבה זמן, אבן דרך בכינון ההיסטורי של מה שבאין לו עדיין שם פרטי משלו, אנחנו נותנים לו שמות בהשאלה ממשטריו התאומים באירופה בזמן מסויים של המאה הקודמת. ההסטוריה תעניק לו שם פרטי משלו. אין אשליות. החוק היה עובר גם בנוכחותם, במצב שקיים היום. אבל בכל זאת, ההסטוריה תזכור שהם לא התנגדו לו.

ממשלת הפרימאטים גם העבירה חוק מעניין, שאוסר להחרים את ישראל. מי שיחרים את ישראל יוכל להיתבע ב60,000 שקל. בא לי, על משקל 'בלוג זה חותר לשינוי מדינת ישראל', לעצב סלוגן חדש: 'בלוג זה מחרים את ישראל'. אבל הפרימאטים יותר היסטריים ממה שהיו אז ולפרימאטים היסטריים אין הומור בכלל, ועל אירוניה אין מלמדים בחוגים לספרות של מכללת אם תרצו יוגנד ימ"ש העמלקו-יהודים האלה. 

בעקבות מאמרו היום של אליה לייבוביץ בהארץ, כתב היום Ofrilani פוסט חשוב, "האם מתרחשת מהפכה תרבותית בישראל". כדאי לקרוא. ההתפוגגות של העאלק-שמאל, ההתפכחות מהשמאל המשרת (ואל תדברו איתי על הג'וקרים של השמאל הלאומי), הביאה איתה לתוצאה אחת טובה – השמאל הרדיקלי תפס את המושכות ומלמד אותנו איך מנהלים מאבק של שמאל אמיתי בארץ. בשייח ג'ראח, בגדר, בבילעין, בדהאמש, במקומות שמתנהלים בהם מאבקים חברתיים, ללא עזרה מהממסד, ללא שום מפלגה מאמצת וללא תקשורת מחבקת שממנה נהנה תמיד 'השמאל הלגיטימי'. מכיוון שחוקי המשחק השתנו, והמאבק היום של ימין-שמאל הוא לא ב'כאילו' (אתם יודעים, השמאל מתגייס והולך לצבא להגן על מדינת כל מתנחליה, הימין עושה מה שהאמריקאים אומרים, נו, שמאלימין שמאלימין שמאל ימין שמאל, בקצב אחיד של חייל בתפקיד), המבחנים שהשמאל הקיים יצטרך לעבור בעתיד הקרוב יהיו יותר קשים. לא יהיו כבר הנחות, זה הדבר האמיתי. זה לא יהיה רק מכות של שוטרים וגז מדמיע. אני חושב שכל אחד יודע את זה. אבל אני מאמין שבדור החדש הזה, טמונה היכולת לעמוד במאבקים ובאתגרים הקשים שיבואו. הוא לא יתקרנף, ועוד יגבר. ועוד נגבר.

והעיקר לא לפחד כלל.

 

 

אפס אפסנאי. יהודי?

כך מספר יותם וולף, פעיל המאבק למען שייח ג'ראח, את סיפורו של ואת סיפורו של הפעיל הפלשתיני נאסר ר'אווי, שניהם עוכבו הערב בדרכם לעצרת ההזדהות עם גלעד שליט בירושלים (ההדגשות שלי, צבנ"ע):

"יצאנו את שייח ג'ראח בסביבות שש לעבר בית ראש הממשלה במטרה להצטרף לעצרת למען שחרור גלעד שליט. זו היתה מחווה של נאסר שרצה להביע את את האמפטיה שלו למשפחת שליט בפרט ולמשפחות האסירים בכלל ולקרוא לשחרור אסירים ושבויים בשני הצדדים. אני, כחבר ושותף שמבין את הפוטנציאל התקשורתי-ציבורי והחשיבות האישית של המחווה הזאת עבור נאסר, החלטתי להצטרף אליו, למרות שבלעדיו לא הייתי משתתף בעצרת הזאת.

חנינו ליד קרן היסוד, ואז נודע לנו שהעצרת בגן העצמאות. פנינו לכיוון (ברכב) והגענו למחסום ברחוב בלפור. שאלנו את השוטרים איזה רחובות פתוחים והם שאלו לאן אנחנו נוסעים, ואז ראו את נאסר, על תפארת זקנו והורו לנו לעצור. כשנאסר אמר להם "למשפחת שליט" הם פקדו עליו לחנות על המדרכה, שאלו מאיפה הוא וכשאמר שייח' ג'ראח גבר "חשדם". הם לקחו מאיתנו תעודות זהות וביצעו חיפוש מקיף ברכב. הם גם דרשו מאיימן, שמתנדב בסהר האדום, את תעודת החובש שלו כשראו את הציוד חבישה.

הם הוציאו אותנו מהרכב והפרידו אותנו. על כל אחד הפקידו שוטר. הם לקחו את הטלפון שלי בכוח והתחילו לשאול מי אני ומה אני עושה "איתם". כשאלתי באיזו סמכות ומה העילה, שוטר מג"ב אחז חזק בידי ודחף אותי. אחרי שבדקו את תעודות הזהות שאלו אותי מתי נעצרתי לאחרונה ועל מה, והסבירו לי שהמהומה היא בגלל שלנאסר יש "עבר ביטחוני" ולי יש תיקים פתוחים, ולא בגלל שהוא ערבי.

המאבטחים של בית ראש הממשלה, אנשי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, אמרו לי שאני מעוכב לחיפוש ובירור, ועשו עלי חיפוש גופני כשאני מוצמד לקיר. ראיתי שגם על נאסר ואיימן מחפשים. הגיע שב"כניק מהיחידה לאבטחת אישים ואמר שהוא רוצה לדבר איתי בצד. הוא היה "נחמד", כראוי לש"בכניק ורצה לדעת מאיפה אני מכיר את נאסר אמרתי לו שישאל אותו ואני אחתום על דבריו.

לשאלתי מה הוא חושב על עיכוב כזה שהתרחש רק כי נאסר ערבי, ענה לי השוטר האלים  שהשוטרים שונאים ערבים, אבל יותר מאלה שונאים את אלה משלנו, כלומר שמאלנים. אחרי כשעה שיחררו את נאסר, והוא ואימן חזרו הביתה, אחרי שיצא להם החשק להצטרף לעצרת, ואחרי עוד חצי שעה בערך שחררו גם אותי. חוץ מזה שהפסדתי את מיצג מחאה שהתקיים ברחבת סינמטק, ואחרתי לפגישה (לגבי קבוצות נוער יהודיות ערביות-פרטים בהמשך), וחוץ מהצער על כך שנאסר ואיימן הושפלו וחזרו בלי לממש כוונתם, זה באמת לא היה נורא."

יותם מסכם: "מצחיק איך לפעמים כשעושים משהו שנראה הכי פשוט וקונצנזואלי, דווקא אז גורמים לתחושת איום ובלבול אצל זרועות הממסד לשלחותיהן. היום לא חשבתי שאפילו אדבר עם שוטרים אבל כנראה שכחתי איפה אני חי.

אני חי בעיר שצריך לזכור לא לעבור ליד המחסום שחוסם את כל הרחוב שרה"מ גר בו, במיוחד עם פלסטיני. בעיר שבה כל פלסטיני שעובר בסמטאות רחביה ומגיע לבלפור מעורר חשד, שכן זה לא האזור שלהם אז הוא בטח בא לפגוע בביבי וזה מיותר ולא מתאים לשגרת המשמרת. עוד יותר אב-נורמאלי הוא צעיר יהודי וצעיר פלסטיני עם גבר פלסטיני בעל חזות מסורתית באותו רכב, וכשהם נוסעים לעצרת בקריאה לשחרור שבויים אז זה כבר לחלוטין לא הגיוני בעליל ואפילו מרגיז.

הייתי נאיבי. שכחתי לשים את משקפי האפרטהייד, שדרכן מחשבות השוטרים הגיוניות ואף צפויות, כי כל האמצעים כשרים להציל חיי אדם שכל פלסטיני בא לקחת בעזרת עוזריו הבוגדים, ועל הדרך גם נוריד להם תראש ונפיץ קצת אוירת פחד ברחוב."

אין ספק שלממסד שלנו נוח יותר עם ערבים ויהודים שרוצים להיות אויבים, וערבים שלא רוצים שגלעד שליט ישוחרר. כל דבר אחר, מקלקל להם את התזה שלהם, ולמרות שלהמון המתלהם זה לא אכפת, בכל זאת, על כמה אנשים זה יכול להשפיע ולגרום להם לחשוב, וזאת הסכנה הכי גדולה. זאת הסיבה שהמטרה השניה של שוטרי ישראל ביתנו המגינים על בית ראש הממשלה ועל רחביה השאננה, הם אלה שנראים להם אינטליגנטים מדי, כמו שהודה גם השוטר של אהרונוביץ, חבר מפלגתו של העבריין.

ואני שואל מי באמת הבוגדים והאויבים של המדינה הדמוקרטית (שאלה רטורית כמובן).

לילה טוב, ושחרור מהיר לגלעד.

לחצתם על כו-לם להתגייס. שטפתם את המוח שאין דרך אחרת להיות אזרח מועיל למדינה ולחברה.

הכפשתם והפצתם שנאה נגד מי שלא מתאים, פשוט לא מתאים לצבא. את כל מי שהצבא שחרר הידרתם מה'ישראליות האמיתית'.

רדפתם בצורה מקרתיסטית כל אחד ששמעתם עליו שלא סיים שלוש שנים.

אתה, אלעזר שטרן, החמרת את תנאי ה'שחרור על נפשי'.

יצרתם מצב של אין ברירה, לכל צעיר במצוקה, לפני גיוס או אחריו, שידרתם: "אנחנו מעדיפים אותך מת על משתמט".

וזה מה שקיבלתם:

דיווח בויינט:

 

דאגה בצה"ל מזינוק במספר התאבדויות חיילים.

 

למרות המאמצים לצמצום התופעה במערך בריאות הנפש, מאז תחילת השנה התאבדו 19 חיילים לעומת 21 בכל השנה שעברה

תוצאה ישירה, שכל מי שעיניו בראשו (לא, לא אתם) יכול היה לצפות לה מן הקמפיין הארור שלכם.

ועוד יש לכם חוצפה, כלבי ממסד קטנים, להעלות את הכתבה הזאת כמה שעות אחרי שהידיעה הופיעה.

ועוד יש לשטרן חוצפה לחשוב על ריצה פוליטיקה. רק בישראל. או כמו שכותב גורביץ: 

"רצוי שבכל פעם שהאיש הזה יפתח את הפה, ישאלו אותו כמה ילדים הוא הרג על מזבח "צבא העם"."

ובמקום אחר, שקשה לראות מכל מיני סיבות, לכן גם פה:

"דם המתאבדים האלה הוא על ידיכם:

כל העמותות ל'שוויון בנטל' למיניהן עם כל הקמפיינים של "ישראלי אמיתי לא משתמט"..

כל הפוליטיקאים שהתחרו אחד בשני בהצעות חוק לא אנושיות להעניש בהן את מי שאינו חייל.

כל ההלשנות המקארתיסטיות על אמנים שלא בדיוק שירתו בצבא שלוש שנים.

כל המעסיקים וראשי המועצות המקומיות שקראו לא להעסיק את מי שלא שירת שירות מלא. 

כל כלבי החצר של התקשורת שליוו את הקמפיין.

כל אנשי החינוך שמעלו בתפקידם ובמקום להכין את תלמידיהם להתמודדות מגוונת עם חיים מורכבים, וללמד אותם שצבא זה לא הכל, פעלו כסוכנים של מכונת הגיוס הלאומנית.

וגם הצבא, שלא צריך את כל המספרים הגדולים של חיילים, ויודע שלא כל אחד מתאים לשרת בו, ושתק כשהאשימו את אלה שאינם מתאימים. כי לומר את האמת זה לא מתאים להצגה (השקרית) ששמה "'צבא העם"."

חקירה לא תהיה פה, אולי מבחינתכם כן ירבו, אתם רק "ניקיתם את החברה". המצפון שלכם בוודאי שקט.

אבל אנחנו לא נשכח ולא נסלח.

אם אתם גולשים באתרי החדשות המיינסטרימים של ישראל, סביר להניח שלא שמעתם מעולם על הכפר דהמש, הסמוך לרמלה. האמת שגם אני לא הייתי שם אף פעם, מי מגיע לרמלה ולאזורים שעל ידה, זה לא בדרך לשום מקום לא בדרך משום מקום. גם במפה הוא לא בדיוק נמצא. אבל הכפר הזה הוא כפר ישן, הקיים במקום כבר מאז 1948, לפי מה שנמסר באתר 'התחברות', שהוא מן הסתם לא אתר ברוח 'אם תרצו' הפשיסטית, אבל אין לי סיבה להאמין לו פחות מאשר לאתר ציוני כלשהו, כל הקרקעות בדהמש נמצאות בבעלות פרטית של התושבים, שאם ניחשתם הם לא יהודים מתנחלים, ובטח גם ניחשתם שזה לא מאחז מעבר לקו הירוק. כמה מן המשפחות שגרות בכפר הן משפחות פליטות מ-1948, שקיבלו את האדמה בשנת 1951 כ"פיצוי" במקום האדמות שהיו להם לפני המלחמה ושנלקחו על ידי המדינה. השטח שקיבלה כל משפחה היה 15% מהשטח המקורי שבו החזיקה – זה היה המפתח המקובל אז ל"פיצוי". משפחות אחרות קנו את הקרקע מתושבי רמלה שהחזיקו מעמד ונשארו בעיר לאחר 1948.

במשך השנים לא קיבל הכפר שירותים בסיסיים מעיריית רמלה, שלא הכירה בו: לא חשמל, לא רווחה, לא תברואה ופינוי אשפה, לא שום דבר. גם לא רישום במרשם האוכלוסין, אך מצד שני, גם לא הטרידה יותר מדי את הכפר, אותו הגדירה באופן רשמי מחוץ לתחומה, ככפר ששייך למועצה האזורית 'עמק לוד'. זה היה מין 'כפר לא קיים' כזה, אבל גם בכפר לא קיים נולדים ילדים, וגם הוא צריך להתרחב, צריכים לבנות בתים חדשים, לשפץ בתים ישנים. אי אפשר, זאת אומרת אפשר, אבל אין לזה הכשר – כי הקרקע שלהם הוגדרה כ'קרקע חקלאית' שאסור לבנות בה. אם הם היו מושב, או אם היו קוראים לאחד מהם דודי אפל, יתכן שהיה קל להם לקבל היתר בדיעבד לבנייה ה"לא חוקית". אבל הם לא, וכל הנסיונות שלהם לשנות את ייעוד הקרקע כדי לאפשר בנייה, לא ממש הצליחו. הם גם הכינו תכנית מיתאר. הקיצור הוא שהערב דחתה הוועדה המחוזית את תכנית המיתאר שלהם על הסף, אחרי שניסו לספר להם את כל ההסטוריה שהבאתי כאן בקצרה, אבל את מי שנמצא באטרף שבו כל מיני רשויות בישראל נמצאות לאחרונה, הסטוריה לא ממש מעניינת, תמיד בעצם היא היתה בעצם גורם מפריע, ותושבי הכפר, למרות שהם נולדו וגדלו על אדמה זו, עלולים למצוא את עצמם בקרוב ללא קורת גג, כי עיריית רמלה, זאת שהכפר, כזכור, לא נמצא בתחום שלה, לא קיים, רוצה להרוס את הבנייה הלא חוקית (כי אי אפשר לקבל אישורים) בכפר שלא קיים, ככל הנראה כי יש נדלן יוקרתי קרוב לשם, 'מכבים' או משהו, וערבים בסביבה מורידים את ערך הדירה. המסר של המדינה לאזרחיה הערבים (ולא רק) הוא – איתכם נדבר רק בכח, וכמו שכותבים הפעילים נגד ההריסה "המסר של מדינת ישראל לתושביה הערבים: אל תתכננו. אל תנסו אפילו. אל תדברו איתנו על היסטוריה, על מצוקה או על צדק. יש תשובה אחרת: הבולדוזר." 

הסיפור הזה הוא מהדורה אחת, וריאציה אחת של הסיפור החוזר על עצמו גם בסילוואן, בכפרים בדואים בנגב, מדינה שאינה רואה את עצמה מחוייבת לכל אזרחיה, רק לאלה שהם חיילים של האג'נדה האידיאולוגית שהיא בעיקרה יהודיסטית-תנ"כית, ולא סופרת את אלה שלא משתלבים בהם, כמו ערבים, אבל כמו גם חילונים, ואפילו הם אפילו לא סמולנים אלא סתם 'ציונים משרתים וטובים'. אם היו תושבי דהמש שמים כיפה על ראשם (ואין פה שום אמירה כנגד דתיים, זו פשוט האמת שכולנו יודעים) והולכים להקים מאחז בלתי חוקי באיזה מקום בשומרון, המדינה לא היתה מפריעה להם. אילו היו קונים לכאורה במרמה אדמות בשייח ג'ראח, המשטרה היתה שולחת מג"בניקים לאבטח אותם מפני 'האנרכיסטים המסוכנים' המדירים שינה מעיניו של הממונה על משטרת ישראל ביתנו (מבטיח לכם שהיה לינק שבו הוא אשכרה אמר כך, והורד). אבל הם רק ערבים, אלא שלא תחשבו, אגב, שבגלל שאתם לא ערבים, מובטח לכם שהממשלה הזאת היא כן שלכם ורואה אותכם וסופרת אותכם כחלק מהמדינה. גם בכפר שלם, מקום שכולו יהודי, פינו אזרחים שהיו במעמד דומה למען שלום הנדל"ן, ובכלל, אם למשל אתם עשויים להיות מובטלים או עובדים בשכר מינימום, כפי שראינו רק היום, הממשלה רואה גם בכם אינדיאנים מסוכנים שצריך להלחם בהם – לא להעלות להם את שכר המינימום (חס ושלום שתיגזל כבשת הרש של הבכירים והמשפחות החזקות בגלל האינדיאנים האלה), ולשסות בהם בקרוב תכנית ויסקונסין חדשה, מאיימת יותר ומדכאת מקודמתה. בדרך גם יקחו מכם טביעה ביומטרית, אחרי שיגמרו לקחת מהעובדים הזרים שהביאו לכאן חברות הקבלן המקורבות לשרי ממשלה מסויימים, ואחרי שיגמרו לשסות אותכם בהם, או אחרי שיגמרו לסמם אותכם בסיפורים עם מילת הקסם בטחון כדי להצדיק כל דבר שהם עושים, גם ריקוד בקסבה.

אם נחזור לדהמש, גם למען הכפר הזה, כמו למען מקומות אחרים שממשלת (לא) כל יהודיה נלחמת נגדם, התנהלה ומתנהלת פעילות שבימים אלה היא דחופה יותר כדי למנוע את ההריסה שלו. הפגנה נגד הריסת הכפר, שהיא גם הפגנה ארצית נגד נישול והריסות בתים, למען הכרה וקיום בכבוד תתקיים ביום שלישי, 13.7. ההפגנה תצא מבית-המשפט ברמלה (שדרות חיים וייצמן 3) בשעה 18:00 ומשם תמשיך לדהמש.

 

אני מאמין שהממשלה הזאת ופקידים שלה חולמים, הוזים ואולי גם עובדים פה ושם על טרנספר, של ערבים ישראלים, ערבים פלשתינים, ואחר כך גם הסמול, ועוד כמה. זה כנראה הפתרון שלהם ועליו הם בונים, בגלוי או בסתר. אני מאמין גם שהם לא יצליחו. אני גם מאמין, ויותר ממה שהאמנתי פעם, שחיים משותפים בין יהודים וערבים יתכנו כאן, בזכות יהודים וערבים שיסרבו להיות אויבים. ובכל מקרה, נגזר עלינו לחיות יחד. מי שמאמין בזה כמוני, צריך להבין שחייבים לשנות את סדר היום מן הקצה אל הקצה. הצדק הוא עניין משותף, יהודי, ערבי, אנושי, והממשלה הזאת וגם חלק מקודמותיה, הם אויבים שלו. אם זה לא נוח לכם לקרוא, תמשיכו לראות כוכב נולד ולחכות לעונה הבאה של האח הגדול, ובדרך לשנוא את מי שאומרים לכם לשנוא, אם זה את התורכים, השבדים, האנטישמים, ה"בוגדים" או ה"פוסט ציונים". כך הממשלה והממסד רוצים אותכם. אבל אם יכולתם לקרוא עד עכשיו ואפילו להסכים – כדאי שתבינו שהצדק הכללי מתחיל מן המקומות האלה, מן המאבקים הקטנים של כפר שאתם לא מכירים ולא קראתם עליו בתקשורת המיינסטרימית ולא תקראו, כי אין לאף אחד שם אינטרס שתקראו. למה? חומר למחשבה.

 

כמו אהבה ישנה שחוזרת שנים אחרי שכבר התייאשת ממנה, כך הגדיר מי שהגדיר את הסנסציה במונדיאל שהעלתה את הולנד לחצי הגמר.

מי שגדל בשנות ה70 וראה בשחור לבן את הולנד של יוהאן קרויף ויוהאן ניסקנס והתאכזב מההפסד שלה בגמר למערב גרמניה, ואחרי 4 שנים, בלעדיהם שוב בגמר (אז כבר התחילו נדמה לי להופיע פה ושם טלויזיות צבעוניות), נגד ארגנטינה תחת שלטון החונטות במשחק חסר סיכוי, בטוח מרגיש את ההרגשה הזאת, ומי שלא, קצת יהיה קשה להסביר לו מה זה. ועם קצת מזל ועם קצת דחיפה נגד האורגואויים (כמה כאב הלב שהם ניצחו את גאנה, אבל הכל באשמת הפנדל של גיאן שלא נכנס בדקה ה120), יש סיכוי לדז'ה וו של אחד משני המשחקים ההם, ואולי לתוצאה שונה שכמו תשנה את ההסטוריה.

 

הולנד היתה באותם שנים לא רק השלוחה של ישראל במונדיאל והמדינה שהכי בעדה בשנים שעוד האמנו שישראל עצמה היא בעדנו, היא גם היתה מעצמת פופ לא רעה, למשל השיר הזה שאצל כוחותינו רץ בלופ כבר שבוע מאז שברדיו 88FM איזשהם מאזינים הזכירו את השיר לגדי לבנה שהריץ אותו אז בגל"ץ, באותה שנת מלחמה ומונדיאל, אהבה ומלחמה ומאז הוא בעצמו שכח את זה. יש יגידו שההזכרות הפתאומית בשיר היתה נבואה לצפוי במונדיאל, אבל אני אומר שההשמעה החוזרת ונשנית של השיר היא שהביאה את הנצחון ותביא להולנד את הנצחונות המכריעים. השיר הוא של הזמרת היפהפיה בויורה ונקרא WHAT IS LOVE וכל מי שרוצים בנצחון ההולנדים נקראים בזאת לנגן אותו שוב ושוב.

 

 

מצעד המחץ קצת שייך לסוף העידן ההוא שהבלוג הזה קצת פלש אליו בלי רשות, והיו בזמן ההוא פחות להיטים הולנדיים או בכל מארצות אחרות חוץ מארה"ב ואנגליה. שיר אחד שכן הגיע למצעד היה השיר הזה של להקת הבנות פוסיקט, שהיה במצעד ב6 השבועות האחרונים של קיץ 1977, ונקרא 'מזכרותי השבורות'

 

 

ממיס, נכון?

 

ועוד אחד מהולנד, רוק כבד הפעם, אחלה בלדת רוק של להקת LIVIN' BLUES, תודו ששכחתם או שלא שמעתם מעולם. השיר הזה היה במצעד ב8 השבועות האחרונים של אותה שנה והגיע עד למקום ה13. השיר נקרא SHYLINA, וגם הקליפ משהו. בשבוע הבא, או בעוד שבועיים, אחרי הגמר, כמו לפני 4 שנים, נשוב אל המציאות, כדי לשוב גם ממנה פעם, כדי לחיות. שבת שלום, סלאם עליקום ולילה טוב.