בלוג הצועד The VValker's blog

אל

יזהר אשדות

נודע לי שאתה עומד להופיע בשבוע הבא באוניברסיטת באר שבע, ב'מופע הוקרה למילואימניקים', שהכניסה אליו תותר רק למי שנושא איתו תעודת מילואים, כלומר, רק מי שעשה צבא.

אני זוכר את עצמי לפני שנים רבות, סטודנט שנה א', שזה עתה הושמט משירות צבאי בנסיבות שלא היו ברורות לי כל כך, לא בטוח שהן ברורות לי גם כעת, ובעצם הן לא חשובות. העיקר הוא שאני אחד מיני רבים. באותה שנה אתה ולהקת תיסלם בשיא הפופולאריות, מופיעים בקמפוס שלנו ביום הסטודנט. אני הייתי נסער מאד באותם ימים. מישהי שהייתי מתכתב איתה בדואר (הימים שלפני האינטרנט, אתה בטח שייך לאלה שזוכרים אותם), והיתה מאד חשובה לי, דורשת לדעת מה בדיוק הסיבה שאני לא משרת ומה פשר הדברים המעורפלים שכתבתי לה בנושא. חששתי מאד שהקשר ינותק והרגשתי שאני חייב להגן על עצמי. שאלתי את עצמי ואני שואל את עצמי עד היום, מדוע אני צריך להתנצל על עובדת קיומי, כפי שאני ולהרגיש בלתי-רצוי במקום שבו אני חי, להרגיש אשמה רק משום שלא התאמתי בזמן-מקום מסויימים למקום העבודה ששמו צה"ל. בכל אופן את הסערה שהייתי נתון בה הלכתי להפיג בהופעה שלכם. למחרת, או אפילו באותו לילה, אני כבר לא זוכר, שלחתי לה מכתב תשובה, מכתב חזק, שתרם מאד להמשך הקשר (שאמנם נותק מאוחר יותר, אבל כנראה מסיבות אחרות, לא חשוב). אני רק מדמיין לעצמי כעת, איך הייתי מרגיש אז אם בנוסף, אתם הייתם מגבילים את ההופעה שלכם רק למי שעשה צבא, ואני מדמיין איך מרגישים היום סטודנטים בבאר שבע שאוהבים את המוסיקה שלך, והיו מאד רוצים לבוא, אבל הם מושמטים. מפני שהם ערבים, מפני שהם נכים, מפני שהם נמוכים מ1.50, מפני שהם רגישי נפש (הייתי שמח לפרט לך את כל הסיבות שבגללן מקבלים פרופיל 21 אך הזמן והמקום קצרים), מפני שהן בנות שאמונתן לא איפשרה להן לשרת בצה"ל, בשורה התחתונה מפני שצה"ל לא רצה אותם, מפני שצה"ל השמיט אותם. וגם אני, כיום, אילו הייתי באזור והייתי רוצה לבוא להופעה, הייתי מודר ממנה, מודר מן הזכות לשמוע את המוסיקה שלך, ולמרות שזה לא היה בתכניות שלי, גם אני מרגיש, כשאני קורא את הידיעה הזאת או ידיעות אחרות מן הסוג הזה, שאני ממשיך לשאת עלי את אותו התג, שנים רבות כל כך, על חטא שלא חטאתי בהיותי בן 18, וזה מה שיישאו על גבם גם אלה שהודרו מן ההופעה שלך באוניברסיטת באר שבע, ועוד שנים רבות ירגישו, בכל פעם שישמעו 'דינמו מסחה', או 'מה תאמרי' או 'איש השוקולד', או 'לא קלה היא' או כל אחד אחר משיריך היפים, גם את המכה והצריבה שתבוא עם הצליל, וככה הם יזכרו גם אותך ואת האמנות שלך. זו תהיה תרומתך לקיר הישראלי שלהם.

אני מעריך ומכבד מאד את הרצון להוקיר את המילואימניקים, שחלקם פועל מתוך אמונה שהוא מגן עליך ועלי ועל כולם (לי יש דעות אחרות בעניין אולם נניח אותן בצד, אם כי אני מאמין שדעותיך אינן רחוקות מכך), אולם בדרך הזאת, של הדרת המושמטים ממופע שכפי שהבנתי הוא מופע גדול, ונעשה בשטח מרכזי של האוניברסיטה, שהיא רשות הכלל והציבור, אוניברסיטת באר שבע משתמשת בך כדי להתגרות וכדי לעשות פשוט אצבע משולשת, גסה ואטומה, לציבור גדול, אשר האידאולוגיה הפוליטית ההגמונית כרגע אינה חפצה ביקרו. ההופעה שלך היא דרכם של גורמים רשעי לב שבמדינה להגיד: כן, יש אזרחים סוג א', ויש אזרחים סוג ב' (ולא אכפת לנו ממש אם הם יכלו, או רצו). לא אכנס כאן להשוואות עם מדינות אחרות שבהן הדבר הזה היה חוק המדינה ועם זכרונות הסטוריים שיש לעם שלנו ועדיין חיים אנשים הנושאים אותם. יש כאלה שרוצים להפוך את הדבר הזה, כמו דברים אחרים המנוגדים לאמנת זכויות האדם ולחוקי משפחת העמים, לחוק המדינה, ולדעתי, יותר משרוצים כאן להוקיר את המילואימניקים (הראויים לסיוע בדרכים אחרות), רוצים כאן לבזות ולהשפיל את האחרים, כחלק ממדיניות ההדרה המתפתחת. ובדרך להכשרת חוקים מפלים בין אוכלוסיות ובני אדם, שחלקם כבר התקבלו. הופעתך בעת הזאת ובתנאים האלה, מהווה שיתוף פעולה עם מגמות לא ראויות אלה, ולא תוכל, בהמשך, מול משפט ההסטוריה, לרחוץ בנקיון כפיך גם אם חלקך הוא רק 'אמנותי-בידורי' או 'מזערי'.

כאדם וכאמן, שלא נמנה ככל הידוע לי עם אלה שחושבים שאמן צריך לשים בצד את דעתו הפוליטית, כפי שיעיד המקרה שבו סירבתם לאחרונה להופיע עם זמר בעל עמדה גזענית, אני מקוה שתקרא את הדברים, ומקוה עוד יותר, שתחזור בך מן הכוונה להופיע באירוע שהוא קודם כל אירוע פוליטי ובעל משמעות פוליטית, ומעבר לכך הוא אירוע רע ומשפיל, נגד רוח האדם וזכויות האדם, והופעתך בו תקשור אותך איתו ותקרין צל עכור על מורשתך המוסיקלית-האמנותית.

בברכה

הצועד בנעליו

שמו של המנצח הטרי בתכנית הריאליטי האחרונה, מזכיר קצת את שמו של מנצח בתכנית אחרת, לפני קצת פחות מ5 שנים, ג'קו אייזנברג, זוכה 'כוכב נולד' אשר זכרונות הלינץ' שנעשה בו אחרי שהתברר שלא שירת בצבא (וגם התבטא קצת 'חופשי' מדי נגד הוד קדושתה המדינה שלא נאמנה לנו) מצליחים עדיין לצלוח את הזמן, השינויים ותכניות הריאליטי שחלפו מאז.

לכאורה, הייתי צריך לשמוח על כך שהעובדה שגם ג'קי, כמו ג'קו, לא שירת בצבא (שניהם מסיבות בריאותיות טהורות) לא עוררה הפעם ולו ציוץ אחד (טוב, לא בדקתי את כל הטוויטרים), בעוד שלפני 3-4 שנים, כשקמפיין ההסתה נגד מושמטים היה בשיאו, היא היתה עלולה להיות סיבה מספקת ויחידה להדחתו (כמו שקרה לפחות למשתתף אחד בכוכב נולד). אולי בכל זאת השתנה משהו לטובה ב3 השנים האחרונות.

אלא שאסור גם לשכוח את התכנית הספציפית שבה הוא זכה, את הקשרה בתרבות שאנחנו נמצאים בה, ואת מה שעומד מאחוריה. כי "האח הגדול", אסור לשכוח, נקראת על שם פרט מרכזי בחזון האימים של ג'ורג' אורוול מ"1984", חזון של היעדר פרטיות, בעולם שהוא תחת שלטון מוחלט של אותו 'אח גדול', על החיים, וגם על הנשמה, של כל אחד. התכנית שעושה ממציאות כזאת משחק מגניב, שבו המנצח הוא זה שמסתגל טוב מכולם לשלטון האח הגדול במציאות, זה שהכי טוב מממש את שורת הסיום של אורוול ו"אוהב את האח הגדול" (ואיתו כל מעריציו) יותר טוב מכולם. 'האח הגדול' נתפס במציאות העכשווית, באסוציאציות של השומעים, בתור משהו כיפי, עם ארז טל ואסי עזר, בנים ובנות בתוך הוילה, במקום מה שהוא צריך להיות, ונתפס עד לפני שנים אחדות – ישות נוראית הרוצעת אותנו לשלטון בעולם טכנולוגי שבו השלטון הוא כל יכול, ורוצע בסוף דבר גם את נשמתינו ואת אהבתנו – אותו ניצוץ, אותה 'רוח האדם' שהיא הדבר היחיד היכול להתנגד לו, במקום בו הטכנולוגיה והפסיכולוגיה מתחברים בידיו של השלטון.

וזו כנראה כוונת המשורר, בעולם שבו הטכנולוגיה מקרבת את השלטון אל היכולת להיות שלטון טוטאלי מעבר למה שחלם גם אורוול, בשעה ששטף כלים במסעדות של פריס או שהה ב'בתי המחסה' לפושעי נוודות בלונדון, כל מה שחסר לו זו אהבתנו, שמחסור בה עלול לשים אותו בפחד מתמיד (כי שלטון הוא תמיד פרנואידי) ולא לתת לו מנוחה. אלא שכעת במקום עינויים מתישים, שבאמצעותם חינך האח הגדול את ווינסטון סמית וג'וליה, גיבורי הספר, לאהוב אותו, הוא משתמש בטלויזיה ובהתמכרות של 'האנחנו' לתכניות ריאליטי ולמגניבות שבמדיה בכלל, כדי להשכיח מאיתנו קודם כל מה זה 'אח גדול' ואחר כך לגרום לנו לחשוב שזה לא נורא, להיות בעולם שאין בו פרטיות, אין בו מקום לעצמיות, לחריגות (מי שחריג – כלומר לא עומד בדרישות העולם החדש – נזרק מהוילה, אבל הכל זה רק משחק כמובן), שבו עין צופה בך כל הזמן. זה אפילו אטרקטיבי, כי בסוף ממתין לך פרס, והכל בכאילו, רק משחק (אני לא יכול כאן שלא להיזכר בפרס של הטנק שהמתין לילד בסוף 'החיים יפים', הפרס אותו האבא הבטיח לילד כשניסה להציג לו את השואה כמשחק מגניב, אלא ששם המשחק היה צורך לשם ההישרדות של הילד, ומעל לכל, ב'משחק' ההוא אף אחד לא בחר ועדיין, אני מדגיש עדיין, אין תכניות ריאליטי של שואה). כך, דרך הסוכריה של הריאליטי, מחנכים אותנו כמו ילדים קטנים לקבל יפה עולם שמאגר ביומטרי (שכדי לעודד אותנו להשתתף ב'פיילוט הנסיוני' שלו תתחיל בקרוב תעמולה שאני כבר מדמיין איך היא תיראה) הוא רק ההתחלה שלו, עולם שבו גם לא נעשה עניין משוטרים שממששים אותנו – גם זה יהיה כנראה חלק מהבילוי-מסיבת הריאליטי האינסופית (וייחשב אפילו כחלק מהאטרקציה של מקומות הבילוי, בדיוק כמו התורים לסלקטור במועדונים הכי 'יוקרתיים'), עד שנתעורר – לא תיוותר חירות, ואפילו יחסית בעולמנו (כבר נהיה עם ג'יפיאס וחיישנים מחוברים למוח – וכל מחשבה שלנו תהיה מיודעת, גם לחברות הפרסומות. וזה יהיה חוק מדינה, מה, תתנגדו לו?) ובדרך, כל מי שינסה לדבר על פרטיות, לומר משהו נגד, לומר משהו על 'חופש', או 'חירות', ייחשב כעוף מוזר בהחלט. כמו שאני מרגיש, כשאני מדבר על דברים שלפני לא הרבה שנים היו המובן מאליו וכותב אל ישויות שחלק מהן, הדם הזורם בווריד שלהן מלא בחומרים רעילים העושה אותן כבר כעת שונות ממני עד כדי חוסר יכולת להסביר ולתקשר, ואינני יודע מיהו המוזר באמת. 

ואיך זה מתקשר לג'קי-ג'קו והמושמטות של ג'קי? 

משום שכפי שכבר כתבתי בעבר, בגירסה הישראלית של הכנת האזרח לויתור מודע ומרוצה על פרטיותו, שימשו הצבא ו'הבטחון', ומשמשים עד היום, סוכן חינוכי של הממסד-השלטון, עוד הרבה לפני העידן הטכנולוגי הנותן לפניו את האפשרויות האגדיות. גם כשמחשבים עוד היו רק בידי נאס"א והיו קופסאות בגודל של שני חדרים, ומי שהלך ברשות הרבים ודיבר עם טלפון (ובטח עם משהו שלא נראה כמו שנראה אז טלפון) נחשב כבורח מבית חולים פסיכיאטרי (בחיי שהיו זמנים כאלה), הצבא היה "האח הגדול" שלנו ואנחנו הוכשרנו וחונכנו לאהוב אותו מקטנות דרך משחקי חסמב"ה וספרי חבורות שסימנו לנו גם את השונה, האחר, האויב, שגם אז לא היה תמיד רק "הערבוש", זה שיש לנצח אותו כדי לחזק את ה'ביחד' שלנו. כל אלה הכשירו אותנו לקראת הרציעה שעברנו (לפחות חלקינו הגדול) בצבא, רציעה שמסמנת לכל החיים, מבדילה – גם במנטליות – את מי ששירת ממי שלא שירת, רציעה שבפועל, עשתה מאלה ששירתו בני אדם חדשים, אשר גם לא יעשו מהפכות. מי שהיה בצבא, כבר לא עושה עניין מאיבוד חירות, מאיבוד 'העצמיות' – שכן משהו ממנה הוא כבר איבד כבר בטירונות. הוא לא יעשה עניין מעוד הרבה דברים נוספים, שאמורים לזעזע כל אדם, אלא שמי שנרצע כבר הפך כבר לעל-אדם, ושום דבר אינו מזעזע אותו יותר (חוץ מערעור על בטחונו הקולקטיבי).

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=hATC_2I1wZE#at=16

תזכורת מי זה באמת האח הגדול, אם יש לכם זמן

במערכת כזאת, מוכוונת ומהונדסת שירות צבאי, למי שלא היה בצבא יכול היה להיות, ואני מאמין שלפחות חלקית היה, גם אם לא רצה בכך, תפקיד מאזן, של מי שמצביע על אלטרנטיבה אפשרית, בעצם אפשרות קיומו של אדם אחר. המושמט הוא העמנואל-גולדשטיין של המערכת הישנה, המסמן כיוונים אחרים שאפשר לחתור אליהם או לחלום עליהם. מי שלא היה בצבא היה במובן מסויים באמת חופשי גם אם נענש הרבה על החופש הזה. למושמט יכול היה להיות גם תפקיד של מטהר – מי שמנקה לאנשים באזרחות את הראש מהעבדות המחשבתית שצרבה במוחם-בנשמתם המערכת ההיררכית, היררכית מדי, הסמכותנית, ומחזיר אותם לפסים נורמליים.

עדיין לא נפטרנו, לדעתי, מהמערכת הצבאית, שתמשיך להצטרך חיילים להגנה על הון חברות הגז, ההתנחלויות, ואם לא יספיק, גם למעקב אחרי מי שמצייץ נגד מדיניות ממשלת ישראל בעולם, ארגוני שמאל (זה אגב לא חדש, רק ההודאה בכך שזה כביכול "ייעשה") ומן הסתם בעתיד גם נגד מתנגדי המאגר הביומטרי ושאר מוזרים למיניהם, אויבי בטחון הקולקטיב. אלא שכעת יוכל גם המושמט לשרת את האח הגדול המשודרג – החיבור בין חושך לחושך – בין האידיאולוגיה הצבאית לבין החושך הטכנולוגי העומד כעת לרשותו של השלטון, וג'קי ידגים לנו איך. אמו של ג'קי התגאתה אתמול בידיעות אחרונות, ש'האח הגדול' היה הדבר הראשון שג'קי הצליח לעמוד בו עד סופו. בצבא הוא לא "הצליח", הוא לא נצרב, בין אם זה מבחירתו בין אם לא, אז באח הגדול הוא עשה את זה, הצליח לאבד את הפרטיות שלו תוך שהוא מדגים לכולם עד כמה שזה לא נורא, עד כמה שזה מגניב, וכך מילא, בחברה ה'פוסט-צבאית' את תפקיד הסוכן החינוכי של האח הגדול החדש-המשודרג, ובהטבלה זו (מלווה בתיפופים והילולות שמחה, בדיוק כמו ההקרבות הקדומות ל"מולך"), לפרוייקט קידום המערכות שיגזלו את החירות מכולנו, כיפר על אי הטבלתו בשורות הצבא, הנראה עכשיו כקייטנה (ואף פעם גם לא אהבתי קייטנות) לעומת החור השחור המצפה לנו בעתיד. בהפוך לגמרי למושמט המסמן את האפשרות האחרת, מילא ג'קי את תפקיד מורה הדרך אל חברת העתיד, ואני לא בטוח שאני רוצה ללכת, גם אתם.

 

---

 

ובינתיים, נסיים עם כבוד לסיטרא אחרא החדש של הימין

 

והעיקר לא לפחד כלל.

כתבתי פעם בתקופת ההסטוריה האלטרנטיבית על אמנת "השמים לאלוהים" שעליה חתמו בני האדם הראשונים שזכו בידע, כדי למנוע את זליגתו לבני האדם הבאים אחריהם. האוניברסיטה העברית, שחברת חקירות מטעמה תבעה מהצלם בן פרג' (ממשפחת האחים פרג'-אולפני צילום מהפרסומות של פעם?) 20,000 ש"ח על שימוש בתמונה של איינשטיין בחולצות שהדפיס על פי הזמנתו של סמוי מטעם החברה (!), הלכה יותר רחוק מזה כאשר לא רק על הידע היא תובעת מונופול, אלא גם על שימוש בשמו של בעל/מקור הידע או תמונתו, לפי מה שהתברר מהמכתב שקיבל פרג' שקבע שהאוניברסיטה היא "בעלת זכויות הקניין הרוחני של פרופ' אלברט איינשטיין, המעניקים לה זכות ייחודית להשתמש בשמו ובדמותו של פרופ' איינשטיין". האוניברסיטה אמנם התנערה בינתיים מחברת החקירות (למה שכרה אותה בכלל? או לפחות לא ערכה בירור מוקדם על שיטות העבודה שלה?) אבל יש פה משהו מחריד מעבר לבריונות הרגילה על זכויות היוצרים, כשמתברר שגוף יכול להיות בעל קניין בעצם על זהותו ועל חייו של אדם על פי שמו, ואם אפשר כך לגבי אדם מת, מדוע לא אדם חי? מדוע למשל, אם פרג' או איזה מפר זכויות קניין אחר לא יוכל לעמוד בסכום התביעה שיתבע ממנו גוף בעל זכויות קניין, לא יכריז איזה בית משפט על שיעבוד/עיקול חייו-זהותו של מפר זכויות הקניין, או שכדי לההחזיר את 'חובו' יהפכו לקניין של הגוף-התאגיד? אתם מבינים? בן פרג', לדוגמה, לא יוכל להשתמש יותר בשמו, לא יוכל לשים תמונות שלו בפייסבוק או אפילו לשלוח אותם לקרובים, הוא גם לא יהיה רשאי יותר לחשוב, כיוון שגם מחשבותיו יהיו מעוקלות (האמצעים הביומטריים בעתיד יוכלו לזהות גם מחשבות גנובות!).

להיט ענק מתחילת האייטיז שלא מושמע מאז. עכשיו הבנתי למה

מעבר לרעיון המזעזע שתאגידים יכולים למעשה לבלוע, באמצעות בית משפט מקומי כלשהו, את חייך-את זהותך, מתגלה כאן האיוולת שבה 'זכויות יוצרים' של תאגידים (להבדיל מזכויות יוצרים של יחידים כמו זכות היוצרים על הכינוי 'הצועד בנעליו') מונעות ידע ומגשימות למעשה את 'השמים לאלוהים' מאותה אגדה, כאשר לפני הפצת כל ידע בסיסי, כולל הידע 'מי היה אינשטיין' או שבכלל היה איש כזה נדרש שחרור מבעלי זכות הקנין, ולא-יתבעו אותך, אנשים יעדיפו להישאר בידע הבנאלי, אותו מתירים ערוצי הריאליטי והפרסומות לשדר, או כמו שהתבטא בציניות המגיב גיל ג. "הדפסת דיוקנו של אינשטיין על חולצות ילדי הגן, מלבד היותה הפרת קניין רוחני בוטה, עלולה לקרב את דמותו של אינשטיין אל הילדים מגיל צעיר ולגדל דור חדש של ילדים שהוגה את המילה "אינשטיין" ללא מורא ופחד, עם שחוק על השפתיים תוך זילות גמורה לקדושת התגמולים". יותר טוב שלא ידעו על איינשטיין, ובכלל, שלא יעמיקו חשוב לאן עלולה רוחו של האדם להגיע, שכן זה עלול להביא אותם לפרוץ גדרות ולחתור כנגד זכויות קנין ותגמולים, עוד לפני שיהיה להם כסף לקבל את הידע באוניברסיטה (ידע אותו יידרשו להחזיר אם לא יעמדו בציפיות כתלמידים, אולי גם כן בדרך של הפקעת הבעלות על זהותם מידיהם). כן, רבותי, הסכנה הזאת יותר גדולה מהסכנה הגרעינית (אם כי גם לה, אגיד לכם בסוד לפני שתבוא חברת החקירות לתבוע אותי, אחראי במידה מסויימת מוחו פורץ הגדרות של איינשטיין).

(גנבתי את זה מאתר של הצופים. תעשו לי משהו)

עוד בריון של זכויות יוצרים הוא אריאל זילבר, שהחליט מתוך טעמים של נקמנות ימנונית חומייניסטית להיכנס בחברי 'הדג נחש' שהשתמשו לטענתו בצלילים מתוך שירו 'ואיך שלא' לשירם "הכופר-בהשם והקורא לשימוש בסמים" (כך בערך התבטא אתמול בערוץ 10) 'מה נעשה'. הבנתי שהבוררות שפסקה לטובתו וקבעה ששאנן סטריט וחבריו יפצו את הזמר-המוסיקאי המוכשר והמג'ונן ב100,000 ש"ח (!), קבעה שדיסקים עם השיר ייאספו מן החנויות וייגרסו. קודם כל, לשמחתי, יש לי את הדיסק ואינני מתכוון למסור אותו לשום גריסה. אך נראה שהשיר המשעשע ייעלם בקרוב מנוף השמיעה המותר.

כאן, כיוון שמדובר ביצירה אישית ובאדם חי, הדברים הם פחות ברורים. גם ג'ורג' הריסון נפרד בזמנו מסכום של 33.3 מיליון דולרים בגלל שמנגינת שירו 'הטוש המתוק שלי' היתה דומה מדי לשיר בשם HE'S SO FINE. במקרה של הריסון אני לא יודע, אבל במקרה של הדג נחש קצת קשה לי להניח שהם לא הכירו את המנגינה של זילבר. לזילבר יש זכות מסויימת על המנגינה שלו, שכמו מנגינות אחרות שלו, היא קצת גדולה מן האדם שיצר אותה. אולם אדם אינו יכול לשלוט על התוצאות של כל מה שיצר, הם לפחות לא קראו לעצמם בשמו, ולפי עניות דעתי הבלתי-משפטית, הם ציטטו ממנו, לא העתיקו, וכולנו מצטטים, כל החיים. הנסיון לתפוס את ההתגלגלויות של כל ההולוגרמות הנובעות מן היצירות של אדם בודד הוא מפרך וחסר תכלית, גם בעידן הקרב שבו ניתן יהיה למחוק זכרונות מאנשים שאינך רוצה שיזכרו אותך, ובסך הכל זילבר או כל אדם כזה שרוצה להחזיר את האויר שנשף בחזרה אל אפו, מזיק לעצמו וגורם שיזכרו אותו בתור הענק הרודף ילדים שנכנסו לגנו, לא בתור היוצר המוכשר אם כי מחורפן ששיריו היו לנכס צאן ברזל. אנשים יעדיפו איפה שאסור לצטט, גם לא לשמוע את היצירות המקוריות וגם זה סוג של 'השמים לאלוהים' וכשמדובר בזילבר החוזר בתשובה, אולי לזה הוא בדיוק מתכוון. שרק צדיקים לתפיסתו ישמעו אותו ו'ייהנו מאורו'. חבל.

אז בינתיים, מתוך תקוה שבריוני זכויות היוצרים מטעם זילבר לא יגיעו במהרה אל יוטיוב, ומתוך אמונה שרוח האדם החותר, הפורץ תמיד, תשחרר את האור שמגיע לכולם, תנצח את איסורי הקניין ותביא לחוק הגיוני יותר בקשר לזכויות היצירה של אדם אחרי מותו וגם בזמן חייו, וגם מוסיקה טובה אף אחד לא יוכל לכלוא באיסורים וחרמות, נסיים פוסט זה, איך (ש)לא, עם הדג נחש.

לפי עדכון, אכן ייאסר כל שימוש בשיר, גם אם יורידו אנשי הדג נחש את הקטע שנשמע כמו ציטוט מזילבר. הבנתי שפסק הדין של כבוד השופט תיאודור אור קשור גם במשמעות של השיר "המטיף להפצת סמים" עאלק. זה עושה את הדברים חמורים יותר, מעבר לסכסוך של זילבר והדג נחש והפלגיאט שהיה או לא. יש כאן חריגה מהסמכות השיפוטית של השופט ששם את עצמו, מעבר לנושא המשפט, לשופט על התוכן, ואני רואה בפסק הדין חסר התקדים לא פחות מראשית כינונה של משטרת תוכן-יצירתי, לתפארת מדינת ישראל-ליברמן.

!Eppur si muove

שיר שמדיח לשימוש בסמים ורומז לפיתוי קטינות

המוניטור של ישרא אומר שפוסט זה יהיה הפוסט ה1000 שלי בישראבלוג. לא מדוייק, כי המוניטור סופר גם טיוטות שאף פעם לא הועלו, ולא סופר פוסטים שנמחקו (היו כמה). אבל נגיד שזה הפוסט ה1000, ולכבוד זה נחרוג קצת מהיום יום ונתעסק בנושא קצת חריג: אלוהים. וזו גם תרומתי לפרוייקט של שלום בוגוסלבסקי, שמבקש מן הקוראים לספר לו 'למה הם חילוניים'.

 

והאמת היא, שלענות ישירות לשאלה שלו, קצת קשה לי. כי למרות שברור לי במה אני לא מחזיק, אני לא יכול לומר על עצמי שאני לגמרי חילוני בכל מערכת המושגים החובקת והמשתמעת. אז לפני שנגדיר מהו חילוני, נגדיר איך אני רואה, בהגדרה הרחבה ביותר, את המושג 'דתי', ונאמר מלכתחילה שלמושג יש שני אספקטים, האספקט האמוני, והאספקט ההתנהגותי – בחברה ומדינה.

 

דתי, הוא מי שמאמין, שבין האדם והיקום יש משהו, ואם שמים היררכיה כלשהיא, אז היא (בדרך כלל) אותו משהו – אדם – יקום. יותר מכך – בין האדם הדתי לאותו משהו, יש חוזה שבו האדם לא רק מאמין, אלא מתחייב להאמין במשהו הזה, והאמונה עומדת מעל לידיעה, ומתקיימת בלי קשר למה שהאדם ידע. אדם שחתם על החוזה עם אותו משהו, קרי האלוהים, מחוייב, בהידרש ממנו, לוותר על השכל שלו או על המצפון האנושי, לטובת מה שאותו משהו, על פי הנאראטיב האמוני שלו, דורש ממנו.

 

ומכאן כבר אפשר על דרך ההבדלה, להגדיר את החילוני, וזו פחות או יותר התפיסה הרווחת של המודרניות – כמי שבעולמו קיימים רק שניים – האדם והיקום, על הידוע והעדיין-לא-ידוע/לא-ידוע קבוע שבו. מבחינתו של הדתי קיים דבר נוסף, שלא-יהיה-אף-פעם-ידוע, (וזה ההבדל בין דת לבין 'אידיאולוגיה' שנשענת על רציונליות, למרות שלא פעם יש לחיים על פיה מאפיינים של דת) וכמו שרומז לנו סיפור העץ והתפוח בגן עדן, אסור שיהיה ידוע. במובן העמוק, אצל הדתי, נכנעת, בהתנגשות הסופית אם תבוא, הדעת לאמונה. החילוני, הוא מי שאיננו סובל מצב כזה, וכאן אני, מצד אחד מרגיש מאד חילוני – אני חוקר, אני חופר, אני מנתח ואת זה אני עושה כל חיי, ולא סובל הגבלה מצד בני אדם אחרים, המאמינים שאלוהים כלשהו אמר להם להשתיק אותי (וכאן אני מתקרב עוד מעט למישור השני, ההתנהגותי). אלוהים של חלק מהאנשים האלה, אגב, כמתבקש לומר את זה, הוא הצבא שכוהניו ראו אותי באיזה גיל כסיטרא אחרא שלו.

 

יחד עם זאת, חוץ מהבטחון, הלא-מבוסס-עדיין-מדעית שלי שזה לא רק 'אנחנו והיקום' אלא יש שרשרת ישויות-אינסטנציות שהאדם הוא חוליה בתוכה, שבה יתכן גם יתכן שאיזשהם יצורים 'בראו'/שיבטו אותנו במובן המאטריקסי (שממנו לא משתמע כמובן שום צו מוסרי או דרישה לקיום מצוות), אותו רוצים בין השאר מאיר שטרית והשב"כ לרשת מהם, יש בי משהו רליגיוזי, הרואה ביקום איזה מסתורין, עצם המלה הזאת מעוררת בי התרגשות, ואני לא רוצה לגמרי שהמסתורין הזה יפוענח, יתומצת ויעבור רדוקציה למשפט מדעי ומתמטי (ובוודאי שלא בידי בני מינם של שטרית, השב"כ ושאר מיני. אני חושב אגב שלעמידרורים למיניהם, כמו לעמיתיהם הטהראנים, אין בעיה, למרות דתיותם, לחתור לידע הזה שישים את היקום בכף ידם, שכן חלק מהחוזה שלהם עם אלוהים שם אותם סגנים לו, עליונים על השאר). אני לא רוצה שכל הידוע-לא-קבוע ייהפך לידוע קבוע, שם מקום החלומות ושם אני עדיין ילד שרוצה לשמוע סיפורים מרתקים, שמחוץ לגבולות הרציו-הגיון-הידוע-הניתן לידיעה, וביום שאפסיק לחלום אהיה מת.

 

בנקודה הזאת של לחלום, לחרוג מהמציאות, לדעת שלא הכל נחסם בקיר של חוקי המציאות, אני דתי, והדת הזאת גם מכוונת חלק מחיי, אך לא למקום שבו אני רוצח אנשים, גוזל אדמות או כותב תורות מלך, או אומר לאשה מה ללבוש ובאיזה חלק של האוטובוס לשבת. אבל אולי זה רק אני.

 

ומכאן אני מגיע אל האספקט האחר – ההתנהגותי, החברתי, ובו הדברים ברורים לי הרבה יותר וההכרעה שלי כאן היא שעושה אותי חילוני. מכיוון שאלוהי רוב הדתות באזור מספרים למאמיניהם שהם עליונים מעל השאר (בין אם זה אללה, הקדוש ברוך הוא, אלוהי ההון, הצבא או כל אלוהים אחר), והחוזה שבין האלוהים לבין המאמינים נמצא מעל לחוקי החברה, ואת התוצאות כאן אנחנו רואים יום יום – החילוניות – כהפרדה בין אמונה פרטית לבין התנהגות בחברה, היא צו עליון לקיומה של חברה אשר רוצה מכאן והלאה למקום מסויים של חיים. חברה שבה יש רק בני אדם – ויקום. היום – ומחר. חברה שהמוסר שלה נובע מן היחסים בינינו כבני אדם, ואת האחריות המוסרית אנחנו חייבים קודם כל בפני עצמינו, ואחר כך בפני האחרים, אחריות שנובעת מעצמנו ולא משום סמכות חיצונית – כי זה מה שיש בעולמנו – בני אדם, ושום ישות חיצונית, בין אם קיימת ובין אם מדומיינת – לא תוכל להיות לנו מפלט. את אלוהים, יהיה מה שיהיה, צריך להשאיר בבית.

 

 

---

 

ולמאבק המתחדש במאגר הביומטרי (הפיכת השלטון לאלוהים הכל יכול) – התקוות שהעובדה שלא שמענו הרבה זמן מהמאגר הביומטרי נובעת מכך שמישהו במערכת המוטרפת-המשוב"כת עשה רגע חושבים, מתבדות. בימים אלה נחשפה התעודה הביומטרית ש"תוצע" לציבור בחודשים הקרובים (כאן אפשר לראות את התגובות שרשת שוקן הסירה מהכתבה, ללא ספק מתוך רצון/הוראה מגבוה לא להגביר את ווליום ההתנגדות האזרחית לרמה נשמעת). מעבר לזה, מכרז שיצא לאחרונה ל"פיילוט הנסיוני", זה שאמור להיות רק שנתיים, כזכור, מדבר על קצת יותר זמן, ראש הממשלה ממנה ועדת שרים שישיבותיה יהיו חסויות, וכבר היתה לפחות אחת כזאת, וכמו שעירא אברמוב אומר, הביומטרי כבר "קורם יו"ר ופקידים". הדברים כפי שקרו עד כה מלמדים שאלוהי המאטריקס מעוניינים כמה שיותר להנמיך את ווליום ההתנגדות הציבורית, כמו בסיבוב הקודם, הם בונים על הרדמה, בשותפות התקשורת המפרסמת את הדברים במדור מחשבים או מסירה עשרות תגובות. בשלב הבא, מעריך רם אגמון בדף ההתנגדות בפייסבוק, יהיה מסע הסברה על ה"צורך בתעודה חכמה". לכן חשוב שכל מי שקורא את השורות האלה, ישמיע את קולו ויצטרף לקריאה – אזרחים, סרבו ביומטרי! סכנותיו של המאגר הביומטרי כבר פורסמו בהרבה מקומות, ודי אם נפנה לסיכום שכאן. ואין לנו שום הבטחה, שפרטים שימסרו אזרחים "רק לתעודה החכמה", לא יועברו אחר כך אל המאגר. כדאי להיכנס גם לדף הפייסבוק ולהתעדכן, העיקר לחתור להפגנת נוכחות מתנגדת מאסיבית. הדברים אמורים, כמובן, לכל מי שקורא ומתנגד למאגר הביומטרי. מי שבעד, מוטב לו באמת שיסמוך על אלוהים. אזרחים – סרבו ביומטרי!

 

 

השבוע חל יום השנה לבריחת של החלק המכריע ממשפחתי הביולוגית-כדור ארצית מהנאציזם. עם מאגר ביומטרי לא היה לכך שום סיכוי.