ליהרג עבור הממשלה והרפתקאותיה, לא רק שזה חינם, זו חובה וכולנו יודעים איך קוראים למי שאינו שש למלא את חובתו. (לא חשוב שגם ה'זכות' הזו נמנעת לפעמים או בלתי אפשרית לבני מעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים).
אבל להשתתף בטקסי זכרון, זה מעכשיו עולה כסף. ואם אתה ממשפחה שכולה – אז 'אולי' יעשו לך הנחה.
ואם נחשוב על זה בהגיון ונפסיק עם הצביעות – במקום בו ההפרטה הפכה להיות האתוס המרכזי של העם, אין מקום לאתוסים מתחרים, הכוללים מושגים כמו שוויון, ובוודאי 'ערך' כלשהו שאיננו ערך בכסף. המדינה הזאת מכוונת עבור בעלי היכולת, העשירים הם גיבורי האומה, וההזדהות הנעלה ביותר עם עושרם היא על ידי תשלום, כמו שבחג הקורבן הקדום היו מעשרות הכהנים הביטוי העמוק ביותר לאמונה, ולנאמנות.
ומכיוון שגם חיילינו נהרגים כיום בעיקר עבור אג'נות קפיטליסטיות, של ישראל ושל אדוניה, ראוי שגם משפחותיהם וחבריהם יוקירו את זכרם בשילוש מעות עבור החברות הפרטיות. ואם אתם לא מבינים את זה, כנראה שאינכם בני אדם נאמנים וערכיים לפחות כמו השר גדעון סער, המשתתף באחד הטקסים האלה, וראוי שתיקחו דוגמה חינוכית מדמות מופת פדגוגית זו.
ו
נתייחד עם משפחת נתניהו, נשיר עם ברי סחרוף, יהיה כיף.
אבל באמת, למה שלא נלך עם זה עד הסוף? למה שבחגיגה הזאת, חגיגת הכסף העברי, לא ישתתפו גם החיילים, שיתחילו לקבל משכורת על מימוש הזכות ליהרג, כלומר, ישתתפו בקומבינת ההון-הנשק והשלטון? הם לא ראויים?
מה פתאום? ההתנדבות היא ערך, השירות הוא זכות, נאמנות היא חינם, השירות הצבאי הוא קדוש, והעיקר הוא השוויון בנטל. ומי שחושב אחרת הוא כמובן (במקהלה) מ ש ת מ ט פ ר ז י ט שמעיז לערבב כ ס ף עם אידיאלים. טפו טפו טפו.
הקודמים והבאים בתור: ההומור השחור של משרד הפנים: כשראיתי את זה מצוטט בפייסבוק, חשבתי שהידיעה הזאת היא בדיחה, בטעם רע קצת אפילו לטעמי. אבל לא. משרד הפנים מצא דרך יצירתית מאד לכרוך את הקשר את אזרחי ישראל הקיימים היום ביחד עם הרוגי השואה והמאגר הביומטרי המקולל. על פי מה שפרסם איתמר אייכנר בידיעות, "במשרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות – שיונפקו גם הן בחודשים הקרובים – יתחיל משישה מיליון, לזכר ששת מיליון היהודים שנספו בשואה. בתעודת הזהות החדשה ישובצו גם שישה מגיני דוד קטנים – גם הם זכר לקורבנות השואה – והם יקיפו את השבב הביומטרי שיוצמד לכרטיס החכם". אשכרה בעיניים. או שמישהו חתרן במשרד הפנים הביע את מחאתו, או כמו שאני נוטה יותר לחשוב, לגמרי לא. סוג של הומור מנוול, ההומור הרע של התליין. משרד הפנים צוחק עלינו בפנים, (אולי באופן ישיר על המחאה שהשוותה את מדינת המשטרה לחלומם של הנאצים) כי הוא יכול. והוא נהנה מזה, ומצרף ביחד, עם מגיני דוד, את הקודמים והבאים בתור, אלה שהלכו בלי דעת אל מותם, ואלה שהולכים בלי דעת לא אל מותם, אבל אל עתיד די שחור.
ואפרופו הבאים בתור: האם סוכנויות ההימורים התחילו כבר להמר מי יהיה הסוכן האמריקאי הבא שתוקפו יפוג, ומתי?
תג מחיר: מפגש חשוב הערב ב18:00 באוניברסיטת ת"א. סולידריות נגד הפשיזם מארחת בלוגרים פוליטיים שחושפים את מה שהתקשורת מסתירה. יהיו שם גורביץ, שאלתיאל ובוגוסלבסקי שיספרו את כל האמת על מה שקורה היום בארץ האופל שמעבר לקו הירוק ומעבר לקוי השאננות של הבועה. נכון לעכשיו, זה בגילמן 223. ממני נבצר לבוא, אז אסתפק בקריאה למי שיכול. זה חשוב מאד, לדעת איפה אתם באמת חיים.
אנחנו לא יודעים אם דמותו של משה היתה אמיתית, כמו שאין לנו מימצאים ארכיאולוגיים שיכולים להעיד אם היתה באמת פרשת אל-תחריר עברית כזאת במצרים, ואם התרחש משהו, איך הוא התרחש באמת. כל זה גם לא חשוב, כמובן. חשוב הוא מה שהצטבר בקאנון הזכרון האידיאי-ההסטורי, ומבחינה ספרותית-פסיכולוגית מעניין גם איך בונה הזכרון המדומיין הזה את הדמויות העיקריות, ואיך האידאות והרצונות השונים המהווים את הד.נ.א. של הדבר הזה, שאנחנו רואים אותו הבסיס ל'אנחנו' – אותו עם שמתקיים כעת ונושא איתו, בלי ספק, לפחות חלק מהד.נ.א הזה. את הדיוק המדעי נשאיר לפעם אחרת.
שתי הדמויות העיקריות שמשחקות על הבמה בהפקה שנקראת 'יציאת מצרים', הן אלוהים ומשה, והמתח שביניהן, מתח בין אב לבן, או אולי מתח בין 'ישות חיצונית', חוץ אנושית, יש יגידו חייזרית לישות אנושית (הוא המתח שבא לביטוי גם במאבק בין יעקב למלאך, שמונצח בשם העם והמדינה), ואל המתח הזה מוחדרות, דרך גילום הדמויות – של החייזר והאדם – תפיסות אידאיות שנאבקו ביניהן אי שם בהסטוריה, על השלטון ועל העיצוב של מה שנקרא לו 'דמות העם', ואני לא בטוח שהטובה שבהן היא שניצחה.
מה היה לנו פה? היה פה משהו שספק אם אפשר לקרוא לו עם – משהו שבעיקר אפשר לומר עליו שהוא הסתגל לשני דברים – עבדות וסיר בשר. דיכוי ביד חזקה ומענישה מצד אחד, צ'יפור משמין ומשביע לקיבה מצד שני. מקל וגזר. והנה, בא משה, רואה את העם הזה 'בסבלותיו' – ולא יכול לסבול את זה. הוא, אולי תוצר של חינוך 'מפונק' בארמון המלוכה – אולי מסיבות אחרות, לא מוכן לראות עבדות, ולמען הרעיון המוזר הזה של חירות – עבור האחר, הוא מסתבך ברצח. בעקבות ההסתבכות וההלשנה (מצד מי שלו התעקש משה להעניק את החירות הזאת), הוא נמלט אל המדבר, שם יפגוש את שותפו רב העוצמה, העל-אנושי, מי שבידיו היכולת לעזור למשה לממש את הפרויקט המטורף הזה, של הוצאת עם העבדים מבית אדוניו, אלוהים, אשר כביכול שולח את משה חזרה למצרים כדי לממש את הרעיון שלו, שהוא בעצם של משה.
אלא שלאלוהים רעיון קצת שונה לגבי מה שהוא מייעד לעם הזה, ואם כי שניהם לא שאלו את העם אם הוא רוצה בפרוייקט שלהם, הרעיון של אלוהים קצת יותר מתאים כנראה למה שעם של עבדים מסוגל אליו, מאשר רעיון החירות הסמולני של משה. אלוהים, אחרי שיכה את כוחם האנושי של פרעה, חרטומיו וצבאו, ויראה לכולם מי האדון בשטח, ביד חזקה ובזרוע נטויה ושאר התיאורים שנקרא עליהם הערב בהגדה (ממנה נעדר, ולא בכדי, שמו של משה), הוא פשוט יחליף לעם הזה את האדון. עם ישראל ייהפך מעם של עבדי פרעה, לעם של עבדי יהוה. שוב יונחתו עליו ציוויים שרירותיים (ובוודאי יותר מהציוויים שהונחתו עליו על ידי האדונים הקודמים, המצרים), ועונשים כבדים, שעליהם לא חלמו גם המצרים, אם יחרוג קלות מן המצווה עליו והמותר לו. חלק נכבד מ40 השנים הבאות במדבר יוקדשו, ברצון יהוה, ללימוד החוקים והאיסורים שמעתה עם ישראל יציית להם, ולפירוט העונשים הנוראים על הפרתם, תוך הדגמות בפועל.
בין משה, הרוצה את הדבר המוזר שנקרא 'חירות' לעמו, לבין האב-הפטרון-חייזר העל שרוצה פשוט להחליף את פרעה, שורר מתח ומאבק מתמיד, כאשר לעתים (למשל שמות ד' 24-25) מבקש אלוהים להמית את משה. ובסוף, הוא גם סוגר איתו חשבון, במה שלי לפחות, למרות שאחרים מפרשים זאת אחרת, נראה כמו חיסול בעולם התחתון והסתרת הגופה במקום לא נודע, אבל עד לאותו שלב סופי, אלוהים זקוק למשה שיוביל את העם אל הארץ המובטחת, ובמערכת היחסים העולה-יורדת בינם ובינם לבין העם, נמצא גם המאבק בין שני הכוחות על נפשו של העם. המאבק בין החירות לבין חוזק היד של שליט חדש.
ואיזה כח מנצח במאבק על נפש העם? מה העם בוחר? בבן או ב'אב'?
אנחנו רגילים לקרוא ולספר את הנאראטיב המקראי, בצורה שבה אלוהים הגוער-תמידית מספר אותה: כביכול, העם הוא מרדן, סורר, מביא לאלוהים את הקריז וגורם לו כמעט להשמיד אותו, אחרי חטא עגל הזהב, המייצג כביכול את פסגת המרדנות באלוהים. אבל אולי העם בסך הכל בוחן את אלוהים, כמו שאומרים, 'אם הוא גבר', ובהתמודדות בין העם לאלוהים, ספק אם 'משה' הוא בכלל צד. " כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" אומר העם (ספר שמות כ"ד 7), מורגל כעבד נלהב לציית לאדוניו החדש. ציות קודם למחשבה. ומתי מתרעם העם על אלוהים ומתמרד בו? מתי שהוא אינו מופיע, מתי שהוא אינו מראה את כוחו. ככה זה בכל מקום שבו הוא מתגעגע לסיר הבשר, או כאשר פרעה רודף, וככה זה ב40 הימים בהר סיני, בהם נותר העם חופשי לנפשו. משה איננו, אלוהים איננו, האדון הישן שבמצרים רחוק, אלה הימים שבהם יש לעם הזדמנות לעצב את עצמו, ליטול את גורלו בידיו ואולי ללמוד לחיות כעם חופשי, דמוקרטי או אנארכיסטי, ללא אלוהים, ללא מנהיג, ובכך ליישם בפועל את רעיון החירות, שמשה, לבדו, הופיע לפחות על הבמה כמייצגו. אבל העם לא רוצה את זה. הוא גם לא רוצה, לדעתי, דווקא את עגל הזהב. העם הוא מעין טיפוס של אשה מוכה הנמשכת לגברים מכים, ומאיימת, דרך 'עגל הזהב' הדומה לפולחנים במצרים, על הגבר החדש, שאם הוא לא יבוא ויוכיח לה שהוא גבר, תחזור אל הגבר-מכה הקודם שלה. ואלוהים אכן בא ומוכיח לה שהוא גבר, וגם מכה. משה נמצא כאן בעמדת מחזר אפלטוני, שמנסה קצת להגן על אהובתו מפני הערס הזועם שלה. לרעיון החירות שלו אין סיכוי, למרות המליצות הנאות של חירות שאנחנו חוזרים עליהן שנה אחרי שנה בחג הפסח. העם של אז, כמו גם "רוב העם" היום, תאב לכח, לאיש חזק, שיביא לנו אותה עמוק עמוק, אבל שלא ישכח לספק את סיר הבשר. זה אלוהים, בצלמם ובדמותם של כותביו, יוצריו, שהיו עבדים ולא השכילו, גם אם ניסו, למצוא-לברוא תחליף לשיעבוד לכח (למרות שבשלב מסויים נדחק 'אלוהים' לתפקיד הגבר הנעזב, בספר שמואל, בתקופה שבה רצה עם ישראל מלך, ומאס באלוהים, שנמצא כביכול בעמדת משה הרוחנית. דורות שונים החליפו את תפיסת האלוהים, אבל האלוהים הראשוני הוא זה שבספר שמות). החירות האמיתית, במהות, היתה ונשארה ביהדות רעיון קצת זר, שזרים מבינים אותו יותר.
כלכליסט מדווח היום בדאגה שלמרות שישראל רכשה 100 מיליון דולר, המטבע האמריקאי איבד 0.4%, וכלכלני בנק לאומי מודאגים: "להערכתנו, ללא החרפה במצב הביטחוני, ימשיך השקל להתחזק. על רקע האיתנות היחסית של המשק המקומי כפי שהיא משתקפת בנתוני הצמיחה הגבוהים לרבע הרביעי של 2010, ועל רקע פער הריביות שצפוי להמשיך ולהתרחב".
ולמרות הדאגה, סומכים כלכלני הבנק הלאומי על הוד נגידותו פישר ומצפים כי "יש לקחת בחשבון כי בנק ישראל ינקוט בצעדים שונים כדי למתן מגמה זו." ויש להניח שצעדים אכן ינקטו, ובקרוב.
מה שמזכיר הרצאה שנשמעה לפני כמה חודשים בירושלים, בה טען מישהו בעל רקע לא מבוטל בהסטוריה כלכלית, שבתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר הגאות הכלכלית שבאה בעקבות מלחמה זו נעצרה, היה מי שבנה על המלחמה הבאה כאחד הגורמים שיחדשו את הגאות והצמיחה. אבל העיקר שתפסו אותנו בלי המכנסיים, כך הנאראטיב, או כמו שזה בויקיפדיה "המלחמה הפתיעה את ישראל בעצם קיומה".
מלחמות כבר לא קורות בחורף. הן קורות גם בסתיו או באביב. אבל תמיד מישהו מרויח מהן, אצלינו בדרך כלל זאת המעצמה שיש לה אכי הרבה חיילים שנלחמים בשבילה. חשבון מתמטי פשוט שאינו מחייב ידיעה בכלכלה.
האם המהפכה תתחיל היום? קריאה שעוברת ברשת, מטעם קבוצה הנקראת קואליציית צעירי המהפכה, מזמינה את כל מי שיכול, לצאת מן הזירה הוירטואלית להגיע היום בשעה 17:00 לכיכר רבין, בדרך למהפכה אמיתית. המארגנים ממליצים להביא מצלמות – מכל סוג: מצלמה ביתית,פלאפון וכדומה, דגל ישראל שהמגן דוד שלו ייצבע בירוק, נוער וילדים (מי שיכול לגייס) וכן כובעים,מסכות בנדנות,אמצעים שמכסים את הפרצופים. אני לא אוכל לבוא, אבל אהיה ברוחי, ואם זו אכן תחילתה של כיכר תחריר הישראלית, עוד אספיק בוודאי להגיע. החבר'ה מדגישים שבכוונתם לבדוק את ערנות המשטרה ואת האמצעים שבכוונתה להפעיל כנגד – ובאמת טוב שעושים שיעורי בית וגישושי בדיקת כח ראשוניים, כי מאבק למהפכה ישראלית צפוי להיות ארוך.
ושוב הביומטרי – מתחיל להיחשף מה שהיה בפגישה הסודית (ומובן גם למה היא היתה סודית. "רק מי שיש לו מה להסתיר", זוכרים?) שקיים מאיר ביומטרי קדימה שטרית ראש ועדת מדע החושך בכנסת, שהפרוטוקול שלה נרשם רק לאחר זמן (משום דבר אנחנו לא מתפלאים כבר). מסתבר שעיקרה של הפגישה עסק בכך שגם למשטרה תהיה גישה ישירה למאגר, ומשום כך נדחתה הצעתו המרככת יותר של פרופ' עדי שמיר, חתן פרס טיורינג שהציע להפריד בין טביעות האצבעות לבין שאר פרטי הזהות. לכוחות החושך אין זמן לשטויות כאלה. הם רעבים לדעת הכל והם יכולים, אז מי ימנע מהם את הצעצוע? סיעת קדימה? הצחקתם.
תזכרו גם את זה, בדרך לכיכר המהפכה, ואל תבזבזו הרבה זמן על ביבי והנסיעות והשמלות של אשתו, כי זה לא הסיפור האמיתי פה, סיפור החושך האמיתי שעובר כחוט השני דרך מפלגות הקואליציה ו'האופוזיציה' של ציפי לבני וחבורתה ובחוטים שלו מושכת מפלגת השלטון היחידה – מפלגת הבטחון במקום חירות. מפלגת שב"כ העם. ואני מקוה שגם בכיכרות תינשא הקריאה לסרב ביומטרי. פשוט אין דרך אחרת לעצור ולמנוע מן האח הגדול האמיתי את המידע שכמוהו אין בשום מדינה דמוקרטית.
מפלגת השלטון החליטה בינתיים שלא לחקור את רצח ג'וליאנו מר, וזה כמובן רק בגלל שהוא היה מ"פ בצנחנים. אבל מעניין שעל שלושת הפיגועים האחרונים – הפיגוע בירושלים, הרצח של מר והרצח באיתמר – לא נטל שום ארגון פלסטיני את האחריות. חומר למחשבה.
עדכון בקשר להופעתו הסגורה לכשירים בלבד של יזהר אשדות באוניברסיטה שהבכיינונים קוראים לה שמאלנית, כי היא ארגנה גם כנס בנושא זכויות אדם (לא סגור לבעלי תעודה, בניגוד לכנסים פוליטיים אחרים שלה): אימרי הפנר מקבוצת 'סולידריות באר שבע' שלח למי ששלח כמה שאלות על מקורות המימון של האירוע ועל חיבורו לרוח התקנון של אגודת הסטודנטים ונענה ע"י רמ"ד ההסברה (אפילו זה נשמע צבאי) של האגודה, שכתב לו בין השאר שהתקציב לאירוע מגיע מתרומות חבר הנאמנים של האוניברסיטה. מעניין אם הנאמנים שמחים שהתרומות שלהם הולכים להדרה ואפליה. הרמב"צ גם כתב לו כי "מטרתנו היא לדאוג לקהילת הסטודנט כולה" וכאן ציין הקמב"ץ כי "אין מניע מלערוך ניתוח יותר צרכים יותר ספציפי של קהל הסטודנטים" (אם אין מניע, גרב"ץ, אז למה לערוך? או שזו אשמתו של מי שלא הניע) ו"לראייה יש פעילות בתחום הטרדה מינית, אירוע לציבור הדתי, ערבי וכו'", ואני מניח שלאירועים בתחום ההטרדה המינית צריך להיכנס עם תעודת מוטרד והפנר אכן פנה לרמ"ג בשאלה אם האירועים האחרים סגורים גם הם לסטודנטים אחרים, ובאשר למקורות המימון, ומבטיח לעדכן בהמשך. נעקוב.
נודע לי שאתה עומד להופיע בשבוע הבא באוניברסיטת באר שבע, ב'מופע הוקרה למילואימניקים', שהכניסה אליו תותר רק למי שנושא איתו תעודת מילואים, כלומר, רק מי שעשה צבא.
אני זוכר את עצמי לפני שנים רבות, סטודנט שנה א', שזה עתה הושמט משירות צבאי בנסיבות שלא היו ברורות לי כל כך, לא בטוח שהן ברורות לי גם כעת, ובעצם הן לא חשובות. העיקר הוא שאני אחד מיני רבים. באותה שנה אתה ולהקת תיסלם בשיא הפופולאריות, מופיעים בקמפוס שלנו ביום הסטודנט. אני הייתי נסער מאד באותם ימים. מישהי שהייתי מתכתב איתה בדואר (הימים שלפני האינטרנט, אתה בטח שייך לאלה שזוכרים אותם), והיתה מאד חשובה לי, דורשת לדעת מה בדיוק הסיבה שאני לא משרת ומה פשר הדברים המעורפלים שכתבתי לה בנושא. חששתי מאד שהקשר ינותק והרגשתי שאני חייב להגן על עצמי. שאלתי את עצמי ואני שואל את עצמי עד היום, מדוע אני צריך להתנצל על עובדת קיומי, כפי שאני ולהרגיש בלתי-רצוי במקום שבו אני חי, להרגיש אשמה רק משום שלא התאמתי בזמן-מקום מסויימים למקום העבודה ששמו צה"ל. בכל אופן את הסערה שהייתי נתון בה הלכתי להפיג בהופעה שלכם. למחרת, או אפילו באותו לילה, אני כבר לא זוכר, שלחתי לה מכתב תשובה, מכתב חזק, שתרם מאד להמשך הקשר (שאמנם נותק מאוחר יותר, אבל כנראה מסיבות אחרות, לא חשוב). אני רק מדמיין לעצמי כעת, איך הייתי מרגיש אז אם בנוסף, אתם הייתם מגבילים את ההופעה שלכם רק למי שעשה צבא, ואני מדמיין איך מרגישים היום סטודנטים בבאר שבע שאוהבים את המוסיקה שלך, והיו מאד רוצים לבוא, אבל הם מושמטים. מפני שהם ערבים, מפני שהם נכים, מפני שהם נמוכים מ1.50, מפני שהם רגישי נפש (הייתי שמח לפרט לך את כל הסיבות שבגללן מקבלים פרופיל 21 אך הזמן והמקום קצרים), מפני שהן בנות שאמונתן לא איפשרה להן לשרת בצה"ל, בשורה התחתונה מפני שצה"ל לא רצה אותם, מפני שצה"ל השמיט אותם. וגם אני, כיום, אילו הייתי באזור והייתי רוצה לבוא להופעה, הייתי מודר ממנה, מודר מן הזכות לשמוע את המוסיקה שלך, ולמרות שזה לא היה בתכניות שלי, גם אני מרגיש, כשאני קורא את הידיעה הזאת או ידיעות אחרות מן הסוג הזה, שאני ממשיך לשאת עלי את אותו התג, שנים רבות כל כך, על חטא שלא חטאתי בהיותי בן 18, וזה מה שיישאו על גבם גם אלה שהודרו מן ההופעה שלך באוניברסיטת באר שבע, ועוד שנים רבות ירגישו, בכל פעם שישמעו 'דינמו מסחה', או 'מה תאמרי' או 'איש השוקולד', או 'לא קלה היא' או כל אחד אחר משיריך היפים, גם את המכה והצריבה שתבוא עם הצליל, וככה הם יזכרו גם אותך ואת האמנות שלך. זו תהיה תרומתך לקיר הישראלי שלהם.
אני מעריך ומכבד מאד את הרצון להוקיר את המילואימניקים, שחלקם פועל מתוך אמונה שהוא מגן עליך ועלי ועל כולם (לי יש דעות אחרות בעניין אולם נניח אותן בצד, אם כי אני מאמין שדעותיך אינן רחוקות מכך), אולם בדרך הזאת, של הדרת המושמטים ממופע שכפי שהבנתי הוא מופע גדול, ונעשה בשטח מרכזי של האוניברסיטה, שהיא רשות הכלל והציבור, אוניברסיטת באר שבע משתמשת בך כדי להתגרות וכדי לעשות פשוט אצבע משולשת, גסה ואטומה, לציבור גדול, אשר האידאולוגיה הפוליטית ההגמונית כרגע אינה חפצה ביקרו. ההופעה שלך היא דרכם של גורמים רשעי לב שבמדינה להגיד: כן, יש אזרחים סוג א', ויש אזרחים סוג ב' (ולא אכפת לנו ממש אם הם יכלו, או רצו). לא אכנס כאן להשוואות עם מדינות אחרות שבהן הדבר הזה היה חוק המדינה ועם זכרונות הסטוריים שיש לעם שלנו ועדיין חיים אנשים הנושאים אותם. יש כאלה שרוצים להפוך את הדבר הזה, כמו דברים אחרים המנוגדים לאמנת זכויות האדם ולחוקי משפחת העמים, לחוק המדינה, ולדעתי, יותר משרוצים כאן להוקיר את המילואימניקים (הראויים לסיוע בדרכים אחרות), רוצים כאן לבזות ולהשפיל את האחרים, כחלק ממדיניות ההדרה המתפתחת. ובדרך להכשרת חוקים מפלים בין אוכלוסיות ובני אדם, שחלקם כבר התקבלו. הופעתך בעת הזאת ובתנאים האלה, מהווה שיתוף פעולה עם מגמות לא ראויות אלה, ולא תוכל, בהמשך, מול משפט ההסטוריה, לרחוץ בנקיון כפיך גם אם חלקך הוא רק 'אמנותי-בידורי' או 'מזערי'.
כאדם וכאמן, שלא נמנה ככל הידוע לי עם אלה שחושבים שאמן צריך לשים בצד את דעתו הפוליטית, כפי שיעיד המקרה שבו סירבתם לאחרונה להופיע עם זמר בעל עמדה גזענית, אני מקוה שתקרא את הדברים, ומקוה עוד יותר, שתחזור בך מן הכוונה להופיע באירוע שהוא קודם כל אירוע פוליטי ובעל משמעות פוליטית, ומעבר לכך הוא אירוע רע ומשפיל, נגד רוח האדם וזכויות האדם, והופעתך בו תקשור אותך איתו ותקרין צל עכור על מורשתך המוסיקלית-האמנותית.
שמו של המנצח הטרי בתכנית הריאליטי האחרונה, מזכיר קצת את שמו של מנצח בתכנית אחרת, לפני קצת פחות מ5 שנים, ג'קו אייזנברג, זוכה 'כוכב נולד' אשר זכרונות הלינץ' שנעשה בו אחרי שהתברר שלא שירת בצבא (וגם התבטא קצת 'חופשי' מדי נגד הוד קדושתה המדינה שלא נאמנה לנו) מצליחים עדיין לצלוח את הזמן, השינויים ותכניות הריאליטי שחלפו מאז.
לכאורה, הייתי צריך לשמוח על כך שהעובדה שגם ג'קי, כמו ג'קו, לא שירת בצבא (שניהם מסיבות בריאותיות טהורות) לא עוררה הפעם ולו ציוץ אחד (טוב, לא בדקתי את כל הטוויטרים), בעוד שלפני 3-4 שנים, כשקמפיין ההסתה נגד מושמטים היה בשיאו, היא היתה עלולה להיות סיבה מספקת ויחידה להדחתו (כמו שקרה לפחות למשתתף אחד בכוכב נולד). אולי בכל זאת השתנה משהו לטובה ב3 השנים האחרונות.
אלא שאסור גם לשכוח את התכנית הספציפית שבה הוא זכה, את הקשרה בתרבות שאנחנו נמצאים בה, ואת מה שעומד מאחוריה. כי "האח הגדול", אסור לשכוח, נקראת על שם פרט מרכזי בחזון האימים של ג'ורג' אורוול מ"1984", חזון של היעדר פרטיות, בעולם שהוא תחת שלטון מוחלט של אותו 'אח גדול', על החיים, וגם על הנשמה, של כל אחד. התכנית שעושה ממציאות כזאת משחק מגניב, שבו המנצח הוא זה שמסתגל טוב מכולם לשלטון האח הגדול במציאות, זה שהכי טוב מממש את שורת הסיום של אורוול ו"אוהב את האח הגדול" (ואיתו כל מעריציו) יותר טוב מכולם. 'האח הגדול' נתפס במציאות העכשווית, באסוציאציות של השומעים, בתור משהו כיפי, עם ארז טל ואסי עזר, בנים ובנות בתוך הוילה, במקום מה שהוא צריך להיות, ונתפס עד לפני שנים אחדות – ישות נוראית הרוצעת אותנו לשלטון בעולם טכנולוגי שבו השלטון הוא כל יכול, ורוצע בסוף דבר גם את נשמתינו ואת אהבתנו – אותו ניצוץ, אותה 'רוח האדם' שהיא הדבר היחיד היכול להתנגד לו, במקום בו הטכנולוגיה והפסיכולוגיה מתחברים בידיו של השלטון.
וזו כנראה כוונת המשורר, בעולם שבו הטכנולוגיה מקרבת את השלטון אל היכולת להיות שלטון טוטאלי מעבר למה שחלם גם אורוול, בשעה ששטף כלים במסעדות של פריס או שהה ב'בתי המחסה' לפושעי נוודות בלונדון, כל מה שחסר לו זו אהבתנו, שמחסור בה עלול לשים אותו בפחד מתמיד (כי שלטון הוא תמיד פרנואידי) ולא לתת לו מנוחה. אלא שכעת במקום עינויים מתישים, שבאמצעותם חינך האח הגדול את ווינסטון סמית וג'וליה, גיבורי הספר, לאהוב אותו, הוא משתמש בטלויזיה ובהתמכרות של 'האנחנו' לתכניות ריאליטי ולמגניבות שבמדיה בכלל, כדי להשכיח מאיתנו קודם כל מה זה 'אח גדול' ואחר כך לגרום לנו לחשוב שזה לא נורא, להיות בעולם שאין בו פרטיות, אין בו מקום לעצמיות, לחריגות (מי שחריג – כלומר לא עומד בדרישות העולם החדש – נזרק מהוילה, אבל הכל זה רק משחק כמובן), שבו עין צופה בך כל הזמן. זה אפילו אטרקטיבי, כי בסוף ממתין לך פרס, והכל בכאילו, רק משחק (אני לא יכול כאן שלא להיזכר בפרס של הטנק שהמתין לילד בסוף 'החיים יפים', הפרס אותו האבא הבטיח לילד כשניסה להציג לו את השואה כמשחק מגניב, אלא ששם המשחק היה צורך לשם ההישרדות של הילד, ומעל לכל, ב'משחק' ההוא אף אחד לא בחר ועדיין, אני מדגיש עדיין, אין תכניות ריאליטי של שואה). כך, דרך הסוכריה של הריאליטי, מחנכים אותנו כמו ילדים קטנים לקבל יפה עולם שמאגר ביומטרי (שכדי לעודד אותנו להשתתף ב'פיילוט הנסיוני' שלו תתחיל בקרוב תעמולה שאני כבר מדמיין איך היא תיראה) הוא רק ההתחלה שלו, עולם שבו גם לא נעשה עניין משוטרים שממששים אותנו – גם זה יהיה כנראה חלק מהבילוי-מסיבת הריאליטי האינסופית (וייחשב אפילו כחלק מהאטרקציה של מקומות הבילוי, בדיוק כמו התורים לסלקטור במועדונים הכי 'יוקרתיים'), עד שנתעורר – לא תיוותר חירות, ואפילו יחסית בעולמנו (כבר נהיה עם ג'יפיאס וחיישנים מחוברים למוח – וכל מחשבה שלנו תהיה מיודעת, גם לחברות הפרסומות. וזה יהיה חוק מדינה, מה, תתנגדו לו?) ובדרך, כל מי שינסה לדבר על פרטיות, לומר משהו נגד, לומר משהו על 'חופש', או 'חירות', ייחשב כעוף מוזר בהחלט. כמו שאני מרגיש, כשאני מדבר על דברים שלפני לא הרבה שנים היו המובן מאליו וכותב אל ישויות שחלק מהן, הדם הזורם בווריד שלהן מלא בחומרים רעילים העושה אותן כבר כעת שונות ממני עד כדי חוסר יכולת להסביר ולתקשר, ואינני יודע מיהו המוזר באמת.
ואיך זה מתקשר לג'קי-ג'קו והמושמטות של ג'קי?
משום שכפי שכבר כתבתי בעבר, בגירסה הישראלית של הכנת האזרח לויתור מודע ומרוצה על פרטיותו, שימשו הצבא ו'הבטחון', ומשמשים עד היום, סוכן חינוכי של הממסד-השלטון, עוד הרבה לפני העידן הטכנולוגי הנותן לפניו את האפשרויות האגדיות. גם כשמחשבים עוד היו רק בידי נאס"א והיו קופסאות בגודל של שני חדרים, ומי שהלך ברשות הרבים ודיבר עם טלפון (ובטח עם משהו שלא נראה כמו שנראה אז טלפון) נחשב כבורח מבית חולים פסיכיאטרי (בחיי שהיו זמנים כאלה), הצבא היה "האח הגדול" שלנו ואנחנו הוכשרנו וחונכנו לאהוב אותו מקטנות דרך משחקי חסמב"ה וספרי חבורות שסימנו לנו גם את השונה, האחר, האויב, שגם אז לא היה תמיד רק "הערבוש", זה שיש לנצח אותו כדי לחזק את ה'ביחד' שלנו. כל אלה הכשירו אותנו לקראת הרציעה שעברנו (לפחות חלקינו הגדול) בצבא, רציעה שמסמנת לכל החיים, מבדילה – גם במנטליות – את מי ששירת ממי שלא שירת, רציעה שבפועל, עשתה מאלה ששירתו בני אדם חדשים, אשר גם לא יעשו מהפכות. מי שהיה בצבא, כבר לא עושה עניין מאיבוד חירות, מאיבוד 'העצמיות' – שכן משהו ממנה הוא כבר איבד כבר בטירונות. הוא לא יעשה עניין מעוד הרבה דברים נוספים, שאמורים לזעזע כל אדם, אלא שמי שנרצע כבר הפך כבר לעל-אדם, ושום דבר אינו מזעזע אותו יותר (חוץ מערעור על בטחונו הקולקטיבי).
במערכת כזאת, מוכוונת ומהונדסת שירות צבאי, למי שלא היה בצבא יכול היה להיות, ואני מאמין שלפחות חלקית היה, גם אם לא רצה בכך, תפקיד מאזן, של מי שמצביע על אלטרנטיבה אפשרית, בעצם אפשרות קיומו של אדם אחר. המושמט הוא העמנואל-גולדשטיין של המערכת הישנה, המסמן כיוונים אחרים שאפשר לחתור אליהם או לחלום עליהם. מי שלא היה בצבא היה במובן מסויים באמת חופשי גם אם נענש הרבה על החופש הזה. למושמט יכול היה להיות גם תפקיד של מטהר – מי שמנקה לאנשים באזרחות את הראש מהעבדות המחשבתית שצרבה במוחם-בנשמתם המערכת ההיררכית, היררכית מדי, הסמכותנית, ומחזיר אותם לפסים נורמליים.
עדיין לא נפטרנו, לדעתי, מהמערכת הצבאית, שתמשיך להצטרך חיילים להגנה על הון חברות הגז, ההתנחלויות, ואם לא יספיק, גם למעקב אחרי מי שמצייץ נגד מדיניות ממשלת ישראל בעולם, ארגוני שמאל (זה אגב לא חדש, רק ההודאה בכך שזה כביכול "ייעשה") ומן הסתם בעתיד גם נגד מתנגדי המאגר הביומטרי ושאר מוזרים למיניהם, אויבי בטחון הקולקטיב. אלא שכעת יוכל גם המושמט לשרת את האח הגדול המשודרג – החיבור בין חושך לחושך – בין האידיאולוגיה הצבאית לבין החושך הטכנולוגי העומד כעת לרשותו של השלטון, וג'קי ידגים לנו איך. אמו של ג'קי התגאתה אתמול בידיעות אחרונות, ש'האח הגדול' היה הדבר הראשון שג'קי הצליח לעמוד בו עד סופו. בצבא הוא לא "הצליח", הוא לא נצרב, בין אם זה מבחירתו בין אם לא, אז באח הגדול הוא עשה את זה, הצליח לאבד את הפרטיות שלו תוך שהוא מדגים לכולם עד כמה שזה לא נורא, עד כמה שזה מגניב, וכך מילא, בחברה ה'פוסט-צבאית' את תפקיד הסוכן החינוכי של האח הגדול החדש-המשודרג, ובהטבלה זו (מלווה בתיפופים והילולות שמחה, בדיוק כמו ההקרבות הקדומות ל"מולך"), לפרוייקט קידום המערכות שיגזלו את החירות מכולנו, כיפר על אי הטבלתו בשורות הצבא, הנראה עכשיו כקייטנה (ואף פעם גם לא אהבתי קייטנות) לעומת החור השחור המצפה לנו בעתיד. בהפוך לגמרי למושמט המסמן את האפשרות האחרת, מילא ג'קי את תפקיד מורה הדרך אל חברת העתיד, ואני לא בטוח שאני רוצה ללכת, גם אתם.
כתבתי פעם בתקופת ההסטוריה האלטרנטיבית על אמנת "השמים לאלוהים" שעליה חתמו בני האדם הראשונים שזכו בידע, כדי למנוע את זליגתו לבני האדם הבאים אחריהם. האוניברסיטה העברית, שחברת חקירות מטעמה תבעה מהצלם בן פרג' (ממשפחת האחים פרג'-אולפני צילום מהפרסומות של פעם?) 20,000 ש"ח על שימוש בתמונה של איינשטיין בחולצות שהדפיס על פי הזמנתו של סמוי מטעם החברה (!), הלכה יותר רחוק מזה כאשר לא רק על הידע היא תובעת מונופול, אלא גם על שימוש בשמו של בעל/מקור הידע או תמונתו, לפי מה שהתברר מהמכתב שקיבל פרג' שקבע שהאוניברסיטה היא "בעלת זכויות הקניין הרוחני של פרופ' אלברט איינשטיין, המעניקים לה זכות ייחודית להשתמש בשמו ובדמותו של פרופ' איינשטיין". האוניברסיטה אמנם התנערה בינתיים מחברת החקירות (למה שכרה אותה בכלל? או לפחות לא ערכה בירור מוקדם על שיטות העבודה שלה?) אבל יש פה משהו מחריד מעבר לבריונות הרגילה על זכויות היוצרים, כשמתברר שגוף יכול להיות בעל קניין בעצם על זהותו ועל חייו של אדם על פי שמו, ואם אפשר כך לגבי אדם מת, מדוע לא אדם חי? מדוע למשל, אם פרג' או איזה מפר זכויות קניין אחר לא יוכל לעמוד בסכום התביעה שיתבע ממנו גוף בעל זכויות קניין, לא יכריז איזה בית משפט על שיעבוד/עיקול חייו-זהותו של מפר זכויות הקניין, או שכדי לההחזיר את 'חובו' יהפכו לקניין של הגוף-התאגיד? אתם מבינים? בן פרג', לדוגמה, לא יוכל להשתמש יותר בשמו, לא יוכל לשים תמונות שלו בפייסבוק או אפילו לשלוח אותם לקרובים, הוא גם לא יהיה רשאי יותר לחשוב, כיוון שגם מחשבותיו יהיו מעוקלות (האמצעים הביומטריים בעתיד יוכלו לזהות גם מחשבות גנובות!).
להיט ענק מתחילת האייטיז שלא מושמע מאז. עכשיו הבנתי למה
מעבר לרעיון המזעזע שתאגידים יכולים למעשה לבלוע, באמצעות בית משפט מקומי כלשהו, את חייך-את זהותך, מתגלה כאן האיוולת שבה 'זכויות יוצרים' של תאגידים (להבדיל מזכויות יוצרים של יחידים כמו זכות היוצרים על הכינוי 'הצועד בנעליו') מונעות ידע ומגשימות למעשה את 'השמים לאלוהים' מאותה אגדה, כאשר לפני הפצת כל ידע בסיסי, כולל הידע 'מי היה אינשטיין' או שבכלל היה איש כזה נדרש שחרור מבעלי זכות הקנין, ולא-יתבעו אותך, אנשים יעדיפו להישאר בידע הבנאלי, אותו מתירים ערוצי הריאליטי והפרסומות לשדר, או כמו שהתבטא בציניות המגיב גיל ג. "הדפסת דיוקנו של אינשטיין על חולצות ילדי הגן, מלבד היותה הפרת קניין רוחני בוטה, עלולה לקרב את דמותו של אינשטיין אל הילדים מגיל צעיר ולגדל דור חדש של ילדים שהוגה את המילה "אינשטיין" ללא מורא ופחד, עם שחוק על השפתיים תוך זילות גמורה לקדושת התגמולים". יותר טוב שלא ידעו על איינשטיין, ובכלל, שלא יעמיקו חשוב לאן עלולה רוחו של האדם להגיע, שכן זה עלול להביא אותם לפרוץ גדרות ולחתור כנגד זכויות קנין ותגמולים, עוד לפני שיהיה להם כסף לקבל את הידע באוניברסיטה (ידע אותו יידרשו להחזיר אם לא יעמדו בציפיות כתלמידים, אולי גם כן בדרך של הפקעת הבעלות על זהותם מידיהם). כן, רבותי, הסכנה הזאת יותר גדולה מהסכנה הגרעינית (אם כי גם לה, אגיד לכם בסוד לפני שתבוא חברת החקירות לתבוע אותי, אחראי במידה מסויימת מוחו פורץ הגדרות של איינשטיין).
עוד בריון של זכויות יוצרים הוא אריאל זילבר, שהחליט מתוך טעמים של נקמנות ימנונית חומייניסטית להיכנס בחברי 'הדג נחש' שהשתמשו לטענתו בצלילים מתוך שירו 'ואיך שלא' לשירם "הכופר-בהשם והקורא לשימוש בסמים" (כך בערך התבטא אתמול בערוץ 10) 'מה נעשה'. הבנתי שהבוררות שפסקה לטובתו וקבעה ששאנן סטריט וחבריו יפצו את הזמר-המוסיקאי המוכשר והמג'ונן ב100,000 ש"ח (!), קבעה שדיסקים עם השיר ייאספו מן החנויות וייגרסו. קודם כל, לשמחתי, יש לי את הדיסק ואינני מתכוון למסור אותו לשום גריסה. אך נראה שהשיר המשעשע ייעלם בקרוב מנוף השמיעה המותר.
כאן, כיוון שמדובר ביצירה אישית ובאדם חי, הדברים הם פחות ברורים. גם ג'ורג' הריסון נפרד בזמנו מסכום של 33.3 מיליון דולרים בגלל שמנגינת שירו 'הטוש המתוק שלי' היתה דומה מדי לשיר בשם HE'S SO FINE. במקרה של הריסון אני לא יודע, אבל במקרה של הדג נחש קצת קשה לי להניח שהם לא הכירו את המנגינה של זילבר. לזילבר יש זכות מסויימת על המנגינה שלו, שכמו מנגינות אחרות שלו, היא קצת גדולה מן האדם שיצר אותה. אולם אדם אינו יכול לשלוט על התוצאות של כל מה שיצר, הם לפחות לא קראו לעצמם בשמו, ולפי עניות דעתי הבלתי-משפטית, הם ציטטו ממנו, לא העתיקו, וכולנו מצטטים, כל החיים. הנסיון לתפוס את ההתגלגלויות של כל ההולוגרמות הנובעות מן היצירות של אדם בודד הוא מפרך וחסר תכלית, גם בעידן הקרב שבו ניתן יהיה למחוק זכרונות מאנשים שאינך רוצה שיזכרו אותך, ובסך הכל זילבר או כל אדם כזה שרוצה להחזיר את האויר שנשף בחזרה אל אפו, מזיק לעצמו וגורם שיזכרו אותו בתור הענק הרודף ילדים שנכנסו לגנו, לא בתור היוצר המוכשר אם כי מחורפן ששיריו היו לנכס צאן ברזל. אנשים יעדיפו איפה שאסור לצטט, גם לא לשמוע את היצירות המקוריות וגם זה סוג של 'השמים לאלוהים' וכשמדובר בזילבר החוזר בתשובה, אולי לזה הוא בדיוק מתכוון. שרק צדיקים לתפיסתו ישמעו אותו ו'ייהנו מאורו'. חבל.
אז בינתיים, מתוך תקוה שבריוני זכויות היוצרים מטעם זילבר לא יגיעו במהרה אל יוטיוב, ומתוך אמונה שרוח האדם החותר, הפורץ תמיד, תשחרר את האור שמגיע לכולם, תנצח את איסורי הקניין ותביא לחוק הגיוני יותר בקשר לזכויות היצירה של אדם אחרי מותו וגם בזמן חייו, וגם מוסיקה טובה אף אחד לא יוכל לכלוא באיסורים וחרמות, נסיים פוסט זה, איך (ש)לא, עם הדג נחש.
לפי עדכון, אכן ייאסר כל שימוש בשיר, גם אם יורידו אנשי הדג נחש את הקטע שנשמע כמו ציטוט מזילבר. הבנתי שפסק הדין של כבוד השופט תיאודור אור קשור גם במשמעות של השיר "המטיף להפצת סמים" עאלק. זה עושה את הדברים חמורים יותר, מעבר לסכסוך של זילבר והדג נחש והפלגיאט שהיה או לא. יש כאן חריגה מהסמכות השיפוטית של השופט ששם את עצמו, מעבר לנושא המשפט, לשופט על התוכן, ואני רואה בפסק הדין חסר התקדים לא פחות מראשית כינונה של משטרת תוכן-יצירתי, לתפארת מדינת ישראל-ליברמן.
ו
בלוג הצועד The VValker's blog 