בלוג הצועד The VValker's blog

המתנחלים הם פיראטים בשירות השלטון, שמשמשים לו בדיוק את מה שהפיראטים בעבר שימשו לממשלות – כלי להרחבת שטח.

כמו שלכל אדם שמורה הזכות להתגונן מפיראטים וסתם שודדים, שמורה לכל פלסטיני הזכות להתגונן מפני המתנחלים, אשר רובם אכן נושאי נשק. (כמובן, אסור לפגוע בנשים, זקנים וילדים).יש להם זכות גם להתנגד לחיילי צה"ל הנמצאים באדמותיהם כדי לשמור על הפיראטים האלה.

ומי שחושב, ולא תחת השפעת סמים אנטי-קוגניטיביים כלשהם, שזאת הסתה, הוא אחת משתיים:

מאותגר שכלית חסום-מוח, או גזען שחושב שרק לצד אחד שמורה הזכות לשאת נשק ולהתגונן.

ושכל אחד יחליט, אם הערסים ברשיון שעצרו את גדעון ספירו, שכתב מאמר האומר את המובן מאליו, במקום לאסור רבנונים שמסיתים לרצח תינוקות למשל, נמנים על הסוג הראשון, השני, או שניהם.

ותעצרו אותי, ואת כל מי שחושב כמוני.

חג שמח לגרים ולזרים אשר ביננו, ושמגרשיהם ישתו חלב באושים.

משטרת הגודווין מסתובבת בימים האחרונים בפורומים אינטרנטים שונים, במקביל לכמה משטרות אחרות שמסתובבות ברחוב, וקוראת לסדר את כל מי שמעז להשוות את מה שקורה במדינה לנאציזם, בבחינת 'לא תישא את שמה לשוא' – השואה הקדושה, זו שבשמה נוסעים ראשי מדינה וגנרלים לפולין ומפגינים 'לא עוד' בזמן שבארץ ממשיכים להיעשק ניצולי השואה הקשישים, זו שבשמה מבקשת ישראל, ועד עכשיו קיבלה את ההיתר העולמי להחזיק בשטחים כבושים, להתנחל בהם ולהקים כבישי אפרטהייד תוך הפרת מיליון חוקים בינלאומיים, 'כי לנו מותר', זאת שאסור חס וחלילה להשוות מקרי רצח עם אחרים אליה, ורק מזלם של הארמנים שאנחנו צ'ילבה עם טורקיה, ופתאום כל ההומניסטים הגדולים ורגישי זכויות האדם מישראל ביתנו ועד חוטובלי מסכימים להכיר בשואה שלהם.

אבל כמובן שאסור להשוות, בישראל עדיין לא הקימו משרפות, עדיין יש הבדל בין כביש המכלאות בין ירושלים למודיעין ואפילו המחנות המתוכננים לעובדים זרים, לבין מחנות ריכוז, ובישראל, כמו שטרח מישהו להזכיר לי היום, עדיין אני יכול לכתוב את הדברים האלה בלי להיאסר. אני כמובן אסיר תודה.

אבל יש לזכור תמיד, שכאשר מדברים על הנאציזם בגרמניה כמכלול הסטורי, מדברים על כל מה שקרה בגרמניה בשנים 1933-1945, ואולי עוד קודם. אבל לאבירי 'קדושת השואה' ואחרים שלא רוצים לדעת, קל כמובן לזכור רק את שנות המלחמה ואת מה שקרה בהן, אולם מה שקרה בגרמניה והביא ואיפשר את השנים ההן, היה תהליך הנאציפיקציה שהתחיל הרבה קודם, לפחות מאז שעלתה המפלגה הנאצית לשלטון אם לא קודם, והתהליך הזה היה תהליך של התדרדרות מתמשכת והיו בו מרכיבים שונים, שאותם כנראה נוח יותר לשכוח, והמרכיבים האלה, מצויים, והולכים ומתגברים מיום ליום בחברה הישראלית, וככל שהם מצטברים אי אפשר שלא לראות שאנחנו נמצאים בתוך תהליך, ובתהליך כמו תהליך, אי אפשר להגיד מתי 'עברנו את הסף' ומתי התהליך הוא בלתי הפיך. עדיין אני יכול לכתוב את הדברים האלה, גם בגרמניה היה בהתחלה חופש דיבור במידה מסויימת. מה שקובע הוא המגמה של התהליכים האלה להתגבר ולהצטבר – בכיוון אחד.

אני ממליץ להתעדכן באתר  במדרון חלקלק, שעוקב מדי יום ביומו אחרי אירועים ההולכים ונהיים אלימים יותר, שחלקם לא היה אפשרי לפני כמה שנים. היום למשל, דווח על נער פלסטיני שהוכה בידי שוטרים עד שקיבל שבר בגולגולת, אותה משטרה חד צדדית שהיום השתמשה באקדחי הלם נגד מפגינים נגד התנחלות. חוקים אנטי-אנושיים ושוברי שוויון בין יהודים ו/או חברי המפלגה הנכונה או אחת המפלגות הנכונות (למשל מפלגת הצבא) לבין האחרים, ומנוגדים לכבוד האדם וחירותו, עולים ומוצעים כל יום, ואפשר להיות תמים ואפשר לחשוב שזה מקרי. ואפשר גם לחשוב שהצירוף שלהם הוא אינו מקרי, ויש מאחוריהם כוונה והתכוונות.

צריך לזכור, שהנאציזם כמכלול, הורכב ממספר אלמנטים שהחיבור ביניהם הוא שיצר את התופעה ההסטורית.

בראש וראשונה, תורת גזע לאומנית  ששוללת את האנושיות של האחר, ולנו יש את "תורת מלך", ספר שכפי שנאמר כבר, בניגוד למיין קאמפף שנכתב על ידי אדם אחד, נכתב על ידי קבוצת רבנים בעלי השפעה על ציבור 'נורמטיבי' במדינה, אותו ציבור שחלק ממנו כבר מדבר במפורש על מחנות ריכוז. אבל יש לנו גם תורות מלך חילוניות, למשל הקמפיין כנגד 'משתמטים'. למשל הוראות צבא מן הסוג שניתנו ב'עופרת יצוקה'. 

אל זה מצטרף הבוז כלפי כל הומאניזם ו'רחמים', שבישראל הוא מביא בימים אלה לתופעות של גירוש וכליאה של עובדים זרים עם ילדיהם – אני חוזר – כליאה של ילדים על ידי יחידת עלובים הנושאת את השם האורווליאני 'עוז', ובחדשות הערב בערוץ של המדינה, יאיר לפיד ממשיך להראות לנו סיפורי אגדה על דוב ששירת עם חיילים במלחמת העולם השניה, במקום להראות את  פו הדב שמצוייר על תאי הכליאה של הילדים. בקיצור, רוב הציבור לא יודע מזה ולרוב מי שיודע לא אכפת, בלשון המעטה אם נשפוט לפי הטוקבקים, ואני רוצה להזכיר שגם הציבור סביב מחנות ההשמדה 'לא ידע מכלום' וזה בעצם מה שאיפשר את הדברים. הרבה פעמים אני חושב מה היה כתוב לו היו טוקבקים אז. ובקיצור, מחנות השמדה אכן עוד אין לנו, אבל את התנאים הציבוריים המאפשרים לדברים כאלה לקרות, כבר יש, כשהאחר הוא כל כך שנוא שכל גישה הומאנית שהיתה צריכה להיות מובנת מאליה, נתפסת כ'סמולנית' (שזה התרגום הישראלי גם ל'יהודית' וגם ל'קומוניסטית'). וככל שזה הולך ומתחזק, הלב ההולך ונאטם נעשה 'כשיר' יותר לבצע דברים גרועים יותר. וכנגד הזרים האלה כבר נחקק חוק שלא היינו מעיזים לחוקק אותם, עדיין, כנגד ישראלים, לפחות מהסוג שיתקבל לישוב קהילתי. חוק הכבילה וחוק ועדות הקבלה הם דוגמאות לחוקים שכבר היום מבדילים בין אדם לאדם, מבדילים בין זכויות לתת-זכויות, ואם כי הם אינם מקיפים וכוללים עדיין כמו חוקי נירנברג שנחקקו בשנת 1935, כשהנאציזם עוד היה 'צעיר',  קצת לא ברור לי מה יעצור, ציבורית ומוסרית את אלה שחוקקו אותם, מלחוקק חוקים מרחיקי לכת מהם אפילו. 

אל אלה נלוית גם הוצאת זכותו של האחר מן השיח הלגיטימי דרך תכניות משרד החינוך, ששוללות למעשה את הדמוקרטיה ה'רכרוכית', כלומר ה'יהודית-קומוניסטית' גם כן, והפיכת השיח המרכזי, הנורמטיבי, לשיח לאומני צר, שונא זרים, שונא סמולנים, שונא את כל מה שלא מחזק את השבט הטבטוני, סליחה עמישראל, שולל כל פלורליזם, מחזק ריב עם העולם.

ומימד נוסף הוא הטוטאליזציה של השלטון, הטוטאליזציה של היכולות הטכנולוגיות שבידיו, המאפשרת לו יותר מידע ויכולות ממה שהיו לפיהרר הנאצי, יש גם היסטוריונים המדברים גם על התנדבותו המופתית של העם להירצע על ידי השלטון, ואצלינו יש קו שעובר בין הנכונות לצאת בכל רגע ולהרוג ערבים (והבוז כלפי כל מי שלא מתאים למשימה קדושה זו) לבין "רק מי שיש לו מה להסתיר מתנגד למאגר הביומטרי". אותה צייתנות נורמטיבית להחליא, שנמצאת לא באגף הימני ביותר דווקא, היא הכלי האפקטיבי ביותר עבור תכניות של אותו כח נחוש, שנמצא לדעתי רק בתחילתה של מלחמת קודש מבחינתו נגדינו – ההומניסטים, הערבים, סמולנים, הזרים, חילוניים, הומואים, ואפשר גם חולים, מלחמה שתיעזר תוך כמה שנים במאגר יודע כל, תרומת 'האופוזיציה' (חה חה חה). 

אז אני לא דטרמיניסט, ההסטוריה לא חייבת לחזור על עצמה 1:1. העובדה שיש כיום דברים דומים, הולכים ומתדרדרים כלפי מטה, בין ישראל לבין גרמניה של שנות ה30, אינה מחייבת שבסוף יהיו מחנות השמדה. אני רוצה להאמין, מעבר לכל הדברים המצטיירים לא מהיום, אך בעיקר ב5 השנים האחרונות, שהארץ הזאת תתעשת ו'תפקח את עיניה'. אם לא כח חיצוני יפקח לנו אותה (מאובמה קצת התאכזבתי, לא שציפיתי הרבה).

נאציפיקציה היא עדיין לא הסך השלם של הנאציזם, והנאציזם הוא לא רק שואה, ועדיף בכל מקרה שלא נעצום אנחנו את העיניים, ונקרא לברווז בשמו כדי להזהיר בפניו, בטרם נהפוך להיות בעצמנו מקור להשוואה הסטורית, שתחליף את השם 'נאציזם' בשם אחר, השם שהמאורעות שיקרו פה יתנו לה. בעיני, לכן, הכחשת השואה היא דווקא בשתיקה ובהימנעות מהשוואה.

בלוג חשוב באותה עמדה, שמרחיב

אני בטח לא אפתיע: יום הזכרון הוא אחד מהימים, אם לא ה, שבו המדינה משתמשת במלוא עוצמתה כדי לחנוק, למחוק ולבטל את היחיד. הטכסים, השידורים האינסופיים בערוצים, מטרתם איננה "זכרון לנופלים", שהרי מי שיש לו נופלים, זוכר אותם כל הזמן, ברצונו או שלא ברצונו. מטרתם של אירועי יום הזכרון אינם רק, אם כי גם, לגרום רגשי אשמה לא רק ל'משתמטים' או למושמטים, ולא רק להם, אלא לכל מי שנשאר חי בעצם. מטרתו של יום הזכרון היא לכבוש את זכרונו של היחיד, לנתב אותו אל הזכרון, שהוא הדבר הפנימי והאישי ביותר – אל המסלול הקולקטיבי, לגרום לו להרגיש שאין לו קיום אלא שם, ובכך לכבוש את היחיד. 'אנחנו נאמר לך איך תזכור את מתיך' (כמו שגם נאמר לך איך תממש את אהבתך, תגדל את ילדיך ותמות). באותו אקט שמוסדותיו בפאשיזם של שנות ה20, המדינה גם מנכסת את נפש היחיד על זכרונותיה, וגם מחנכת-חונקת אותו. אין לזה קשר עם המצב הפוליטי העכשווי, ואפילו לא עם הכיבוש, וגם לא עם הבטחון. יום הזכרון הוא תחליף בן זמננו ל'מעמד הר סיני', אם נמשיך את הפוסט של פסח, שבו נכבש עם העבדים בכח להפוך לאבני בנין במלכות, הוא הביטוי בן זמננו לרצונו של האח הגדול לשלוט לא רק ברכושם של נתיניו, אלא גם בנפשם, לרקע אותם עד שלא תישאר זוית אחת בלתי ישרה. וכל מעמד כזה יש לו את המקל והגזר, ויש לו את בני הערובה. המתים במסגרת הצבא, החללים, הם בני הערובה שבאמצעותם קושר השלטון – רוצע את נפשותנו דרך הכלים של רגשות האשמה, אין כלי חזק מזה. ואני, בקיצור, אף פעם לא אהבתי את היום הזה, גם כילד. לפני שהבנתי משהו בהשתמטות, השמטה ופוליטיקה, ואולי הבנתי בדיוק את מה שצריך להבין. לא שזה עשה אותי חכם יותר אחר כך, או עזר לי שלא להיות מגוייס בגיוס הגדול ביותר – גיוס התת-מודע וההשאה הקולקטיבית שאליו גוייסנו כבר כילדים בין שתי מלחמות, וזה היה לא פחות גרוע מהיום. אני אומר את זה כי זאת האמת הפשוטה – מי שהיה בדור שלנו היה מגוייס בנכונות – גיוס מוקדם ואם המערכת הכריזה מלחמה עליו ועל שכמותו מגיל קטן או הצבא ויתר עליו מסיבה זו או אחרת לגביו זה לא מעלה ולא מוריד. אומר גם ששירתתי את החברה הישראלית, ואני ממשיך לעשות זאת גם היום, עד כמה שמתאפשר לי, למשל בבלוג הזה. כל פוסט שאני כותב, כל אות שאני מוחק וכותב, משפט שאני עורך, כל פסיק, יש בהם יותר נאמנות למדינה מבכל החארות של אם תרצו וליברמן ביחד.

אבל למה אני חש צורך לספר את זה כל הזמן? ולמי? לאלה שמראש באו עם גזר דין כתוב? למה אני עדיין מתעצבן כשאפסון חסום מוח כלשהוא קורא לי 'משתמט', כאילו זה מעליב אותי? כאילו באמת נאמר עלי משהו נורא ואיום? למה אני צריך ללמד סנגוריה על קורות החיים שלי, כאילו אני צריך להיות מושלם? אני לא מושלם יותר מאחרים, אבל למה דווקא אני צריך להיות כזה? מצפוני נקי, אבל זוהי אותה התניה לא רצונית, שאני גם מדבר עליה פה ושם בפוסטים שונים, אותה התניה מגיל 0, שגורמת לנו להיות חיילים בנכונות. אותם מניאקים קטנים שנשתלים בך איפושהוא בשלב המוקדם, שמנצלים כל רגע של ריפיון כדי להתגנב בחזרה. ואז אני מרגיש צורך להתגונן מפניה בהתנצחות שגורמת לי להרגיש לפעמים כאילו התדרדרתי חזרה לגן הילדים, ולא עוזרות כל התובנות שרכשתי ואני מפיץ באינטרנט או משתדל להפיץ. 

אבל לא רק הסנגוריה על קורות החיים שלי, ההצבעה על הדברים החיוביים שעשיתי, אלא גם הדבר הנגדי – ההתקפה שלי על המערכת, ההצבעה החוזרת, כמו שהצבעתי בתחילת הפוסט ובפוסטים שלי בעיקר על נושא ההשמטה, על המדינה ומטרותיה הפאשיסטיות – למרות שגם היא, כמו הדברים שאני אומר לטובת עצמי – היא בבחינת אמת דיברתי – גם היא תוצר של אותו דבר ממש, הצורך להתנגד. 

אלא שיש בהתנגדות, בכל התנגדות, משהו שמחזק את הצד שכנגד, משהו שמשחק איתו משחק גומלין. מאזן כוחות שממנו התוקף מתעצם. התייחסות לצד התוקף אותך, בין אם זאת התייחסות סנגורית, מצטדקת, מתייפה אולי, ובין אם זו התייחסות שתוקפת אותו ומצביעה על אי המוסריות שלו – מכופפת אותך לכללי המשחק שלו, של הצד התוקף. עושה אותו 'משהו' ונותנת לו לגיטימציה.

עצמאות, עצמאות קודם כל מהמשחק שהמדינה – שהיא האויב החיצוני מס' 1, והסביבה מתאמצים בכל כוחם לכפות עליך, פירושה לא לקבל את תכתיבי המשחק שלהם, ולהשתחרר מההתניות שאולי מפני שאני ממחזור קצת יותר ישן – קיימות בי יותר מאשר אצל אחרים. עצמאות היא ליהנות מעצמך ומחייך ולהפיק מכך את האור, בלי צורך להתנצח (אלא אם כן נהנים מזה), לכתוב את הדברים לא מן המקום של צורך להחזיר יותר חזק, במידה מסויימת זאת גם העצמאות מעצמך – וזאת העצמאות שאני מאחל לעצמי ולבלוג הזה בשנה הבאה.

שנעבור את העצמאות בשלום, ונזכור את הנכבה.

הבלוגר עידן לנדו נכנס לכלא על סירוב לשרת. נאחל לו התרגעות בכיף.

ואנשים – ימנים, שמאלנים, מתגייסים, משתמטים – סרבו ביומטרי. זאת למשל עצמאות.