וגם נסיון אונס

"הפעילה שהייתה סמוכה לי ניסתה לסייע בהרמתי. הטרנזיט הלבנה
חלפה מן המקום ואני קמתי על רגלי וניצבתי בפני גבר שחום וגבוה שנצמד לפניי
ולא פסק מגידופיו. הוא קרא לי "ללכת להזדיין עם ערבים", ואני השבתי לו –
"הלוואי".

משלב זה, קובץ המתנחלים החל לנער אותי ולטלטל אותי לכיוונים
שונים כשהם קורעים את בגדיי העליוניים, קורעים את חזייתי, גופייתי וחולצתי
מעליי. חלקו העליון של גופי נותר עירום והפעילים ניסו לכסות אותי ולהרגיע
את רוחי."

סתוית סיני

לאחרונה גזרתי על עצמי שתיקה מכוונת בבלוגים, בעיקר בנושאים פוליטיים. סוג של פסק זמן.

אבל העדות החיה הזאת של סתוית סיני מן ה'אירוע' של ראש השנה בהתנחלות ענתות, מחייבת להגיב ולהעביר, בעיקר על רקע השתיקה המחליאה של התקשורת המיינסטרימית, שמבקשת לא רק בחגים אלא כל השנה להשתיק ולהמתיק את ה'מחלוקות שבין האחים' ובעצם להעלים את העובדה שיש בארץ פאשיזם, והוא חלק מנורמת המדינה, כמו גם שנאת הנשים. (וראוי גם לקרוא את התגובות של מיטב המיץ של הזבל היהודי בתגובות לפוסט ולהיווכח כמה, עם יהודים כאלה, העתיד שלנו בזבל.)

כי האנשים האלה, שהטיחו את ראשה של סתוית (והיא רק אחת) על המכונית, משכו את גפיה ועיקמו את ידיה, וכמעט שהתחילו לבצע בה אונס קבוצתי, כנראה כדי ללמד אותה ש"זין יהודי טוב מזין ערבי", אותם פורעים שהשאירו אותה עם בגדים קרועים וגם סיכנו את חייה, אינם "מתנחלים הזויים" מן הזן הרגיל. מן הסוג שקל לנו לשנוא אותם ולהתבדל מהם. אלה לא נערי גבעות מעוטרי כיפות וזקן, לא תמהונים כהניסטים מאמריקה. מבצעי הלינץ' האלה הם תושבי ענתות, שעל פי 'תעודת הזהות' שהוצגה באתר שכרגע לא פועל של המקום, יש בהם "בעלי השכלה, יוצאי צבא ואנשי כוחות הבטחון", ואכן אנשי כוחות בטחון היו שם בין הפורעים, וכבר סופר על כך בהרחבה, והם מה שנקרא "אזרחים נורמטיבים", מלח הארץ, וכל אותם כינויים לסוג האנשים שאין להם בעיה לעבור את ועדות הקבלה ביישובים קהילתיים, ואני תמיד אמרתי שתשמור אותי התבונה הגלקטית משכנות עם שכאלה, מי שקורא אותי יודע את דעתי על 'מלוחלחי הארץ' האלה הרבה לפני המקרה הזה. אני לא שמח שקיבלתי עוד הוכחה, רק חושש יותר, כי כאמור אלה האנשים שבידיהם נותנת המדינה את הסמכות. אלה האנשים שלהם נותנים מוסדות המדינה את 'האמינות' ואלה האנשים שאני אמור להאמין שישמרו עלי. (אלה גם האנשים שלהם אני גם אמור בחודש הבא לתת טביעות אצבע למאגר הביומטרי). אלה אנשי 'המרכז' הבורגני, ה"לא קיצוניים", שוחרי איכות החיים, ה'נורמליים'.

אם הייתי יכול להאמין שאחד מן הכלבים (סליחה מן החיה) בלבוש תרבותי האלה, אחד מן הברברים, הערסים ברשיון האלה, ילך לכלא, יתן את הדין על האלימות שלו, הייתי רגוע יותר. אם הייתי מאמין שכוחות החוק יבצעו את מה שהם אמורים לעשות במדינה מתוקנת, וישפטו את הבריונים, הייתי מצדיע למדינה. אבל לא מאתמול אני יודע שהאנשים האלה הם המדינה והם החוק. שום פוליטיקאי לא יגנה אותם, כולל שלי יחימוביץ אהובת 'הסוציאל דמוקרטים' החדשה, שכבר מזמן הפרידה את עצמה מן 'השמאל ההזוי'. ולכן לא תשמיע מילת גינוי אחת. היא לפחות מודה שהמפלגה שלה התחילה בהתנחלויות, וגם כל האנשים האלה הם שלוחי המדינה – בדרגה קצת גבוהה ומסוכנת מן 'המתנחלים האידיאולוגיים' שאנחנו אוהבים לשנוא, לא בלי צדק. אבל אלה "לא קיצוניים", אלה יוצאי צבא, אלה אוהבים את הדגל ומזדהים עם המדינה – ובגלל זה הם האויב האמיתי של כל שוחר צדק, זכויות אדם וחירות, והמדינה, כל עוד היא זה הם – היא מדינה אויבת וחטא מוסרי הוא להיות נאמן לה. 

יאמרו לכם: 'חוק', 'דמוקרטיה' – הם, וזה לא חדש, בזים לחוק ולדמוקרטיה כאשר מדובר באנשים שאינם כמוהם: פלסטינים, נשים "שאינן יודעות את מקומן" וסמולנים. וזה הלקח החשוב שהשמאל הלא-משרת או המשרת לשעבר (שמאל משרת צריך היה לדעת מזמן שהוא כבר אינו שמאל) מפנימים מזמן (למרות שאפילו אנשי סולידריות נדהמו ממה שעברו בראש השנה בענתות), אבל גם 'השמאל המשרת' או ה'סוציאל-דמוקרטים' ושאר האנשים שמנסים עד עכשיו להדחיק ולהאמין שאפשר להכיל את הפאשיסטים איתנו באותה חברה אנושית, שעדיין מאמינים ש'השמאל הקיצוני' הוא ההזוי, כדאי שיפנימו – הזרועות הפאשיסטיות שהמדינה גידלה, מתחזקת וסומכת על המאיישים אותן – לגמרי לא עשבים שוטים – לא ייעצרו 'רק בפלסטינים'. הם גם לא ייעצרו רק ב"מחפשי פרובוקציות" שבאו לביקור לגיטימי אצל המשפחה הפלסטינית שההתנחלות היא שחוסמת את הדרך אל ביתם ואדמותיהם (ולא כמו שהתקשורת המיינסטרימית אוכלת מהמתנחלים ומקיאה) ואולי הפעילים היו קצת נאיביים לחשוב שאנשי החוק יכבדו את זכותם החוקית לבקר את הפלסטינים, למרות שידעו שבארץ האפרטהייד יש חוק אחד ליהודים (לפחות "היהודים הנורמטיבים") וחוק אחר לפלסטינים, ומעכשיו – הרי החדשות – גם לסמולנים וסמולניות. וכל זה באישור המדינה, בתמיכה בלבבות של הרבה מאד ישראלים שלא היו שם. אני מאמין שבפעם הבאה הם כבר לא יהיו נאיביים. הם צריכים לדעת שהיות וזרועות הרשע נמצאות שם כדי להגן על מדיניות מדינת הרשע, וחוקם הוא חוק הרשע וכך גם יהיו מעשיהם.

תמיד דחיתי אלימות, ראיתי בה את ברירת המחדל האחרונה ולא חשבתי שהיא מוסיפה הרבה שם טוב לשמאל. אבל אם מישהו או מישהם מפעילי השמאל יפסיקו לתת את הלחי השניה, יהיה קשה לי להאשים אותם (וממילא כך או כך ממציאים עליהם סיפורים של אלימות, כמו שקרי 'זריקת האבנים על מכונית' ו'האלות'). 

וכאן, כי הכל קשור, אחיהם בתוך הקו הירוק של חיידקי הקולי הצואתיים ברשיון המדינה מפנים חסר בית בתל אביב, בסרטון אחד מני רבים שמסתובבים ברשת – אחד הקשים שבהם. גם גלולת ההרגעה הלאומית, טרכטנברג, במילותיו העדינות משלי, יבין בפעם הבאה את האלימות אם תבוא ממקומות שלא באה מהם קודם.

פוסטים נוספים המתארים את הלינץ', יש עוד.

אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ  (עידן לנדו)

שנה טובה מתחילה בפוגרום (אסתי סגל)

פוגרום מתנחלים, עוד פוגרום מתנחלים (גיא, תאעיוש)

איפה שהסולידריות נגמרת (שרה בנינגה, סולידריות שיח ג'ראח)

עדות של ר', מקורבנות הלינץ' (הבלוג של חגי מטר)

שיהיה לפורעים גמר חתימה רעה ותהיה שנתם ארורה ושחורה מזפת.

המחאה-האם תהיה מהפכה, יום לאחר הנאום המרגש של דפני, שבנצחון שלה אתמול אני רואה בו גם נצחוני (ההבדל היחיד ביני ובינה הוא שאני לא יודע את הסיבה שבגללה הושמטתי וזה הנושא שאדבר עליו עוד מעט) נמצאת על פרשת דרכים – האם לקפל את האוהלים, האם להקים מפלגה פוליטית, נדמה לי שאף אחד, כולל המארגנים עצמם, לא יודע מה יהיה שלב ב'. עמדתי האישית היא שעדיין לא בא הזמן לפרק את האוהלים, ולהזדחח מהמאמץ של התקשורת להכתיר את מה שהיה עד עכשיו בתור נצחון. זה לקח אחד שהפקתי ממאבק המושמטים לפני כמעט שני עשורים, שבו אחרי הישג אחד שלווה בתרועות תקשורתיות, רבים נכנסו לאופוריה של נצחון.

כי בתכלס המאבק לצדק חברתי רק מתחיל כעת, ולא כל הקבוצות הסובלות מחוסר הצדק החברתי יוצגו באופן מלא במאבק. המובטלים הקשים, המבוגרים, פגועי הנפש, וכמובן הערבים שבהחלטה מושכלת נזהרו מארגני המאבק מלגעת בה, אני מדבר על ערביי ישראל, אבל גם על הכיבוש – נושא טעון כי העם שפקח את עיניו, עדיין לא השכיל להבין את הקשר שבינו לבין אי הצדק החברתי, ואי אפשר היה להספיק הכל במכה אחת. גם מה שהוספק היה הפתעה עצומה לטובה.

אבל לא למדתי מהמאבק של המושמטים איך אפשר לשמור את האש, או לשמור אותה תחת שליטה – כי אם נרפה עכשיו, בפעם הבאה זה יתפרץ עם יותר יאוש, ועם אלימות, יש לי רק רעיונות או קוי מחשבה שנראים לי. צריך להיות מקום, מרכז שתפקידו לשמור על האש, והאש צריכה להיות שמאלנית.  זאת דעתי הלא פוליטיקלי-קורקטית (בשביל זה יש לי בלוג ואני לא עובד בתקשורת). את המחאה התחיל השמאל, רק הוא היה מסוגל להרים אותה ובזה אני חושב מודים כולם, והוא גם צריך להיות דומיננטי בהמשך השמירה עליה, גם אם במחיר פשרות שדומות להן נעשו. כי לשמאל יש את האופי, לשמאל יש גם את התפיסה ההסטורית הקושרת בין מקורות האי-צדק החברתי בצורה הנכונה, וגם כי השמאל, נאמר זאת כך, צפוי פחות שיפול למלכודות טובות הנאה של הפרד ומשול מן הממשלה שמידת קרבתו אליה היא אפסית, ופחות מעוניין במחאה הזאת להציל את כבוד הממשלה. לא אמרתי שום דבר על להפיל את הממשלה (בוודאי לא כדי להחליף אותה בציפי ביומטרי או שלי דגל), אבל יש כאלה במחאה שנגועים מדי באמונה שהממשלה היא דוד טוב (עובדה שהקים את ועדת טרכטנברג שמטרתה כמובן להרדים את הדיון עד שכולם יירגעו/ אחרי המלחמה/ להביא מסקנות שיתנו טיפול חלקי ושוב תהיה אוירת "נצחון" כשמה שדרוש הוא שינוי המדינה מהיסוד, לא בטווח כישוריו של הדוד הטוב) שאפשר לשכנע אותו וצריך להגיע איתו להסכם. השמאל זוכר מי נמצא בממשלה הזאת ומי הם ראשיה, אלה ביבי עם האידאולוגיה הכמעט דתית הקפיטליסטית שלו, ונציגי האינטרסים המתנחליים-הבטחוניים שעוד לא הוציאו מההאנגר (תרתי משמע) את כל מה שהם מוכנים להוציא כדי לשמור על האינטרסים שלהם, ויהיו הפתעות לא נעימות. פירוק המחאה על ידי הטבות לקבוצות מועדפות זו הקטנה שבהן. דוד טוב הם לא יהיו. השמאל, איכשהוא, הוא היחיד שמסוגל לראות את זה.

לגבי מפלגה פוליטית – כנראה תהיה (הסקרים לפחות אלה שאני ראיתי לפני שעה, מדברים על סיכויים מסחררים), והייתי מעדיף מפלגה אחת, לא עשר מפלגות, ובלי חטיפות של קדימה והעבודה, אלה צריכות להיעלם, לגבי השמאל. אבל הייתי מעדיף שיהיה גם פורום חוץ מפלגתי/חוץ  פרלמנטרי, משהו מעין "פורום זקני המהפכה" שישמור על אלה שייכנסו לכנסת מלשכוח מי ומאין הם נשלחו, שזה קל מאד יהיה. המפלגות האחרות לא ייעלמו. לא הימין, לא החרדים, והפיתויים שלהם יהיו גדולים. "פורום זקני המהפכה" יצטרך לפקח מבחוץ על שמירת הכיוון, שמירת האש, ללא זה, תאבד המהפכה את חיוניותה והפוליטיקאים החדשים מטעמה יסתאבו עוד לפני שיעשו פשרות שלא ישאירו מן המהפכה אלא ססמאות ריקות. הזקנים ביננו (כמוני) זוכרים את המחאה של 1974, את ד"ש שהוקמה בעקבותיה ואת דרישותיה ושבעת הסעיפים שעליהם עמדה כתנאי לכל כניסה לקואליציה (ביניהם שינוי שיטת הבחירות לשיטה איזורית). לאלה שצעירים נרמוז רק שתוך שנתיים, שום דבר מזה לא נשאר. לכן – ההנחיה צריכה להיות חוץ פוליטית, ואל תשאלו אותי מהיכן – מן האוהלים או מבניינים נפלשים, משהו מאלה. לא מקום שיש בו מזגן.

ולפרשת הדרכים שלי כ"הסטוריון מצעד המחץ" – שלא מתוך רצונו תמיד, אבל מתוך הנסיבות והDNA שבתוכם הוא נולד, עסק הבלוג הזה באופן קבוע (ואם זה נמאס לכם לשמוע, אתם לא לבד) במושמטים ובצורך התמידי להגן עליהם ועל זכות קיומם כאן, שזה קשור מבחינתי קשר אמיץ בכל הנושאים החברתיים האחרים, חבל שאפילו השמאל לא כולו רואה זאת כך – לא השמאל המרצי שעדיין שבוי בציונות וגאה בצבא שכבר מימי רפול הפסיק להיות שלו – ולא השמאל הרדיקלי שאין לו עניין במושמטים לא רצוניים, והשירות הצבאי הוא הסטייה מבחינתו.

אני עצמי עברתי במשך השנים תהליך של רדיקליזציה מן השמאל המרצי – השמאל המשרת (ולכן נעלב כל כך שרק חושבים שהוא בוגד) – שתחת השפעתו 'גדלתי' לגישה פוסט ציונית בלתי מתנצלת, שרואה את השירות בצבא, ביחוד  מאז שהוא צבא הכיבוש (גם אני לא זוכר את הימים שהוא לא היה כזה אבל זה מתעצם משנה לשנה) כמקום די נמוך בסולם הדברים שיש להתגאות בהם, עם מידה של כבוד מסויים לאמונה של אלה שבאמת מאמינים שהם עושים עבודה של הגנה עלינו, בתנאי שהם מכבדים גם אותי כמי שלא התאים לסוג העבודה הזאת שהם עובדים בה. אין בי טיפה של כבוד לשאר המתעלקים על הגב של צה"ל – יאיר נתניהו ודומיו, הליברמנים האפסנאים וישיבות ההסדר עם החצי שירות שלהם, ואחרים שלא עושים כלום אך מרגישים טובים ממני בגלל שנמצאו בשבילם מדים באפסנאות, מקום בתקנים ובסטנדרטים של צה"ל. זאת לא סיבה לגאוה. ואולי זה יישמע שוביניסטי – גם אין בי כבוד ל"נשות החיילים" המאמינות שמיצוי העצמי שלהן – כבנות אדם וכנשים, כרוך בלבישת אותם מדים שעובדי מכונת ההריגה הגברית – שזו מהותו של צבא משחר ימי ההסטוריה – לובשים, גם אם תפקידן מתבטא בהגשת קפה בקריה או בליהוג בתחנה הצבאית, (אני לא מדבר על עדן אברג'יל כמובן, גיבורה לוחמת בנשמתה, או על מירי, בשבילכם הח"כ מירי רגב, דוברת אמיצה ועשויה ללא חת, באש ובמים, לאחרונה בעיקר במים, וברצינות – מי שיש לה סיפוק מהעבודה הצבאית שיהיה לה לבריאות, אני לא חושב שזה מצבן של רוב החיילות) וחושבות גם הן את עצמן בשל כך טובות מאלה שלא שירתו. אני מעדיף עליהן בנות דתיות וחרדיות, שלפחות לא תורמות לתעשיית ההצטלמות עם פלסטינים כפותים. חלק מהן גם עושות שירות חברתי שיש לו ערך כלשהו, שעה שחברותיהן במדים מדבררות את הדובר.

אבל לפעמים נדמה לי שהאינסטינקטים וההתניות מן הימים שגם אותי לימדו שמשתמט זה כמו אש"ף-מחבל ואסור לשחק איתו אפילו אם הוא מושמט, ושכגבר אני אמצה את עצמי רק אם אלבש מדים, עדיין נשארו בי. עדיין הרגשת החסר או העלבון הזה מתעוררת בי לפעמים כשקוראים לי מה שאני לא (הנה, אתם רואים?). ובמצב כזה, יש בערך שתי אפשרויות שאדם עשוי להידחף אליהן, לאו דווקא סותרות:

א. להגן על שלמותי העצמית – להתעקש ולטעון בזכות ערכם של הדברים שעשיתי בחיים (כמו למשל הקמת עמותה לנפגעי פרופיל 21 והרעלת מוחות שזה מה שאני משתדל לעשות פה שמבחינתי זה תיקונם, וגם כמה עבודות שעשיתי בהצטיינות ועוד דברים שעשיתי בעבר) ולהוכיח שהם לא נופלים משירות צבאי שממנו, וזו האמת, הושמטתי מסיבות פוליטיות. אני לא משתמט, אבשלכם משתמט.

ב. כדי להיות בסדר עם עצמי – להפוך את הצד השני, זה שהשמיט אותי, ובסדר, לא שבתתי רעב כדי להיות מגוייס על ידו, למינימום היטלר. מה היטלר, רשע גלקטי. חייזרי האופל. אז אני באמת חושב שממשלת ישראל הזאת נמצאת קרוב מאד אל האופל, ושזה תהליך שכבר היה בשלבי התבשלות מתקדמים גם בתקופה שאני הושמטתי, ושלהשמטת אנשים כמוני מ'החברה הבריאה' (עוד לפני הצבא) יש קשר עם כל זה, קשר שגם מוביל לקפיטליזם החזירי שצמח אחר כך, אני כן חושב שלייבוביץ צדק ושמה שקורה בשטחים זה דבר  יודונאצי. אני כן חושב שהחיבור בין חושך לחושך מוליד את כל הדברים והתרת החיבור תוציא לאור גם את הצדק של אלה שלא היו טובים מספיק לצרכיו של דגל הציונות המיליטריסטית.

אני גם מאמין שהשלטון עושה כל מיני דברים בבני אדם, שחלק מהם מהווים 'גיוס מוקדם' שמי שעבר אותם, יכול לקבל תעודת שחרור של לוחם ותיק. אבל אני מודה שאין לכך ראיות מוצקות.

ולכן הרבה מהדברים האלה הדגשתי ורמזתי, בצורות דקות ועבות, כאן בבלוג (תחזיקו עוד קצת, אם נשארתם עד לכאן, כי זה לא יהיה עוד הרבה. גם לי זה נמאס), בעיקר את הרוע והחיבור בין חושך לחושך. ולפעמים אני חושב שבטירחה הזאת להדגיש, שלא לומר לצעוק, אני בעצם נופל למילכוד שאליו הצד השני מנסה להוביל אותי.

אני לא כליל השלמות, אני רק משתדל, אבל אני גם לא חייב להיות יותר ממה שכל אחד אחר, אני לא צריך להוכיח את עצמי מעבר למה שכבר הוכחתי, וגם הצד השני בחברה הישראלית, שנלחם בי, הוא לא היטלר ולא השטן, גם אם הוא לפעמים מתקרב לכך. הצד המיליטריסטי מלא חארות, יש בו הרבה רוע, התעקשות אטומה ומנטרות נחותות שמשוננות על ידי המערכת מילדות, אבל כולנו בני אדם בסך הכל. אולי הגיע הזמן לקיים שיח נורמלי, לא שוברני, לא מתקיף, על הנושא הזה? ואם אי אפשר, אז לא לדבר בכלל. כמו דפני ליף בראיון עם הגמד ההוא, אני מרגיש שנשארה לי רק אנחה, כי מי שלא רוצה לשמוע ולהשתכנע, גם לא ישמע, לא ישתכנע וזה לא לרמתי להסביר לו. ומי שמבין, אותו אין צורך לשכנע.

אי לכך, וזאת הודעה שרציתי להודיע מזמן, ובהזדמנות החגיגית של הצלחתה (עדיין לא נצחונה) של המחאה אודיע אותה כעת, החלטתי לקחת פרישה מכל הנושא הזה של מושמטים. משתמטים? בסדר, שיהיה. כך או כך, השיח 'מה עשית בצבא' הוא נחות (ומאורעות הימים האחרונים הוכיחו גם הוכיחו זאת), הוא לא לגיטימי (וגם לא כל כך חוקי), ולא ברור לי למה אני צריך להיתקע איתו עשרות שנים, חוץ מזה שמי ששונא אותי בטח חושב שאני צריך. לפעמים נהניתי מזה, אבל די, אני את התענוג לא אתן לו יותר. אין בי אשליות. המאבק נגד המושמטים יימשך, תמיד יהיו נסיונות, גרועים מאלה שהיו, להוציא אותם מהחברה. יהיו אפילו מחנות. כי זה אינטרס של כל מיני כוחות פוליטיים, כי זה טרף ובשר להשבעת כל מיני יצרי נקמות וכי לא יחדל שלטון מהארץ וכל עוד לא יחדל הוא ינסה 'הפרד ומשול' (ותפקידן של כל הדפניות ליף יהיה תמיד שלא לתת לו), והמושמטים יהיו טרף קל – גם אם כוחות הימין (כולל קדימה והעבודה ובעיקר דורשי הזכויות ליוצאי צבא המאיישים אותן) יהיו באופוזיציה. מישהו יצטרך לחזור על הדברים האלה שוב. אבל הגיע הזמן לצועדים אחרים. הדברים שכתבתי יישארו בבלוג, ואני מקוה שיאירו את הדרך. אולי פעם, גם יהיה ספר.

בינתיים אני גם חושב לקחת חופשה מן הבלוג של ההסטוריון, אז עוד מילה אחת למושמטים (מילה שחולשתה אולי בכך שהיא קצת קרחת מכאן ומכאן, אני חושב כי מבחינת הימין 'לו רצית להתגייס היית מתנדב וכו' ומבחינת השמאל 'רצית להתגייס???' ובכל זאת אני חושב שזאת המילה שתופסת את המציאות ברזולוציה הכי נכונה): אתם לא אלה שצריכים להוכיח, להסביר, להתנצל, להרגיש לא בסדר. אתם בסדר. חובת ההוכחה שלא – היא על הצד השני, ו"לא שירתת" – (וזה גם הישג של השיח החדש שבעקבות המחאה שיש לשמור עליו – זה שהתחילו להבין את זה בכלל) – איננה בגדר הוכחה. והעיקר הוא לא להוכיח שאתם בסדר, אלא לחיות, וליהנות מהחיים. זה נצחונכם.

(לשיחות בנושא המושמטים אהיה זמין בתגובות לפוסט זה ורק פוסט זה כאן או בבלוג ההסטוריון, או בrapsib@gmail.com או בדף הצועד בפייסבוק).

אני לא מופתע בכלל מכך שאת מחאת האוהלים שסחפה את המדינה בחודש וחצי האחרון, מובילה דפני ליף המושמטת. (ולגבי, גם כל חשיפת התיק הרפואי שלה מיותרת. זה פשוט לא מעניין.) כתבתי כבר כאן ובמקומות אחרים על הקשר בין שירות צבאי לבין התקבעות, קונפורמיזם מחשבתי והתעייפות עד כדי אי כשירות לחולל שינויים, וכמובן שכל זה קשור בקידוש הבטחון ותקציבו ובצייתנות למדינה ואלופיה. חשבתי תמיד שאת האנרגיה של חשיבה מחוץ לקופסה שיכולה לחולל מהפכות, יכולים לתת למדינה אנשים שהקופסה הצבאית לא צרבה את מוחם ולא שיעבדה את אנרגיותיהם למולך שעל ראשו מתנוסס הדגל הבטחוני.

ואכן, מה שדפני ליף, עם חבריה, נתנה למדינה בחודש וחצי של שירות חברתי ששקול כנגד מאות ואלפי שנות שירות צבאי של דגנרלים וחיילים-אזרחים צייתנים, הוא בראש וראשונה חינוך. חינוך לחשוב שאפשר גם אחרת, והרבה אנשים שעשו צבא מודים לה על כך. אני עדיין לא יודע אם אפשר לקרוא לכל מה שהיה פה מהפכה. אני לא יודע, כמו שאף אחד לא יודע, אם מה שרק נולד והתהווה בחודש הזה (והוא עדיין לא מושלם, ויש דברים נוספים שהוא צריך לדרוש), יצליח לעמוד בגשם הכבד של ספטמבר (או אוקטובר, או מתי שיתחיל נסיון הדיכוי הצפוי מראש של הכרזת העצמאות הפלסטינית, שעכשיו ברור לכולם שהוא גם נסיון הדיכוי של הכרזת העצמאות שלנו, שיכלול בתיאום זמנים 'נפלא' גם את תחילת המאגר הביומטרי, בנובמבר. אנשים סרבו ביומטרי!). אני לא יודע וקשה לי להאמין שבציבור יש יכולת לסרב למלחמת שלום ההתנחלויות-שלום החונטה, הן לגיוס הגוף והן ובעיקר לגיוס הנפש שמלחמה זו תכלול (עובדה שהעצומה לסירוב למלחמת שלום הביבי לא זכתה להרבה חתימות). אני מסתפק כרגע בתקוה שלצעדת המיליון בעוד יומיים יבואו מיליון, ומנצל כמובן במה זו לקרוא לכם – השתתפו בצעדת המיליון!

אבל אני מקוה ומאמין, שהניצוץ שיישאר, לא יכבה, ועוד תגיע שעתו. אני קצת מסופק לגבי הסיכוי שבפעם הבאה זה יהיה 'בלי אלימות'. אבל כדי להגיע לתובנות הקשורות בכך, אנחנו עוד צריכים לעבור תקופה של הכשרה, בעיקר הצעירים שבנו. וגם במה שכנראה יקרה עוד מעט יש פוטנציאל לתת את ההכשרה הזאת ולחזק, במקום להחליש כמו שהשלטונות מקווים. אין רע בלי טוב.

זה גם מה שאפשר להגיד לגבי הכותרת. שרון גל שניסה לפני שלושה ימים, במסגרת נסיונות הימים האחרונים של ערוץ הטייקונים "10" (אולי שם שהוא גניבת רעיון מפרופיל 10?) למסמס את המאבק, לבטל את זכויותיה של דפני ליף במתקפה בזויה שאילצה אותה לשפוך את התיק הרפואי על השולחן (האם היה מעז לעשות כך למשל ליברמן ופאינה, המשתמטים הפאשיסטים?), הוכיח חוסר חוכמה וגם חשף קבל עם וחברה את ערוותם של כל אלה שרודפים את מי שלא עשה צבא – אותו חיבור בין חושך לחושך עליו אני מדבר כל הזמן.

במקום ללתת לנו למשל גילוי נאות מאיפה המרצדס שלו ומה עשה הוא בצבא (על פי הויקיפדיה, נזרק מיחידה קרבית. כה מתאים לפטריוטיםנבלים) הוא נתן לעם שיעור בהדגמה בשידור חי, מהו אופיים של אלה שכל כך טבעי להם בדגל הציונות המיליטריסטית לתקוף בו אחרים, ואת מי ואת מה אנשים שכמותו משרתים (את אדוני התקשורת שהם במקרה גם אדוני ההון במדינה ובשעה שאת בנם הג'ובניק יקחו לטיול על חשבון המדינה הם ישגרו כמו באופן טבעי התקפות למשל על מושמטים). עוד כמה מופעים גאוניים כמו של שרון גל, וגם עיוור יוכל לראות את הקשר שבין ההפרד ומשול תוך הפצת שנאה כנגד מושמטים (כמו נגד קבוצות אחרות) לבין אויביו האמיתיים של העם היושב בציון, שהם אויבי שני העמים, והקשר שבין ציונות  מיליטריסטית לבין סירוס כל סיכוי לצדק חברתי. כשנבל אל נבל יתחבר, לא תיתכן תוצאה אחרת. וברית החושך, אגב, היא גם ברית החונטות (כמו שכתב יפה צבי בראל במאמר שכמו מייתר את קריאת הפוסטים שלי בנושא) במצרים, בלוב, בארגנטינה, בישראל), ואת החונטות צריך העם לשנוא, לא את מושמטיהן. כולנו עם המושמטים וכולנו יחד צריכים לזרוק את המשמיטים לצמיתות, כדי שמהפכה תהיה שלמה.

בינתיים, האורח בחתונת תשובה יצא קטן קטן והראה לנו תוך כדי כך כמה קטנה כל ה'אידיאולוגיה' של שולחיו הפטריוט-נבלים המעוניינים להחזיק את כולנו כחיילים – חיילים שלהם (כמובן שדם ילדיהם לא יתערב בדמנו) ולמדוד אותנו לנצח דרך חייליותינו. אני מקווה מאד שהלקח הזה יילמד כבר בקרוב, רק שגשם ספטמבר לא ישטוף לגמרי את הזכרון. בואו לצעדת המיליון.

צעדת המיליון – העמוד הרשמי

סיכומים יבואו אם תרצה השמ בהמשך היממה. או בימים הבאים.

הדברים שאני אכתוב כעת אינם נשענים על שום מקור, וצריך לקחת אותם בזהירות. הם נשענים על תחושה בלבד, ויכול להיות שהיא צודקת, יכול גם להיות שהיא מוטעה. אבל שמענו כבר על כל מיני דברים, חלקם מוזרים יותר.

נפתח בזה שהרצח קרה בעיר אוסלו. הרוצח היה, כך סתם, ימני קיצוני, עובדה שהשביתה, אך לא לזמן רב, את שמחת הטוקבקיסטים הימנונים שקיוו שה'נורבגים יבינו מה זה איסלאם ומי זה הערבים'. תוך זמן קצר השמחה הזאת התחלפה בשמחה לאיד פשוטה, גלויה ומכוערת, מלווה בהזדהות עם הרוצח, הן משום 'צדק פואטי' כביכול והן משום שהוא 'אחלה גבר' בלי לפרט. אל התגובות נחזור אחר כך.

מה שחשוב לדעת, הוא שאוסלו היא סמל. סמרטוט אדום בעיני כל ימנוני העם היהודי, לא רק בישראל. הסיבה ההסטורית היא ברורה: באוסלו נעשו בשנת 1993 'פשעי אוסלו' ששללו מן הימין לעד את החלום של ארץ ישראל השלמה, ואשר הכירו באחר – בפלשתינים, כעם. אוסלו הוא הנכבה של הימין בארצנו, ושל הימין היהודי בכלל, מקום ראוי לנקמה יהודית גאה וכואבת. נזכיר למשל את מדרש האגדה התלמודי המייחס לנירון קיסר, מטורף המטורפים שבקיסרי רומא, התגיירות בסתר, ולא רק זה, אלא שנירון קיסר זכה על פי אותו מדרש לכבוד להיות מי שר' מאיר בעל הנס, לא פחות, הוא אחד מצאצאיו. מדרש זה בא לדעתי לעולם בתור מחווה למי שהחריב את רומא, מקור הנכבה היהודית העתיקה, ונפרע ממנה למפרע באותה דרך שהיא נפרעה מירושלים, בשריפה. אפשר להוסיף לזה את סיפור טיטוס והיתוש, שניקר באוזנו ונפרע ממנו על הנכבה של בית המקדש.

את האגדות האלה סיפרו יהודים שלא היה ביכולתם לפרוע ולנקום ברומאים, והם הסתפקו בפיצוי ספרותי. בעולם של זמננו, עם תמיכת ממשלה מלאת פצצות אטומיות בארסנל, עם הון וגישה לכל מקום, יש יהודים קצת פחות ספרותיים, שלא מחכים ליתושים או מחפשים סיפורי נקמה למפרע. במקום יתושים, יש פסיכופתים ימנונים מקבילים בעולם הנוצרי, למשל אנדרס ברינג ברייויק. אחד משלנו, מה שנקרא. שונא סמולנים, שונא ערבושים, שונא 'אליטות סוציאליסטיות', מן הסתם גם שונא הומואים, אוהב משטרה, רק נורבגי. לא נורא. אפילו טוב, לצורך העניין, שהוא גר באוסלו.

אני חושב שזה בכלל לא יהיה מופרך לחשוב שלחלק מהפלנטה הימנונית-יהודית המוטרפת הזאת, שסימן הזיהוי של חבריה הוא שהם קוראים לעצמם "אוהבי ישראל" אך הם שונאי אדם, והייתי מעז לחשוב שאפילו החלק המנהיג שלהם, יש קשר לא רק להון שמממן את הטוקבקים הקופצים משמחה בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע בגאוה", (רועי צ'יקי ארד היה נותן בהם סימנים: "בדרך כלל ברצף וכתובים שורה אחת" אך לא תמיד) לא רק לנשק שמופץ במקומות שונים בעולם, אלא גם לכל מיני בחורים טובים, ג'ון-הייגים קטנים שכאלה, לקיים את הפסוק "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". ולא בידי שמים.

את היתר צאו וחישבו לבד. לחשוב, זה עדיין מותר.

וברכות למהפכה היוצאת, סוף סוף, לדרך.