המחאה-האם תהיה מהפכה, יום לאחר הנאום המרגש של דפני, שבנצחון שלה אתמול אני רואה בו גם נצחוני (ההבדל היחיד ביני ובינה הוא שאני לא יודע את הסיבה שבגללה הושמטתי וזה הנושא שאדבר עליו עוד מעט) נמצאת על פרשת דרכים – האם לקפל את האוהלים, האם להקים מפלגה פוליטית, נדמה לי שאף אחד, כולל המארגנים עצמם, לא יודע מה יהיה שלב ב'. עמדתי האישית היא שעדיין לא בא הזמן לפרק את האוהלים, ולהזדחח מהמאמץ של התקשורת להכתיר את מה שהיה עד עכשיו בתור נצחון. זה לקח אחד שהפקתי ממאבק המושמטים לפני כמעט שני עשורים, שבו אחרי הישג אחד שלווה בתרועות תקשורתיות, רבים נכנסו לאופוריה של נצחון.
כי בתכלס המאבק לצדק חברתי רק מתחיל כעת, ולא כל הקבוצות הסובלות מחוסר הצדק החברתי יוצגו באופן מלא במאבק. המובטלים הקשים, המבוגרים, פגועי הנפש, וכמובן הערבים שבהחלטה מושכלת נזהרו מארגני המאבק מלגעת בה, אני מדבר על ערביי ישראל, אבל גם על הכיבוש – נושא טעון כי העם שפקח את עיניו, עדיין לא השכיל להבין את הקשר שבינו לבין אי הצדק החברתי, ואי אפשר היה להספיק הכל במכה אחת. גם מה שהוספק היה הפתעה עצומה לטובה.
אבל לא למדתי מהמאבק של המושמטים איך אפשר לשמור את האש, או לשמור אותה תחת שליטה – כי אם נרפה עכשיו, בפעם הבאה זה יתפרץ עם יותר יאוש, ועם אלימות, יש לי רק רעיונות או קוי מחשבה שנראים לי. צריך להיות מקום, מרכז שתפקידו לשמור על האש, והאש צריכה להיות שמאלנית. זאת דעתי הלא פוליטיקלי-קורקטית (בשביל זה יש לי בלוג ואני לא עובד בתקשורת). את המחאה התחיל השמאל, רק הוא היה מסוגל להרים אותה ובזה אני חושב מודים כולם, והוא גם צריך להיות דומיננטי בהמשך השמירה עליה, גם אם במחיר פשרות שדומות להן נעשו. כי לשמאל יש את האופי, לשמאל יש גם את התפיסה ההסטורית הקושרת בין מקורות האי-צדק החברתי בצורה הנכונה, וגם כי השמאל, נאמר זאת כך, צפוי פחות שיפול למלכודות טובות הנאה של הפרד ומשול מן הממשלה שמידת קרבתו אליה היא אפסית, ופחות מעוניין במחאה הזאת להציל את כבוד הממשלה. לא אמרתי שום דבר על להפיל את הממשלה (בוודאי לא כדי להחליף אותה בציפי ביומטרי או שלי דגל), אבל יש כאלה במחאה שנגועים מדי באמונה שהממשלה היא דוד טוב (עובדה שהקים את ועדת טרכטנברג שמטרתה כמובן להרדים את הדיון עד שכולם יירגעו/ אחרי המלחמה/ להביא מסקנות שיתנו טיפול חלקי ושוב תהיה אוירת "נצחון" כשמה שדרוש הוא שינוי המדינה מהיסוד, לא בטווח כישוריו של הדוד הטוב) שאפשר לשכנע אותו וצריך להגיע איתו להסכם. השמאל זוכר מי נמצא בממשלה הזאת ומי הם ראשיה, אלה ביבי עם האידאולוגיה הכמעט דתית הקפיטליסטית שלו, ונציגי האינטרסים המתנחליים-הבטחוניים שעוד לא הוציאו מההאנגר (תרתי משמע) את כל מה שהם מוכנים להוציא כדי לשמור על האינטרסים שלהם, ויהיו הפתעות לא נעימות. פירוק המחאה על ידי הטבות לקבוצות מועדפות זו הקטנה שבהן. דוד טוב הם לא יהיו. השמאל, איכשהוא, הוא היחיד שמסוגל לראות את זה.
לגבי מפלגה פוליטית – כנראה תהיה (הסקרים לפחות אלה שאני ראיתי לפני שעה, מדברים על סיכויים מסחררים), והייתי מעדיף מפלגה אחת, לא עשר מפלגות, ובלי חטיפות של קדימה והעבודה, אלה צריכות להיעלם, לגבי השמאל. אבל הייתי מעדיף שיהיה גם פורום חוץ מפלגתי/חוץ פרלמנטרי, משהו מעין "פורום זקני המהפכה" שישמור על אלה שייכנסו לכנסת מלשכוח מי ומאין הם נשלחו, שזה קל מאד יהיה. המפלגות האחרות לא ייעלמו. לא הימין, לא החרדים, והפיתויים שלהם יהיו גדולים. "פורום זקני המהפכה" יצטרך לפקח מבחוץ על שמירת הכיוון, שמירת האש, ללא זה, תאבד המהפכה את חיוניותה והפוליטיקאים החדשים מטעמה יסתאבו עוד לפני שיעשו פשרות שלא ישאירו מן המהפכה אלא ססמאות ריקות. הזקנים ביננו (כמוני) זוכרים את המחאה של 1974, את ד"ש שהוקמה בעקבותיה ואת דרישותיה ושבעת הסעיפים שעליהם עמדה כתנאי לכל כניסה לקואליציה (ביניהם שינוי שיטת הבחירות לשיטה איזורית). לאלה שצעירים נרמוז רק שתוך שנתיים, שום דבר מזה לא נשאר. לכן – ההנחיה צריכה להיות חוץ פוליטית, ואל תשאלו אותי מהיכן – מן האוהלים או מבניינים נפלשים, משהו מאלה. לא מקום שיש בו מזגן.
ולפרשת הדרכים שלי כ"הסטוריון מצעד המחץ" – שלא מתוך רצונו תמיד, אבל מתוך הנסיבות והDNA שבתוכם הוא נולד, עסק הבלוג הזה באופן קבוע (ואם זה נמאס לכם לשמוע, אתם לא לבד) במושמטים ובצורך התמידי להגן עליהם ועל זכות קיומם כאן, שזה קשור מבחינתי קשר אמיץ בכל הנושאים החברתיים האחרים, חבל שאפילו השמאל לא כולו רואה זאת כך – לא השמאל המרצי שעדיין שבוי בציונות וגאה בצבא שכבר מימי רפול הפסיק להיות שלו – ולא השמאל הרדיקלי שאין לו עניין במושמטים לא רצוניים, והשירות הצבאי הוא הסטייה מבחינתו.
אני עצמי עברתי במשך השנים תהליך של רדיקליזציה מן השמאל המרצי – השמאל המשרת (ולכן נעלב כל כך שרק חושבים שהוא בוגד) – שתחת השפעתו 'גדלתי' לגישה פוסט ציונית בלתי מתנצלת, שרואה את השירות בצבא, ביחוד מאז שהוא צבא הכיבוש (גם אני לא זוכר את הימים שהוא לא היה כזה אבל זה מתעצם משנה לשנה) כמקום די נמוך בסולם הדברים שיש להתגאות בהם, עם מידה של כבוד מסויים לאמונה של אלה שבאמת מאמינים שהם עושים עבודה של הגנה עלינו, בתנאי שהם מכבדים גם אותי כמי שלא התאים לסוג העבודה הזאת שהם עובדים בה. אין בי טיפה של כבוד לשאר המתעלקים על הגב של צה"ל – יאיר נתניהו ודומיו, הליברמנים האפסנאים וישיבות ההסדר עם החצי שירות שלהם, ואחרים שלא עושים כלום אך מרגישים טובים ממני בגלל שנמצאו בשבילם מדים באפסנאות, מקום בתקנים ובסטנדרטים של צה"ל. זאת לא סיבה לגאוה. ואולי זה יישמע שוביניסטי – גם אין בי כבוד ל"נשות החיילים" המאמינות שמיצוי העצמי שלהן – כבנות אדם וכנשים, כרוך בלבישת אותם מדים שעובדי מכונת ההריגה הגברית – שזו מהותו של צבא משחר ימי ההסטוריה – לובשים, גם אם תפקידן מתבטא בהגשת קפה בקריה או בליהוג בתחנה הצבאית, (אני לא מדבר על עדן אברג'יל כמובן, גיבורה לוחמת בנשמתה, או על מירי, בשבילכם הח"כ מירי רגב, דוברת אמיצה ועשויה ללא חת, באש ובמים, לאחרונה בעיקר במים, וברצינות – מי שיש לה סיפוק מהעבודה הצבאית שיהיה לה לבריאות, אני לא חושב שזה מצבן של רוב החיילות) וחושבות גם הן את עצמן בשל כך טובות מאלה שלא שירתו. אני מעדיף עליהן בנות דתיות וחרדיות, שלפחות לא תורמות לתעשיית ההצטלמות עם פלסטינים כפותים. חלק מהן גם עושות שירות חברתי שיש לו ערך כלשהו, שעה שחברותיהן במדים מדבררות את הדובר.
אבל לפעמים נדמה לי שהאינסטינקטים וההתניות מן הימים שגם אותי לימדו שמשתמט זה כמו אש"ף-מחבל ואסור לשחק איתו אפילו אם הוא מושמט, ושכגבר אני אמצה את עצמי רק אם אלבש מדים, עדיין נשארו בי. עדיין הרגשת החסר או העלבון הזה מתעוררת בי לפעמים כשקוראים לי מה שאני לא (הנה, אתם רואים?). ובמצב כזה, יש בערך שתי אפשרויות שאדם עשוי להידחף אליהן, לאו דווקא סותרות:
א. להגן על שלמותי העצמית – להתעקש ולטעון בזכות ערכם של הדברים שעשיתי בחיים (כמו למשל הקמת עמותה לנפגעי פרופיל 21 והרעלת מוחות שזה מה שאני משתדל לעשות פה שמבחינתי זה תיקונם, וגם כמה עבודות שעשיתי בהצטיינות ועוד דברים שעשיתי בעבר) ולהוכיח שהם לא נופלים משירות צבאי שממנו, וזו האמת, הושמטתי מסיבות פוליטיות. אני לא משתמט, אבשלכם משתמט.
ב. כדי להיות בסדר עם עצמי – להפוך את הצד השני, זה שהשמיט אותי, ובסדר, לא שבתתי רעב כדי להיות מגוייס על ידו, למינימום היטלר. מה היטלר, רשע גלקטי. חייזרי האופל. אז אני באמת חושב שממשלת ישראל הזאת נמצאת קרוב מאד אל האופל, ושזה תהליך שכבר היה בשלבי התבשלות מתקדמים גם בתקופה שאני הושמטתי, ושלהשמטת אנשים כמוני מ'החברה הבריאה' (עוד לפני הצבא) יש קשר עם כל זה, קשר שגם מוביל לקפיטליזם החזירי שצמח אחר כך, אני כן חושב שלייבוביץ צדק ושמה שקורה בשטחים זה דבר יודונאצי. אני כן חושב שהחיבור בין חושך לחושך מוליד את כל הדברים והתרת החיבור תוציא לאור גם את הצדק של אלה שלא היו טובים מספיק לצרכיו של דגל הציונות המיליטריסטית.
אני גם מאמין שהשלטון עושה כל מיני דברים בבני אדם, שחלק מהם מהווים 'גיוס מוקדם' שמי שעבר אותם, יכול לקבל תעודת שחרור של לוחם ותיק. אבל אני מודה שאין לכך ראיות מוצקות.
ולכן הרבה מהדברים האלה הדגשתי ורמזתי, בצורות דקות ועבות, כאן בבלוג (תחזיקו עוד קצת, אם נשארתם עד לכאן, כי זה לא יהיה עוד הרבה. גם לי זה נמאס), בעיקר את הרוע והחיבור בין חושך לחושך. ולפעמים אני חושב שבטירחה הזאת להדגיש, שלא לומר לצעוק, אני בעצם נופל למילכוד שאליו הצד השני מנסה להוביל אותי.
אני לא כליל השלמות, אני רק משתדל, אבל אני גם לא חייב להיות יותר ממה שכל אחד אחר, אני לא צריך להוכיח את עצמי מעבר למה שכבר הוכחתי, וגם הצד השני בחברה הישראלית, שנלחם בי, הוא לא היטלר ולא השטן, גם אם הוא לפעמים מתקרב לכך. הצד המיליטריסטי מלא חארות, יש בו הרבה רוע, התעקשות אטומה ומנטרות נחותות שמשוננות על ידי המערכת מילדות, אבל כולנו בני אדם בסך הכל. אולי הגיע הזמן לקיים שיח נורמלי, לא שוברני, לא מתקיף, על הנושא הזה? ואם אי אפשר, אז לא לדבר בכלל. כמו דפני ליף בראיון עם הגמד ההוא, אני מרגיש שנשארה לי רק אנחה, כי מי שלא רוצה לשמוע ולהשתכנע, גם לא ישמע, לא ישתכנע וזה לא לרמתי להסביר לו. ומי שמבין, אותו אין צורך לשכנע.
אי לכך, וזאת הודעה שרציתי להודיע מזמן, ובהזדמנות החגיגית של הצלחתה (עדיין לא נצחונה) של המחאה אודיע אותה כעת, החלטתי לקחת פרישה מכל הנושא הזה של מושמטים. משתמטים? בסדר, שיהיה. כך או כך, השיח 'מה עשית בצבא' הוא נחות (ומאורעות הימים האחרונים הוכיחו גם הוכיחו זאת), הוא לא לגיטימי (וגם לא כל כך חוקי), ולא ברור לי למה אני צריך להיתקע איתו עשרות שנים, חוץ מזה שמי ששונא אותי בטח חושב שאני צריך. לפעמים נהניתי מזה, אבל די, אני את התענוג לא אתן לו יותר. אין בי אשליות. המאבק נגד המושמטים יימשך, תמיד יהיו נסיונות, גרועים מאלה שהיו, להוציא אותם מהחברה. יהיו אפילו מחנות. כי זה אינטרס של כל מיני כוחות פוליטיים, כי זה טרף ובשר להשבעת כל מיני יצרי נקמות וכי לא יחדל שלטון מהארץ וכל עוד לא יחדל הוא ינסה 'הפרד ומשול' (ותפקידן של כל הדפניות ליף יהיה תמיד שלא לתת לו), והמושמטים יהיו טרף קל – גם אם כוחות הימין (כולל קדימה והעבודה ובעיקר דורשי הזכויות ליוצאי צבא המאיישים אותן) יהיו באופוזיציה. מישהו יצטרך לחזור על הדברים האלה שוב. אבל הגיע הזמן לצועדים אחרים. הדברים שכתבתי יישארו בבלוג, ואני מקוה שיאירו את הדרך. אולי פעם, גם יהיה ספר.
בינתיים אני גם חושב לקחת חופשה מן הבלוג של ההסטוריון, אז עוד מילה אחת למושמטים (מילה שחולשתה אולי בכך שהיא קצת קרחת מכאן ומכאן, אני חושב כי מבחינת הימין 'לו רצית להתגייס היית מתנדב וכו' ומבחינת השמאל 'רצית להתגייס???' ובכל זאת אני חושב שזאת המילה שתופסת את המציאות ברזולוציה הכי נכונה): אתם לא אלה שצריכים להוכיח, להסביר, להתנצל, להרגיש לא בסדר. אתם בסדר. חובת ההוכחה שלא – היא על הצד השני, ו"לא שירתת" – (וזה גם הישג של השיח החדש שבעקבות המחאה שיש לשמור עליו – זה שהתחילו להבין את זה בכלל) – איננה בגדר הוכחה. והעיקר הוא לא להוכיח שאתם בסדר, אלא לחיות, וליהנות מהחיים. זה נצחונכם.
(לשיחות בנושא המושמטים אהיה זמין בתגובות לפוסט זה ורק פוסט זה כאן או בבלוג ההסטוריון, או בrapsib@gmail.com או בדף הצועד בפייסבוק).
בלוג הצועד The VValker's blog 