אליל

כל אלה המראות
קולות המוסיקה
והלבוש הזוהר
כשבא הוא לה באביב בענן של אור

"בהתחלה יהיה קשה לך לזכור"
אלה לא הלכו
הם עודם עדות
יש זכרון בו הכל שמור

סלואו מנוע החיפוש

במסעדה רומנטית, בין מפיות הסגול
הצגתי לה טבעת חדשה.
אך היא לא הבינה משל סמוי
אמרה, אני מזכיר לה מילון שנות ה70.
לא חשוב, נלך הביתה, נשמע מצעד שירים
אף פעם לא הרגשתי כל כך מצעד הנמוכים.

השיר מורכב כולו מחיפושים דרכם הגיעו אלי ביממה האחרונה.

עוד סיפור ללא נמשל, משל בלי פואנטה, בדיחה בלי מוסר השכל

איש אחד ניגש אל מנהל הקירקס, וביקש לקבל שם עבודה.
"האם אתה יודע לעשות מעשי לוליינות, ללכת על חבל, לקפוץ מנדנדה לנדנדה, וכו'?" שאל המנהל.
"לא", ענה האיש.
"האם אתה יודע לאלף אריות או דובים? או פילים?"
"לא".
"ולעבור דרך גלגל אש?"
"לא".
"ולעשות להטוטי ליצנות, או קוסמות?"
"לא".
"אז מה אתה כן יודע?" שאל המנהל בסבלנות הולכת ואוזלת.
ענה האיש "אני יודע לעשות כמו ציפור".
"מצטער, דבר כזה לא דרוש לנו בשלב זה".
"טוב, לא צריך", ענה האיש, פרש את ידיו לצדדים ועופף לו משם.

create-a-featured-image-for-a-blog-post-illustrating-the

אני לא יודע מה בני הזוג זבידאת

שנפסלו ע"י ועדת הקבלה של המאחז הקהילתי "רקפת" על רקע "חוסר תיחכום בין-אישי" מחפשים בקרב שכנים אלה.

אני לא הייתי רוצה להיות שכן של האנשים שכן מתקבלים ע"י ועדות קבלה מן הסוג הזה.
האנשים שהעאלק-פסיכולוג של הועדה מצא אצלם "תיחכום בין-אישי" הם או או.
או אנשים שהאבחון מתאים להם: כלומר, יודעים לתחמן, להסתדר, ואין להאמין לאף מילה אחת שלהם. בקיצור ישראלים מאפיונרים אבל עם סיווג גבוה, כלומר לא סתם עמך מן הסוג העארסי, אלא מאפיונרים בדרגת רובוטריקים, כאלה שלמדו את הרובוטריקיות שלהם ופיתחו אותה במוסד הגבוה לרובוטריקיות ישראלית, ויש להם שם תואר גבוה.
אלה הישראלים שיודעים לתחמן עיסקאות נשק בינלאומיות, (איריס מומחית בזאת יותר טוב ממני) לגנוב, לחטוף, לסחוט ולאיים ודברים אחרים בשם המדינה שיודעים להרוג את מי שצריך בלי להרגיש "חבטה קלה בכנף". אין להם גם בעיה לעשות את זה לקרוביהם. תאמינו לי אני מכיר כמה כאלה. שומר נפשו מוטב שלא יכירם.
בקיצור, מאפיונרים לכל דבר, זאת האפשרות האחת.

או שאלה אנשים לא באמת כ"כ מתוחכמים, רק בכאילו. למעשה הם סוג ישראלי מצוי גם הוא של בורגנים קרתנים, אנשים משעממים ומרובעים מאד, נכי רוח אמיתיים, שלא יכולים לחיות אלא בגטו, (וזהו בסופו של דבר מה שהם חיים בו, ויקראו לזה באיזה שם שירצו: רקפת כלנית או גבעת ניחוחות הפלוץ, ואגב כתבתי פעם סדרת פוסטים בדיוניים-אורווליאניים על רחוב שנקרא הרקפת. הרחוב ההוא, בתוך איזה עיר חסרת-שם בזמן-אפשר, בוודאי היה הרבה יותר אנושי מהגטו ע"ש הרקפות שהוקם ל"מתוחכמים" על אדמת סכנין "המופקעת") גטו בו לא יימצאו לידם אנשים ששונים מהם, בין אם זה ערבים, בין אם זה חד-הוריות, בין אם זה הומואים, בין אם זה נכים, או אין להם שני ילדים, כלב ומכונית, או סתם אלה משוררים-זרוקים או יצירתיים שלא מתאימים למסגרת. כל אלה ואחרים עם חריגויות, לא יזכו לכבוד המפוקפק לשבת בחסות המדינה על אדמת סכנין הגזולה ולנשום אויר איכותי ונקי מן האויר שאנחנו נחנקים בו בערי מישור החוף והמרכז.

אלה ואלה מתאימים לשרת את "האתוס הציוני" – כלומר אתוס של מאפיה שיש לה מדינה, והיא אינה מעוניינת בכל אזרחיה, אלא רק באלה שיורים ורווחיים – אותם היא מיישבת במאחזים, שכמו כל מאפיה טובה, גם המאפיה הציונית יודעת בדיוק איפה היא ממקמת אותם. נראה איך היא תסביר את זה בבג"ץ – היא תתפתל ותשתמש במלים אחרות, אבל את האמת כולנו יודעים.

על זאת ועוד כתבתי גם תגובה בהארץ, שנתקבלה, הורדה, נשלחה שוב והוחזרה ובינתיים תוכלו למצוא אותה בתור תג' 258.

פרוייקט 'ערוגתי הקטנה'

חייש נתן לי 200 אלף שקלים (כמה נחמד), כדי שאפתח איתם עסק.
200 אלף שקלים, זה לא הרבה כל כך.

לא נראה לי מספיק בשביל לקנות ערוץ שידור בארץ, שישדר חדשות אמיתיות, בלי למחזר כל הזמן את עמדת "דוברינו" ו"כוחותינו", ערוץ שבו עודף ותק צבאי יגרום לאיבוד נקודות בשקלול לקבלה לעבודה בו, ומאידך, בהחלט כן יעסיק שדרניות עם תלתלים, משקפיים, ומעל לגיל 50. ערוץ שבמקום להראות סדרות כמו "המסתדרים" יראה סדרה בשם "הלא מסתדרים" שיככבו בה לוזרים מצויים (ולאו דווקא מגניבים נוסח "פלורנטין"), כאלה שלא היו מתקבלים לשום ישוב קהילתי, עובדים זרים (לא, לא הרומנים מ"ארץ נהדרת"), שב"חים ומג"בים. ערוץ שהחדשות בו יספרו יום יום את האמת של המובטלים, עבדי ויסקונסין וחברות כח האדם. של אלה שעיקלו להם את הדירה כי לא שילמו חשבונות. בקיצור, ים הבעיות האמיתיות שיש לאנשים האמיתיים החיים בארץ, אלה שהארץ האמיתית, זאת הארץ שלהם ולא הארץ שמספרים לנו בערוצי השידור השקריים. ערוץ שגם יחרים זמרים שמוכרים רק ברשתות, ובכלל יעודד החרמות ראויות, על אפם וחמתם של בעלי ההון מהערוצים האחרים.

אז עם הכסף הקטן שקיבלתי תיאורטית-בזמן אפשר, ההתלבטות שלי היא בין אתר אינטרנט בבעלות מלאה (בלי דמי שכירות לבעל השרת וגם בלי דמי מנוי להארכת פרו לבעל אתר שיכול להוריד אותי אם "אעבור את הגבול", ראה מקרה רפונזל ז"ל) לבין כתב עת ספרותי. ומפאת הוותק, ניתן את הכבוד לאחרון.

כתבי עת ספרותיים, אלה שהיו ושיהיו, תמיד משרתים איזה אג'נדה. לי, אף פעם לא התאים להיות חייל של אג'נדה, בטח לא של מישהו שהוא לא אני. אני אוהב להתפרס לכל מיני כיוונים, להיווצר וליצור את עצמי תמיד מחדש, ומפקדי-ספרות כמו כל מפקד אחר, לא אוהבים את זה. כמו שהגבתי פעם אצל טלילה, אני לא "דור" ואני לא "משמרת שירה". אף פעם לא הייתי, ועכשיו אני גם לא בן 20, כך שהריבוי בכתבי עת לאחרונה אני לא יודע אם הוא נושא לי בשורה.
ומעבר לכל האג'נדות, תמיד יש קליקה. תמיד זה באיזשהו מקום עניין של קריצת העין הנכונה, של להיות ביחסים הנכונים עם החבר'ה הנכונים. מצטער, לי תמיד היו בעיות תקשורת, בייחוד עם כאלה שאצים-רצים לממש איזה אג'נדה (גם אם היא קרובה להשקפות הפוליטיות/אסתטיות/אסתטו-פוליטיות שלי). צריך גם להגיע למקומות הנכונים. לא תמיד הסתדר לי.
בסופו של דבר בעל הדעה היה תמיד בעל המאה, שכותבים התאימו את עצמם אליו בגלל זה, ולא בגלל שהוא טוב מהם, וגם לא בגלל שהם מאמינים באג'נדה שלו. פשוט, "יעקב שמאלני, נשלח לו סיפורים על גדרות בעזה, ולמשה, שחובש כיפה, נשלח על אלוהים ותנ"ך". אבל הכי טוב להיות בקליקה, עם אלוהים או עם הסגן שלו.

אבל לא היתה ברירה, צריך היה בכל מצב מישהו אחרון שמחליט, בעיקר כי גודל כתב העת תמיד מוגבל, אין מקום לכולם.
ואת זה קיוו רבים, כמו שבורשטיין כתב, שהכביש העוקף של הרשת יעקוף, ובדרך גם את הדיקטטורה של העורכים.
למה זה לא הצליח (כולל כמה "כתבי עת מקוונים" שניסו), אם זה לא הצליח, זה נושא לפוסט אחר.
אז בינתיים חולם הצועד שלא ישנה את העולם על ערוגה משלו, בה הוא יהיה אלוהים וקובע האג'נדה, וגם שובר את הראש איך לא לפגוע במי ששלח אלי חומר, אך נראה לי לא מתאים, ערוגה עם עיצוב איכותי, לוגו, והכל כפי שנראה לו, ועם תוצאה מודפסת ועל מדפים ("תענוג להיכנס הבוקר לבוקסטור") – נראה שלמרות האינטרנט ולמרות שחלקית אני כבר מפצה על חלומות שלא הוגשמו בעצם הרגעים האלה שאני כותב בבלוג שלי, עדיין לנייר יש, אצלי לפחות, קסם שלא נס לחו ועדיין על נייר, הדברים נראים "אמיתיים" יותר.