שלוש בלילה (נוקטורנו)

פוסט משוחזר ומחודש של ההיסטוריה האלטרנטיבית, המקור נכתב ב19.10.2006.

כך שרה להקת "עידן הפלסטיק" המחתרתית, את השירים שלה לא שומעים ברדיו, ומשמר המדינה מחפש את החברים שלה, העוברים ממקום מסתור למקום מסתור, ומופיעים מדי פעם בפעם בהופעות פתע במקומות לא צפויים. נותנים שיר אחד (השירים הפופולאריים הם "בואי נקבע פגישה בשלוש בלילה", "נוקטורנו" ו"אינטראקציה"), ועוד אקורד או שניים, ונעלמים. הרבה שמועות יש על הלהקה הזאת, אף אחד לא יודע מי הם באמת.
וכולם יודעים את המקומות שבהם מתקיימים המפגשים האלה, בין הגבולות, מפגשים אסורים בין תושבים, תושבות של המתחמים שהמעבר והאינטראקציה ביניהם אסורים ביום, אלא אם יש לך היתר שבשבילו צריך ים של פולסות* מוזהבות, ואם יתפוס אותך סיור של המשמרות מנסה לעבור או ליצור אינטראקציה, יעבירו אותך ישר אל מחנה המותוים שבהר שאת שמו אין מזכירים. יש גם את האפשרות "לארח", כמו ששיר אומרת, "לנצל את מה שבורכת בו בין הרגליים. נכון שהם מגעילים, הכי מגעילים, מסריחים והכל, תתעלמי. הם המפתח היחידי". עלוה פחות זורמת עם זה.
קטע מרחוב בצלאל, הרחוב שתוחם את האיזורים בירושלים, בין איפה שהיה פעם "בית העם", שכיום הוא מטה של המשמרות, לבין איפה שהיה "בצלאל" וכיום יש בניין ריק, הוא ה מקום של המפגשים בירושלים. ביום, מלא שם רכבים של המשמרות הנכנסים ויוצאים מן המטה ומרחבת בניין אחד שמולו. יש שם גם תחנת מעבר שדרכה עוברים אלה שיש להם היתר, בין "האיזור" שבו גרים בעלי התפקידים והמוגנים' וגם סטודנטים שלומדים בקמפוס הסמוך**, לבין שאר העיר. אין סיכוי לנסות לעבור משם אל "האיזור" או לאן שהוא. בשלוש בלילה, שעה שאנשי המשמרות ישנים, זה עולם אחר, מלא רחשים, רמזים, קולות סמויים, מראות שאט אט מתגלים.

לשם מגיע לאחרונה גם צבי, מן המאפייה בשכונת בית ישראל שבלב "האזור הצפוני", רכוב על האופניים שקיבל מאז הפכו אותו לשליח, אחרי שנעלמו שלושת הקודמים שיצאו באותה שליחות, להביא את "לחם סאמט" המיוחד ללקוחות הנאמנים שברחביה. עכשיו הוא גם עובד בחנות המאפייה, מאז שאפרים סאמט, שהיה האחראי על חנות המאפייה, גוייס למשמרות, למורת רוחו של הדוד, מיכאל סאמט בעל המאפייה. עכשיו העבודה יותר קלה, והוא לא מוכר לבדו, נמצאת שם גם ברכה שהיא מעין בת מאומצת של מיכאל. אבל העיקר האויר הרענן, הוא כבר לא צריך להיות חנוק בחום של התנורים שיש כל הזמן באולם הפנימי. אביב עכשיו, ולצבי שכבר שנה הוא כאן, יש פתאום שעות של ערנות בלילה, שעות חופשיות, משהו חדש נדרך בו כשהוא יוצא עם האופניים אל מתחם הגבול, מתחם המפגשים.
בהתחלה אין רואים אף אחד, בהלה תופסת אותו. אפרים בעצמו אישר, כשביקר במאפייה, עם המדים של המשמרות, שבשעה הזאת אין מצב שמישהו מהם ער. הם גם יודעים על המפגשים, אבל בשעה הזאת הם לשינה קוראים קדוש קדוש קדוש ואף אחד לא יגרור אותם לחילול קודש, אפילו תנחת חללית מלאה ב'לפטיסטים' (אויבי הסדר העולמי, האחראים למצב המשתפים פעולה עם חייזרים מפיצי נגיף). ככה אפרים אמר, אבל איזו שטות לסמוך על הבנאדם הזה, אולי הוא אמר את זה רק כי ידע שאתה שומע, בהחלט הוא אחד שמסוגל. אבל תוך רגעים מתמלאת החשכה במלמולים, קולות, מלים, מדברים, שורקים, רומזים. אתה מתחיל לזהות שאתה לא לבד. יש עוד אופניים. עוד אנשים, המון, בעצם. משני צדי הרחבה שמבדילה ביום את האיזורים. שלוש בלילה זה עולם אחר. אין שם גדר, יש כאלה שבאים אפילו עם חולצות לבנות, אחרים נזהרים. לפעמים יש גם כאלה שתופסים עוז ועוברים את הקו המסומן בבירור באמצע הכביש. חלק אפילו נשענים על רכבי המשמרות החונים בדיוק באמצע הכביש, משחקים ביניהם מחבואים. בחורים, בחורות, וצבי זוכר פתאום, בעצם הוא זוכר כל הזמן, את הבחורה ההיא המוזרה, הרזה כמו ציפור, עם שיער שחור קצר, שרגע אחרי שיצא מהחנות בלב ה"איזור" לשם הביא את ככרות 'לחם סאמט' האחרונים שנותרו לאותו יום, הופיעה פתאום על אופניו שלו, אותן השאיר בחוץ, מתנצלת שגנבה אותם. יש סיכוי, הוא די בטוח בעצם, שגם היא מגיעה בשעות האלה לכאן, אל קו המפגשים האסור.

גם בעלוה מתעורר משהו בלילות האחרונים, וכבר לא יכולה לכלוא את זה. אחרי שלושה חודשים, מאז ינואר, שבהם לא יצאה כמעט מהבית חוץ מכמה פעמים, כמו הפעם ההיא שבה גנבה את האופניים והחזירה אותן מיד, היא הרי לא תצא מכאן. ובטח שאינה מעיזה להתקרב לקו המפגשים, אחרי אותו לילה משפיל אצל איש המשמרות ההוא שהיא נדלקה על העיניים היפות שלו והלכה איתו אל הבית שלו, או מה שנראה לה כמו תחנת משמר קטנה באחת הסמטאות הקטנות שמצפון לקו. אפילו שיר, שאירחה חופשי את כל המשמרות, "תחת כל עץ, תחת כל שיח רענן", אמרה לה "בשום פנים ואופן לא איתו. את שומעת? בשום פנים ואופן!" אבל היא סיפרה לעצמה שהיא הולכת בשביל הסיכוי לקבל שיחת טלפון עם המשפחה שלה במושב, לא ידעה אפילו אם הם עוד שם ואם הם בכלל חיים, והשאירה את שיר לבדה, ומאז לא ראתה אותה וחברות אמרו שהיא נעלמה. ואחר כך החמיקה בסמטאות, ההתקלחות בצינור גומי שראתה באחת החצרות, מתעלמת מהקור, מהיותה עירומה בחוץ, רק להתנקות, להיטהר מכל הזוהמה שההוא השאיר על הגוף שלה לפני שדחף אותה מהדירה "כי ההשגחה באים", בקושי נתן לה זמן להתלבש וכמובן שהוא לא נתן לה לעשות שום טלפון. ואחר כך הייתה חולה וגם אחר כך נסגרה בביתה וברחובות הבטוחים המוכרים לה. עד הלילה הזה שבו מצאה את עצמה מתגברת, חוזרת אל קו המפגשים. ואז היא פתאום ראתה את הבחור, אותו הבחור החמוד עם האופניים וידעה שאיתו היא רוצה להיות, ולא רק הלילה.

צבי עבר לגור עם עלוה בדירת מרתף ברחביה, שם חיו כשנתיים ושלושה חודשים וביום יום חילקו דואר לתושבי "האזור" שעדיין קיבלו מכתבים. את הדואר אספו בסניף הדואר ברחוב שופן, מול תיאטרון ירושלים הנטוש. במלחמה שפרצה בין המותווים ימין למותווים שמאל הוצת ביתם והם מצאו מקלט בשכונה הצפונית נווה יעקב, אליה הביא אותם נהג משאית שאסף אותם בדרך. גם בה חילקו לתושבים את מעט הדואר שהגיע, עד שכעבור ארבע שנים איתר אותם סטולי הגנוב ואסף אותם בחלליתו והם נסעו אל נקודת המפגש של חבורת חפא.

* פולסות הן המטבעות שהחליפו את הכסף הקיים לאחר השתלטות האופל הגלקטי ומשתפי הפעולה שלו. קשה מאוד להשיגן.

** בהיסטוריה האלטרנטיבית מעבר מדעי הרוח והחברה של האוניברסיטה העברית מגבעת רם להר הצופים ב1981 לא התבצע, והמבנים שנבנו בהר הצופים משמשים כעת להעלמת עצורים, וזה ההר שאת שמו אין מזכירים. 

This is how the underground "Idan haPlastic” (“Plastic Age") band sings, their songs are not heard on the radio, and the State Guard is looking for its members, who move from hiding place to hiding place, and appear from time to time in surprise performances in unexpected places. They give one song (the popular songs are "Let's set up a meeting at three in the morning", "Nocturno" and "Interaction"), plus a chord or two, and disappear. There are many rumors about this band, nobody knows who they really are.
And everyone knows the places where these meetings take place, between the borders, forbidden meetings between residents of the compounds whose passage and interaction are prohibited during the day, unless you have a permit for which you need a sea of ​​golden Pulsas, and if you are caught by a patrol of the guards trying to pass or interact, They will take you straight to the ‘labeled’ camp on the mountain whose name is not mentioned. There is also the option of "hosting", as Shir says, "taking advantage of what you are blessed with between your legs. It is true that they are disgusting, the most disgusting, smelly and everything, ignore it. They are the only key." Alva is less flowing with it.
A section of Bezalel Street, the street that demarcates the areas in Jerusalem, between where the "Beit Ha'am" used to be, which is now the headquarters of the Guards, and where "Bezalel" used to be and now has an empty building, is the place of meetings in Jerusalem.  During the day, it's full of Guard vehicles going in and out of the headquarters and the plaza of one building in front of it. There is also a transit station there through which those who have a permit pass, between the "area" where the officials and the protected live, as well as students studying at the nearby campus**, and the rest of the city. There is no chance of trying to move from there to "the area" or anywhere. At three o'clock in the morning, while the guards are sleeping, it's another world, full of noises, hints, hidden voices, sights that slowly reveal themselves.
Recently, Zvi also arrives there, from the bakery in the Beit Israel neighborhood in the heart of the "Northern Area", riding the bicycle he received since he became a messenger, after the disappearance of the previous three who went on the same mission, to bring the special "Lehm Samet" to the loyal customers in the Rehavia neighborhood. Now he also works in the bakery shop, since Ephraim Samet, who was in charge of the bakery shop, was recruited to the Guards, to the dismay of his uncle, Michael Samet, who owns the bakery. Now the work is easier, and he doesn't sell alone, there is also Bracha, who is a kind of Michael's adopted daughter. But the main thing is the fresh air, it no longer has to be suffocated by the heat of the ovens that are constantly in the inner hall. It's spring now, and Zvi has been here for a year already, suddenly there are hours of vigilance at night, free hours, something new dawns on him when he goes out with his bicycle to the border compound, the meetings place.
At first no one is seen, panic seizes him. Ephraim himself confirmed, when he visited the bakery, with the uniform of the Guard, that at this hour there was no way that any of them were awake. They also know about the meetings, but at this time they call sleep holy holy holy (Kadosh Kadosh Kadosh) and no one will drag them into blasphemy, even landing a spaceship full of 'leftists' (enemies of the world order, responsible for the situation collaborating with virus-spreading aliens). That's what Ephraim said, but what a folly to trust this man, maybe he only said it because he knew you were listening, he is certainly one who is capable. But within moments the darkness is filled with murmurs, voices, words, talking, whistling, hinting. You begin to realize that you are not alone. There is another bike. More people, a lot, actually. On both sides of the plaza that separates the areas during the day. Three in the morning is another world. There is no fence there, some come even with white shirts, others are careful. Sometimes there are also those who take the plunge and cross the clearly marked line on the middle of the road. Some even lean on the Guards patrol cars parked right in the middle of the road, playing hide and seek with each other. Boys, girls, and Zvi suddenly remembers, in fact he remembers all the time, that strange girl, thin as a bird, with short black hair, who just after he left the store in the heart of the "area" there he brought the last loaves of 'Lehm Samet' left for that day, she suddenly appeared on his own bike he left outside, apologizing for stealing it. There's a chance, he's pretty sure actually, that she also comes here at these hours, to the forbidden meeting line.

Something has also been waking up in Alva for the past few nights, and she can no longer lock it away. After three months since January, during which she hardly left the house except for a few times, like that time when she stole the bike and immediately returned it, she won't leave here. And of course, she doesn't dare to approach the meeting line after that humiliating night at that guard's house, whom she was turned on by his beautiful eyes and walked with him to his house, or what seemed to her like a small guard station in one of the small alleys north of the line. Even Shir, who 'hosted' all the guards, told her, "No way, not with him. Do you hear? No way!" But she told herself that she was going for the chance to have a phone call with her family in the Moshav; she didn't even know if they were still there or if they were even alive, and she left Shir alone, and since then, she hasn't seen her, and friends said she disappeared. And then the dodging in the alleys, the showering in a rubber hose she saw in one of the courtyards, ignoring the cold and her being naked outside just to clean herself, to get rid of all the dirt he left on her body before he pushed her out of the apartment "because the supervisors are coming," he barely gave her time to get dressed, and of course, he didn't let her make any phone calls. And then she was sick, and even after that, she closed herself in her house and in the safe streets she was familiar with. Until this night when she found herself overcoming, returning to the meeting line. Then she suddenly saw the guy, that cute guy with the bike, and knew that she wanted to be with him, and not just tonight.

Zvi moved in with Alva in a basement apartment in the Rehavia neighborhood, where they lived for about two years and three months and every day delivered mail to the residents of the "area" who still received letters. The mail was collected at the post office on Chopin Street, in front of the abandoned Jerusalem Theater. In the war that broke out between the labeled-right and the labeled-left, their house was set on fire and they found refuge in the northern neighborhood of Neve Yaakov, where they were brought by a truck driver who picked them up on the way. Even there they distributed the few letters that still arrived to the residents, until four years later the stolen Stoli located them and collected them in his spaceship and they traveled to the meeting point of חפא's group.

* Pulsas are the currencies that replaced the existing money after the galactic dark and its collaboratorstook over. Very hard to get them.

** In the alternative history, the transfer of the humanities and social sciences faculties of the Hebrew University from Givat Ram to Mount Scopus in 1981 did not take place, and the buildings built on Mount Scopus are now used for the disappearance of detainees, and this is the mountain whose name is not mentioned. 

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

2 תגובות בנושא “שלוש בלילה (נוקטורנו)

  1. הדיפסטייט האמיתי התחיל באמצע שנות ה70 כשהתחילו כל מיני טכנולוגיות חדשות ורסיסים של ידע "קוסמי" להיכנס למערכות להתחיל מאבק סמוי על השליטה בהן תוך ניצול אמצעים שהמערכות כמו למשל משרדי ממשלה נותנות, אמצעים כמו מחשבים למשל שעוד לא היו נפוצים אז בשימוש אישי או שרתים של רשתות שזה גם עוד לא שמעו על זה כל כך. המערכות בנוסף אוספות מידע, למשל משרד הפנים ומשרד החינוך. הסיפור אמנם מתחיל כבר לפני עליית הליכוד אבל שלטון הליכוד שעל פי טענות הקים "משרד לתופעות חריגות" הביא אנשים ששאפו לשלוט בידע הזה למטרות שמעבר למטרות המשרדים המוצהרות, הם כאמור אולי לא הראשונים שהיו להם שאיפות מעבר למטרות הרשמיות של מערכות אבל הם גילו תיאבון רב והייתה להם אג'נדה של נקמה, ביניהם לבין אלה שהיו קודם היו מאבקים ששמועות עליהם הגיעו גם לחבורת המחץ, שהרגישה לפעמים שהיא בעצמה נרדפת על ידי "הארגון" כמו שאנחנו חשבנו שזה זה.

    עכשיו, הMIB כמו שכתבתי עליו פעם, זה אולי לא ארגון. אולי לא קיימת באמת רשות, בישראל או בעולם הנראה בכלל, שהעיסוק שלה הוא החייזרים פר סה. אולי כי החייזרים לא יתנו לדבר כזה להיות. מה שכן יש זה איסופי מידע, וכאן אולי נפגשים הkgb הציוני והmib, כגופים ש"לא קיימים לעצמם" והשתתפו באותן מערכות למידע ולמעקב, וכאן כמו שאמר חפא, יכול להיות שאלה אותם אנשים. לפחות בחלק מהמקרים. מה שיש עוד אלה "מכונים פרטיים" שמשתמשים ב"מחקר אמיתי". אתם מכירים את פורום קוהלת? אז תארו לכם את אותו דבר, רק שמתעסק בחייזרים, שיבוט ועוד דברים שפורטו בפוסט שהוקדש לכך ב2020. וה"מכונים" גם שולחים את האנשים שלהם למערכות, ואני יכול להניח שנתניהו עזר כבר משנות ה90 לכך שאין לממשלה/למדינה שליטה בזה, זה בערך תפקידו עלי אדמות, כמו גם תפקידיהם של טראמפ ואחרים, אולי אפילו פוטין. אף שר, במיוחד בעולב הקיים בישראל שקרוי ככה, אין תחת משרדו את הנושא של חייזרים, או מחקר אמיתי, או ידע. אבל אין גם, או לפחות לא היה עד להקמת הקואליציה הזאת שבה יתכן ויש, המשרד לרדיפת שמאלנים/הkgb הציוני. כל זה של הדיפסטייט, בדיוק כמו מכון קוהלת ועוד כל מיני זרועות תמנון שאנחנו מממנים. המכונים הפרטיים היו כבר ב1977, אולם הם התחזקו מאוחר יותר ובמיוחד בשנות ה90. באמצע, כך יש טענות או הנחות, היה ניסיון של המדינה לתפוס בזה, ואפילו קושרים אותו לרבין בהיותו שר הביטחון בשנות השמונים.

    בתכלס של הדברים, אין "כתובת" לנושא של חייזרים, יש כמובן מי שמתעסק בזה באופן פרטי, עושה מחקרים, מצלם עב"מים, אבל היתר אם הם אוספים מידע, למשל נגיד חיל האוויר, אני לא יודע, זה חלק אגבי מכלל איסוף המידע שהם עושים על עצמים שנכנסים לטריטוריה הישראלית. כתוצאה מזה שאין כתובת כזאת, אין "תחום מוגדר" וגם אין מתודות, אין הגדרה של מה נכנס בתחום הזה ומה לא, גם אין כתובת-סמכות לפנות אליה בכל דבר הקשור לנושא, אין פקולטות, וגם אין הפרדה מאג'נדות פוליטיות/דתיות (מה שהם רוצים שבמערכת המשפט יהיה) נראה שיש בתחומים האלה שקשוקה גדולה של חייזרים, מיסטיקה פרקטית ואחרת, דת ופוליטיקה. חפא היה אומר שגם אין יודע קבוע ובני אדם שנכנסים לתחום לא כל הזמן יודעים מה באמת הם עושים וההגדרה שלהם למה שהם עושים נובעת לרוב מהאמונות האישיות שלהם. אבל אולי זה תמיד הסיפור שהיה פה, השקשוקה של דת, פוליטיקה, מעט מיסטיקה מעשית והרבה ממבו ג'מבו, מלווה אותנו מראשית וקשורה במטריקס שסידרו לנו היהווים.

    אהבתי

כתוב תגובה לאישמן לבטל