נתיב

"יש לנו שלוש אפשרויות עכשיו" אמר חפא, אחרי שנותרו לבדם. "שלוש אפשרויות, ומעט זמן לנוח"
"עמיחי כתב את זה" אמרה עלוה
"טוב שיש לנו אותך לדברים האלה, אחרי שהצועד עזב" אמר סטולי.  הלילה התחיל לרדת, והם עדיין היו במקום שלהם, מתחת לסבך עצים, סמוך למערה, ישובים על מצעי עלים ששימשו להם גם כמזרונים. לעלוה הייתה קלסטרופוביה וצבי העדיף להישאר איתה מחוץ למערה, וסטולי הגנוב שמר עליהם בלילה, כשחפא היה רוב הזמן במערה, מנסה לתקשר עם ידידיו ועם הצועד בימים ששכב מעולף.

"אפשרות ראשונה – להמשיך להישאר כאן, זה בטוח בטווח הקצר, אך לא עוד הרבה זמן. במוקדם או במאוחר חבריהם של אנשי המשמרות שחיסלנו יגיעו לכאן. נוכל להמשיך לכבות הילות ולהשתמש ברובה הברק שלי, אך לטווח הרחוק אנחנו עדיין מעטים והם רבים, וגם רובה הברק שלי יזדקק לטעינה חדשה מתישהוא". זה היה מוזר להם שרובה הברק צריך טעינה, גם אם הגיוני.

אפשרות שנייה – לרדת לחוף, למצוא איזה נקודה הכי מרוחקת, ולהמתין שם, עד שכוחות הכחול יגיעו, אני בקשר טלפתי שוטף איתם ויש סימנים שהדברים מתחילים לזוז. אבל זה שוב יכול לקחת זמן, ואם אני חושב על הכלואים במחנה, לא בטוח שזה לטובתם."
עלוה ניסתה להגיד משהו, אך התחרטה. 

"ואפשרות שלישית – לכבות הילות, להיכנס למחנה ולעורר שם סוף סוף את המרד, יתכן שזה יעודד את הכחול לנחות מהר יותר, אבל אתם מבינים את הסיכון. עלוה, מה רצית לומר קודם"
"אה, סתם, חשבתי על המושב שלי, אתם יודעים, הוא נמצא דרומה מכאן, לא רחוק, חשבתי שאולי הוא עוד קיים, אבל אין לכך הרבה סיכוי"
"זאת בהחלט אפשרות שעוד ננסה לממש אותה בהמשך. את חושבת שהמשפחה שלך בחיים?"
"אבא שלי היה במצב בריאותי מדאיג, כמה זמן עבר מאז, עשר שנים? אני לא חושבת שהוא שרד, אבל שאר המשפחה אולי שרדה, אבל לא מאמינה שנשארו שם, אולי הם במחנה"
"כך או כך, לא בטל הסיכוי שנפגוש אותם. צבי, מה איתך"
"יש לי אמא ואחות, אתם יודעים שלא כל כך הסתדרתי איתן, גם כששלטנו בעולם." כן, מישהו היה צריך להזכיר את זה, שפעם הם שלטו בעולם.

"אני מציע בשלב ראשון, מה דעתכם שנכבה את ההילות ונצא לסיור קטן במחנה, כדי למפות את מה שהולך שם? אחרי זה נחזור לכאן". סטולי הגנוב היה על זה מיד, ועלוה שאלה: "כמה זמן אפשר להחזיק בכיבוי הילות?" 
בשפנדוזה הטובה שלהם, זה היה בלי סוף. שפנדוזה – כך כינתה עלוה את הכוכב המדברי, בעל האוויר הנעים, שבו הם נפגשו עם חפא והתאמנו לקראת שחרור הגלקסיה וכדור הארץ, על שם 'שפנדוזה מרדימון' כוכב החלומות של דבורה עומר מן הספר "קרשינדו" שקראה בילדותה. צבי והצועד ועוד כמה מהחברים שהכירו את הסיפור מסדרת הרדיו ששודרה על פי הספר התלהבו ואימצו את הכינוי. סטולי גם הזכיר שבסדרה הטלפתית "כוכב N" לה היו מקשיבים דרך האנטנות שלו לפני שחפא בא, היה כוכב בשם שנשמע דומה ל"מרדימון" או "נרדימון" ואחרים בחבורה אמרו ש"מרדימון" מזכיר להם את "דימונה" והנוף באמת מזכיר את הנוף בנגב, אבל מדוע שלא יהיה כוכב גם על שמה של ירוחם?
אבל פה בחוף לטרון התנאים הם אינם אותם תנאים, וכבר אמרו שבאטמוספירה של כדור הארץ יש משהו שמתנגד לפעולות כמו כיבוי הילות, בעיקר באזור זה. החולשות משתלטות אחרי איזה שעה בערך, והם כבר הרגישו את זה כשהשתמשו בזה כאן, בדרך למערה. רק חפא יכול להחזיק בלי סוף, אבל הם חייבים לעצור, לנוח ולהתמלא, ורצוי שלא יהיו באותו רגע במחנה, אז כמה זמן, בהתחשב במרחק מפה, ואם ילכו מהר מהר, הם יכולים להיות במחנה? רבע שעה, אולי חצי.
חוץ מזה, לאט לאט הם התחילו לשים לב לצחנה העוטפת את האזור. היא הייתה פה כל הזמן, אבל עד כה היו עסוקים מכדי לשים לב אליה. החושך והצחנה והשקט שגם צרצרים לא נשמעו בו, יצרו מועקה כבדה.
לבסוף אמר חפא "חכו פה, עוד מעט אחזור" ואחרי רגע, כמו לא היה שם.

הם חיכו וחיכו, מדברים בשקט, כלומר ממש בשקט. הם אף פעם לא עשו את זה לבדם, תמיד חפא היה מעביר להם שדרים, בפעם הראשונה עם עשו את זה לבדם והתפלאו לגלות כמה זה קל להם. דיברו על הצועד, על מה שסיפר להם חפא. אתה חושב שהוא הגיע לזמן הרגיל? אני מקווה. אתה יודע, גם אני הייתי רוצה, אני מקנאה בו, כל כך חסר לי עכשיו הבית במושב. אמרת שהוא עוד קיים. אני לא חושבת, וגם אם, הוא כבר לא כמו שהיה. שום דבר הוא לא כמו שהיה. אני לא יודע לאן הצועד הגיע, אבל בטח לא לזמן הרגיל, כי אין דבר כזה. האם הוא פגש שם את החבר'ה? אולי. ובינתיים חפא לא בא, וכבר התחילו לדאוג. אבל פתאום שמעו קול בחשכה 'בואו' וזה היה קולו של חפא, אך אותו לא ראו. אך ראו מעין קו של זוהר, או יותר נכון, של אויר בהיר יותר מהאויר השחור האטום שהקיף את הכל, בעצם היו אלה שני קוים מקבילים, כמו מסילות כאלה שכמו צויירו באויר, בצבע חלש ובהיר, והם הבינו שהם צריכים להיכנס אל בין הקוים ולצעוד, וכשנכנסו הרגישו כאילו יש מעליהם איזה קיר מסוכך שמגן עליהם. הם חשו ביטחון. חפא המשיך לדבר אליהם ולעודד אותם להמשיך ללכת, ועדיין לא ראו אותו. הם הלכו והתקרבו למחנה, "אל תכבו את ההילות שלכם" אמר חפא, שומע את מחשבותיהם. "השתמשתי בהילה שלי כדי לעשות לכם נתיב, כך תגיעו אל המחנה במלוא כוחכם, ואז תכבו את ההילות. אני אגיד לכם מתי, והנתיב הזה, הוא יהיה כל כמה זמן שתצטרכו אותו. אם תרגישו באיזה רגע במחנה שאתם נחלשים, תחזרו אל המקום שעוד מעט אראה לכם, שיהיה נקודת היציאה מהנתיב, והנתיב שוב יגונן עליכם ויאפשר לכם להתמלא".

הם התפלאו איך חפא הפך רואה ואינו נראה להם, כי בכיבוי הילה רגיל, האחרים לא ראו אותם אבל בינם לעצמם זה את זה הם היו מסוגלים לראות בכל פעם שעשו כיבוי הילות, סטולי הסביר ובעצם הזכיר להם מה למדו פעם בשפנדוזה, שהם לא באמת רואים אחד את השני כשהם עושים כיבוי הילות, על כל פנים לא ראייה בעיניים, אלא שמתוך שהם מכירים זה את זה הם מרגישים זה את זה ומכוונים זה אל זה עד כדי כך שנדמה להם שהם רואים בעיניים. קולו של חפא אישר את הדברים.
"אז איך עכשיו אנחנו לא רואים את חפא?" שאלה עלוה, שתפסה את זה כמעין כשלון שלה, הרי היא התלמידה המצטיינת.
"כנראה שאנחנו לא ממש מכירים את חפא, יש בו עוד צדדים" אמר צבי וחפא לא אמר דבר.

במקום שחפא הראה להם רגע אחרי שיצאו מן הנתיב אל תוך המחנה, היו שתי אבנים, או שני זיזי סלע שנראו כאילו מישהו צבע אותם בצהוב. הם נמצאו בצד הצפוני של המחנה, בחלק המוגבה של המחנה. שורה של מכולות אשפה ענקיות הסתירה את המקום הזה משאר אזורי המחנה. "לכאן תכוונו את עצמכם, אפילו בחשיבה, בכל רגע שאתם מרגישים שההילה שלכם עומדת לדלוק, ותעמדו בין האבנים. מכאן גם נחזור למקום שלנו."

שעתיים הם הסתובבו במחנה בשתיקה ולמדו אותו.  ואז הגיעה השעה שבמחנה קראו לה "זמן השינה" והרמקול אמר את השמות של אלה שילכו הלילה לישון בבורות וזה הפיל אותם וזאת הייתה רק ההתחלה.

אפרים סאמט המשיח ישב על מיטת המשי שלו, בחדר שרק אחד מורשה להיכנס אליו. עירום ישב, איברו מתוח והוא היה סך אותו בחומר רך חדש שהגיע, שמגביר את הזקיפות, על זה היה אחראי שמחה, היחיד שמוסמך להיכנס לחדר, והיה אחראי גם על המסך מולו וגם על 'תמונות החודש-תמונות הקודש' שרצו עליו. שמחה היה חברו של אפרים עוד מתקופת הישיבה, לו הוא הבטיח בתקופת נעוריהם, כשהלכו בדרך אל כיכר השבת, "אתה שומע שמחה, עוד עשרים שנה יהיה לך מסך ענקי על כל הקיר ואתה תעשה הכל עם היד". והנה, עברו פחות מעשרים שנה, והוא כבר מלך המשיח, ומה הוא עושה עם זה? יושב עם המסך הענק שעל כל הקיר, ועם יד אחת הוא משפיך על כל הנשים בממלכה. כל הנשים זה כל הנשים. אין אחת שהוא ירצה וגם לא ירצה לראות בכל מערומיה, שהוא לא יכול להשיג, שעוזריו הנאמנים שמחה ואמיר "הצל" לא יוכלו להביא לו בעירום מלא. בכל גודל, בכל צבע, מכל מגזר ומעמד. במיוחד יש לו פטיש על נשים חרדיות, חרדיות על אמת, לא כל אלה שחזרו בתשובה בשנים האחרונות. אבל יש גם הדבר החי, ה ש ב ו י ו ת, שאותן מביאים כל חג, לא חשוב איזה חג, בין אם זה חג מהמועדים בתורה, בין אם יום הניצחון על המותווים, בין אם יום הולדת או שמחה אחרת של אחד מהחברים והקבינט, ולא חסר שמחות ברוך השם. אז מביאים אותן חיות, לא מסך, ומתחלקים בהן כל החברים, חיות מביאים אותן אבל חיות לא מוציאים אותן משם, לכן בינם לבין עצמם אפרים והחברים, כשהם מדברים על חג הם קוראים לזה "חג הקורבן" כי כל חג הוא חג הקורבן, וברוך השם בזמן שעבר מאז הגענו לשלטון, חושב סאמט, הוא נתן לנו הרבה חגים, כולל הניסיון האומלל ההוא למרד, בראש השנה נדמה לו זה היה. לא זוכר אם במחנה המותווים, או במחנה לטרון, או מחנה נצרים, או מחנה אחר, בכל אופן זוכר שבעקבותיו 5000 זכרים נכנסו אל הבורות שבחול ולא יצאו, ו5000 שבויות הובאו אל מרתף הבציר, מה שמבטיח מלאי עוד כמה זמן? בחשבון קטן אמר סאמט לעצמו משהו כמה שנים טובות, אמיר בטח יודע בדיוק, שרק לא יתבלו, צריך להגביר את תפוקת החגים. עוד פעורה הופיעה למולו, מישהי שנראתה לו מוכרת, הוא ראה אותה פעם בבגדים, לא זוכר איפה, בטח בשכונה של המאפייה.  לפתע נכנס שמחה.
"מה קורה לך יא דפוק" התעצבן אפרים "אתה רוצה שאני אקרא לאמיר לערוף אותך? אני באמצע פעולה, תצלצל לפחות בפעמון שאתה רוצה להיכנס".
שמחה התנצל, גמגם, ואמר "א…אמיר, הוא רוצה לומר לך משהו דחוף, אחרת לא הייתי מפריע לך". 
"אה, אמיר" אמר מלך המשיח, ובאי רצון העלה עליו את תחתוניו, שם חלוק ארגמן כמו דם ויצא אל המבוא. 

כי לאמיר "הצל" לא אומרים לא. חוץ מזה שהוא נאמן, הכי נאמן שיש לאפרים סאמט מלך המשיח, הוא גם חייב לו את הכל, כל מלכותו, מאז שערף את ראשה של שלומציון, זאת שהייתה אמורה למלוך על איחוד ירושלים ובית אל, וכבר התחילה בטקס ההשבעה וההכתרה.
אמיר ישב על הכסא במבוא "מה נשמע אחי היקר" אמר לו מלך המשיח, "מה קורה?""יש דבר מדאיג" אמר אמיר, "אולי לא, אולי כלום, אבל בכל מקרה אני חייב להגיד לך"
"בטח אחי, תגיד הכל" אמר אפרים בחביבות והתיישב על הכסא שלידו.