את אתרי הבלוגים היוקרתיים הקיפה חומה

הטרולים הזקנים שהצטופפו-הסתופפו לאורכה באוהלים, בפחונים או בלי כלום סיפרו כל מיני אגדות, על הימים שלא היה נדרש דבר כדי להיכנס לשם, ואפשר היה אפילו להגיב, באתרים הנוצצים ההם שמעברה השני. מעברה השני! מקסימום, היה צריך להקליד איזה אותיות באנגלית ומספרים, והיה זקן אחד, זה שכל הזמן הלך עם אותן נעליים מרופטות, אפילו נשבע שאפשר היה לשלוח לאלה שגרים שם סמסים בלי טופס! סמסים! אבל אפילו בין מזילי הריר הוותיקים היה לו שם של אחד שאינו שפוי בדעתו, ואף אחד לא האמין לו.
לטרולים לא היה סיכוי להיכנס לשם, גם אם מילאו טפסים, כי המחשבים שלהם הוטבעו לצמיתות מהרגע שמשרד האינטרנט רשם אותם כטרולים על פי החוק החדש. החוק חייב התראה של 30 שעות, אבל רובם פשוט קמו שעה אחת וגילו שהם טרולים. הם לא הוזהרו ולא היה למי להתלונן. הסיכוי היחיד שנותר היה בתור טרולי-קרקס, ורוב אלה שעברו את גיל ה40 לא האמינו שהם מסוגלים להתקבל.
אבל גם מי שלא הוטבע או נשלל, לא נתן אמון רב בטפסים. אפילו לא אלה שנחשבו הבלוגרים המובילים גם לא בשכונות שנחשבו יחסית טובות. לבלוגרים היוקרתיים היה טוב עם עצמם מאז ששתלו לעצמם במבצע המיוחד זה או אחר לחברי המועדון את השבב שעושה להם טוב רק עם עצמם וכולם היו מרוצים, ולכן ועדת ההגירה של איחוד אתרי הבלוגים היוקרתיים (אב"י) לא מיהרה להתכנס וגם כשהתכנסה, חצי מהם עדיין היו בחופשות שדרוג אתרים אישיות, ואז ברור שאלה שבחצי השני היו מוכרחים לצאת בשנה הבאה לחופשות שדרוג משלהם, וכך גם בשנים הבאות לא היה מי שיטפל בטפסים, שהצטברו להם בתוך שרת אחד שתפס בנין בן חמש קומות קרוב לתחנה המרכזית הישנה, מול המגרש שבו הרקיבו גרוטאות המחשבים של הנשללים, הלא הם אלה שניסו להיכנס לאתרים היוקרתיים באופן לא חוקי. כלומר המארזים. כל מה שהיה בתוכו חולק בין פקידי משרד האינטרנט וילדיהם, שקיבלו מפעם לפעם צ'ופר וכדאי היה להכיר אותם, למי שבאמת רצה להיכנס לאתרים היוקרתיים. ומי שהיתה לו פרוטקציה מיוחדת, הורשה להיכנס ליותר מ24 שעות. היו שסיפרו שישנו שם אתר אחד, "וושינגטון" או משהו, שבו יש קיר קלון מיוחד שתושבי האתרים היוקרתיים לוקחים לשם את ילדיהם (הגדולים ביניהם כבר התחילו להביא את הדור השני לילדים שנולדו רק בין תושבי האתרים היוקרתיים לבין עצמם. לכולם היו אתרים כבר בגיל 4, כי כולם היו גאונים מאד מאז שבמבצע זה או אחר, קיבלו כל חברי המועדונים את שבב הגאונות) כדי לצפות בסופטוורס ובקבצים שנלקחו בהומניות רבה מן הפושעים וניתלו על הקיר.
אבל רוב הילדים האלה לא האמינו שבאמת הפושעים האלה קיימים, בעולם אחר שמחוץ לחומה. בשבילם כל זה היה משחק מחשב, באצבעות הטלפתיות שכולם קיבלו בשבב ליום ההולדת ודרכן הקלידו זה לזה סמסים, משחקי מחשב, או שלחו פוסטים לבלוג האישי. לכולם היו מארזים בבית, אבל ועדות החינוך לבריאות של מועצת האויר הנקי, שעל פיהן יישק דבר, חייבו את כל בעלי האתרים היוקרתיים ומשפחותיהם להקדיש שלוש שעות להליכה ברגל ופקחי ישיבה איתרו את מי שישב על כסא יותר מחמש שעות רצופות ונתנו קנסות. לפעמים שללו את רשות הכתיבה בבלוג למשך חודש שלם! איזה אסון זה היה!
ואי אפשר להאשים את הילדים שהם לא ידעו כלום על מה שיש מחוץ לחומה, ולא ידעו אפילו מאיפה באים טרולי הקרקס. כי הם בעצם לא ידעו שיש חומה, הם הרי לא ראו אותה מהמחשב שלהם. רק אלה שנועדו לראות אותה, קרי, אלה שהבלוגים שלהם נמצאו מעברה הלא יוקרתי, היו נאלצים לראות אותה למען ייראו, עולה על המסך בכל פעם שהיו פותחים, באצבעות רגילות, את המחשב, עולה על המסך. בדרך כלל גם הופיעה בצדה רשימת נשללי המחשב המעודכנת של משרד האינטרנט, בה הופיעו שמות העבריינים שניסו בשבוע האחרון להיכנס לאזורים היוקרתיים.
הילדים שלהם, רובם ילדי תערובת, שלחלק מהם לא היו אפילו בלוגים, חלמו להיות גדולים ולהיות טרולי קרקס, כאלה שמופיעים בהופעות באתרי קרקס של היוקרתיים. הכי מבוקשים אלה הטרולים-לודרים, שמתגוששים אחד עם השני ואומרים עליהם שהם מרוויחים מלאן כניסות.