שני עולמות/ אגדה למוצאי שבת

בראשית בראו אלוהים שני עולמות בצלמם כדמותם. את שניהם בראו אלוהים בו-זמנית, ואולי יותר נכון לומר, מכיוון שעדיין לא בראו את הזמן, אין בכלל משמעות לשאלה מתי נבראו העולמות. את העולם הראשון בראו אלוהים בשבעה ימים, והוא סגור וצורתו צורת ביצה, ובתוכה שמים ממעל וארץ מתחת, ומה שבשמים לנצח בשמים – השמש, הירח, הכוכבים, הציפורים והמלאכים ומה שבארץ, על הארץ – החי והצומח והדומם למינם, והאדם מושל בהם, זכר ונקבה בראום והכל קבוע ואינו משתנה מן הימים ועד סוף הדורות, והעולם הזה סגור וצורתו צורת ביצה.
את העולם השני בראו אלוהים והוא פתוח לגמרי, אין לו גבולות, אין לו צורה והוא איננו נגמר, איננו מתעצב, אלא הוא מתפשט ומתהווה ומשתנה ומתכלה ונולד ללא הרף, כמו בצק שהוא נלוש ונלוש ואינו נאפה לעולם.
אף לא לאחד מיושבי שני העולמות סיפרו אלוהים קיומו של עולם השני. וכל אלה שחיו בעולמות האמינו, כל אחד לעצמו, שעולמו נברא יחידי לפני הבוראים.
כשהרגישו אלוהים שדי להם ומיצו את עצמם בסיפורי שני העולמות, עזבו אותם אלוהים לבד. מכיפת הביצה של העולם האחד, הסגור, הם יצאו, במוצאי היום השביעי מתחילת הבריאה שלו (הימים שבו היו ארוכים בהרבה מהימים שאנחנו מכירים היום, כי לא השמש ולא שום דבר אחר לא מיהר), עברו דרך החורים הבלתי סגורים שבבצק העולם השני, המלאים חומר אפל, ונגוזו אל מרחבים אחרים, לברוא בהם עולמות חדשים, מסוגים אחרים.
דרך הפתחים שבקליפת הביצה העליונה וחורי החומר האפל שבבצק, התנגשו אז שני העולמות שהשאירו אלוהים, שלא היו שם כדי לראות את ההתנגשות שבאה כתוצאה מעזיבתם, וכל מה שבעולם האחד התנגש עם כל מה שבעולם האחר, ומאותה נקודה שבה התנגשו הדברים נוצר הזמן שאנחנו חיים בו היום, זמן רצוף שברים בקליפות הביצה וחורים שחורים, מאז משולבים שני העולמות וקרועים זה בזה.
אבל עדיין מכחישים הם אלה את אלה, ובצד האחד, הסגור, אין מי שמאמין ומכיר בקיומו של העולם האחר, הפתוח, וגם בצד הפתוח לא מאמינים בקיומו של עולם סגור. ושניהם קיימים עדיין, וכבר לא קיימים.
וכל אחד נושא בתוכו את שתי הישויות, והוא קיים ולא קיים.