הסתבר שהמצב לא קל כל כך

כמו שהוא היה נראה לנו בהתחלה.
קואליציית האופל הגלקטי אכן הובסה, וכוחותיה היו עסוקים בהסתלקות מן המערכות שהשתלטה עליהן, מן הסתם חזרה אל בורות האופל שבמרכז הגלקסיה. אל בתי הספר העתיקים של התבונה האפלה, משם צמחה.
אבל לא כל הישויות שהשתתפו במרד נגדה, הסכימו לקבל מחדש את מנהיגותו של השליט הכחול, זה שבהבטחתו היה תלוי שיקומו של כדור הארץ שידענו והכרנו. חברו ורעו של חפא, מי שנתן לנו את הכח.
והאחרים, לא היה בטוח שאכפת להם בכלל.
חפא ידע את זה כנראה, אם אני יכול לדבר בשמו. בכל הטיסה הוא כמו לא היה חפא שהכרנו. שקט, מהורהר, בקושי עונה לשאלות, וזה מתי שהוא יצא מן החדרון שלו בחללית.

דווקא המתורגמן ואנשי הצוות היו עולצים, הבטיחו לנו דברים שלא יאומנו.
לנו, הארבעה שבאו מכדור הארץ, אחרי שראינו את חציו שקוע במים ואת חציו האחר הרוס ברעידות אדמה. סטולי הגנוב, צבי, עלוה ואני שנותרנו מכל חבורת המחץ, שהעדיפה לחזור לזמן האחר ברגע שהיתה אפשרות, ולסיים את הטיול בזמן אפשר. מן הרגע ההוא נפרד גורלינו מגורל החבורה, ואפילו שחפא הצטרף אלינו, לרגע לא היינו בטוחים שלא אנחנו טעינו והם צדקו.
אבל המתורגמן וחבריו עודדו אותנו ואמרו שיש טכניקות להרים יבשות שקועות, ואפילו לשחזר אנשים. לא סתם הם ותיקים מאיתנו במאות אלפי שנים. וכבר עשו דברים כאלה. רק נגיע לכחול.

אחרי ארבע קפיצות למקום שבו היינו אמורים למצוא את הכחול, במרחק של 10 ש"א מכדור הארץ, (נדמה לי שהרשמיים קוראים למערכת "אפסילון ארידאני"). זכרתי את הפעם הראשונה שנסעתי עם חפא לפגוש אותו, כשיצאנו מסיני וגם ג'ון ויוקו היו איתנו, והיה נדמה לי שאז זה לקח לנו יותר מהר, למרות שמן הסתם נסענו רחוק יותר.
הכחול לא היה. "קפץ להתייעצות" תרגם לנו המתורגמן את מה שאמרו לו ישויים ארוכים, ישרים כמו סרגל, דקים ולבנים שהזכירו לי וגם לצבי ולעלוה נורות ניאון עומדות, אותם פגשנו במקום שאליו הוליך אותנו המתורגמן לפגוש את הכחול. הם הציעו לנו שנחכה, הוא ישוב תוך כמה יממות.
לא ידענו כמה זה יממות בכוכב הזה, שהיה מלא סלעים קטנים ומשוננים שנראו כאילו סויידו טבעית באותו צבע לבן שהיה לישויים שפגשנו, וגם אור הצהריים דמה בו לאור ניאון חזק מאד, צבי הגדיר זאת כ"אור ניאון בראשיתי".

היה שם הרבה צפוף, לא מוסדר בתודעה. ידעתי שנמצאות שם הרבה מאד ישויות, חייליו של הכחול, אבל המבנה וקיבולת המוח שלנו לא מסוגלים לקלוט את כולם, ומה שהרגשתי כשניסיתי להסתכל היה בעיקר אי נוחות וסחרחורת שכמעט גרמה לי להקיא. לפעמים היתה עלטת מרחב מתפרצת וכמו גונבת את אור היום הלבן, שנמשך ונמשך שעות על שעות.