הנהמות שמעבר לקיר

ה5 במרץ, בהסטוריה הפרטית של הבלוג, ובעיקר ה6 בו, הם ימים חשובים.
רציתי לכבוד זה לחזור למצעדי הפזמונים של שנות ה70, הנראות כיום באמת שנים עליזות, דבר שכנראה לא ידענו להעריך בזמן אמת, את הרגשת הבטחון היחסי שהיתה במדינה, שבה עברו הנעורים שלי, לעומת חוסר היציבות של השנים האחרונות, וחוסר הוודאות ההולך וגובר לגבי העתיד. האנשים הגדולים נראו אז רחבים ומלאים, ובעיקר אפשר היה לסמוך עליהם. העולם, סך הכל, נראה מקום בריא אז.
ואולי באמת היינו מאושרים באותם ימים. ואולי גם על עכשיו, ייאמרו פעם אותן מלים. בטוח.

אבל המצעדים יחכו למחר.

את הפוסט הזה אני אקדיש ל5 במרץ אחר, בהסטוריה הרבה פחות פרטית, אבל גם היא שייכת לי, למרות שלא הייתי אז בעולם.

לפני 74 שנה, ביום הזה בדיוק, עמדו להיות בחירות ברייכסטאג, הפרלמנט של גרמניה, שמאז ינואר היה בה קנצלר חדש, צעיר, שהחולשה של החוקה בגרמניה לא מצאה חן בעיניו. באותן שנים היתה גרמניה, רפובליקה דמוקרטית בסך הכל 15 שנה, שעוד לא הפנימה ממש את הכללים של דמוקרטיה, שרויה בחוסר יציבות. כל שנה בממוצע היו שם בחירות, ראשי ממשלה התחלפו בקצב. והכל היה בצל התבוסה הגדולה במלחמה שבה נולדה הרפובליקה, שנקראה רפובליקת ויימאר. אם כל זה מזכיר לכם, בנקודות מסויימות, מדינה אחרת אני שמח.
לגרמניה היה אז נשיא בשם הינדנבורג, גנרל לשעבר בעל שם שהביא לגרמניה כמה נצחונות במלחמת העולם הראשונה, אבל בתקופה זו כבר היה חולה וסנילי. לדמוקרטיה הוא בז תמיד, וכמוהו בזו לה הגורמים העשירים (כמו אצולת בעלי הקרקעות, ה"יונקרים") והשמרנים במדינה, שיעצו לו למנות לקנצלר, למרות שלא הצליח במיוחד בבחירות האחרונות, את אותו מנהיג, למרות שהוא נחשב בעיני רבים לקיצוני ודמגוג, והיו לו תוכניות משלו איך לטפל במרעילי האומה, מהרסיה ומחריביה לפי ראותו: השמאל, בית המשפט, ההומואים, ומיעוט אחד גדול. כמה חבל שאין לנו טוקבקים מאותה תקופה, אבל אפשר לשחזר בזמן אפשר, לפי דברים דומים הנכתבים בזמן הווה, למשל ע"י אחת חנה אייזנמן, שאת התקפותיה הגבלסיות על השמאל קל למצוא בגוגל.
"במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו" כתב להינדנבורג חברו לנשק הגנרל לודנדורף. אחרים הבטיחו לנשיא ש"היד הנעלמה" או משהו כזה, כבר תדאג לרסן את האיש הקיצוני, כשיגיע לשלטון ותוטל עליו אחריות. ההמשך ידוע.
היטלר שכאמור לא היה מרוצה מהחוקה החלשה ומהרכב הרייכסטג שבו לא היה לו רוב, הכריז על בחירות חדשות.
בניגוד למה שאומרים, רוב העם לא רצה אז את היטלר, וכדי להבטיח שהעם יבחר בו, נקטו הוא ובריוניו במערכת של טרור והפחדה, עד כדי שריפת הרייכסטאג, 5 ימים לפני הבחירות, וכמובן שהשמאלנים, ששם הם היו באמת שמאלנים, הואשמו במעשה. במצב כזה, מעטים האזרחים שלא ייסחפו, אחרי חודשיים כאלה של טרור ופחד, ובכלל מצב כללי של התפוררות, אל איש שמבטיח, בהרבה כח ודמגוגיה, וליטוף הכמיהה הנסתרת החבויה באנשים ל"אחדות", "חידוש העוצמה" וכדומה, לשים לזה קץ. דמוקרטיה גם קודם, לא נראתה דבר הכי סקסי בעיני העם, שחשב ש"זכויות אדם", ממילא, הן דבר שטוב רק בשביל הזר, השונה, החשוד.

ב5 במרץ, כאמור התקיימו הבחירות שבהן התחזק היטלר ב10% ויכול היה מאז לעשות מה שהוא רוצה. באותו יום עצמו, לא היתה משפחתי יותר בגרמניה. בעיקר בזכות התושייה של הסבתא שלי, שהכרתי רק כילד קטן, שידעה לעקור את המשפחה משם בזמן. סבא שלי, אותו לא הכרתי בכלל, התעקש על כל מיני שטויות שבגללן כמעט נתקע שם, כמו למשל נאמנות לעמיתים גרמנים, וגם לנסות להצביע בבחירות. הוא אהב את גרמניה, לא היתה לו מעולם ארץ אחרת, הוא תרם לה רבות בשלום ובמלחמה, הוא ראה עצמו אזרח נאמן וראוי להישמע. הוא עוד לא התחיל להבין עד כמה המדינה בעטה ועתידה לבעוט בו ובשכמותו, עד כמה מכל העולם שהוא בנה לו שם, לא יישאר דבר. ברגע האחרון השתכנע גם הוא לעשות בשכל, אך אף פעם לא חזר אל עצמו בישראל-פלשתינה, למרות שניסה, והוא מת די צעיר.

מן החוויה שעברה משפחתי אני ירשתי דברים, דרך הרוח שעקרה אותנו משם עברו אלי חושים, קיבלתי יכולת לזהות תסמינים. הועברה אלי איזו עמידה על המשמר, ערנות, דרך זכרון של אירועים שאני לא הייתי בהם, דרך אנטנות חיישניות, לדעת מתי מתעוררים שוב אותן רוחות, לזהות איפה חבויה ליבת הרוע שנמצאת אולי בכל אומה, להתכונן לרגע שלא יבוא, שבו שוב הארץ, לא משנה כמה נהיה שייכים אליה, נדבר בשפתה, תתנער ותבעט אותנו, לזהות את הקולות הכמהים לכך, לשמוע את הנהמות שלהם מעבר לקיר. ואני שומע אותן היטב כיום, דרך כל הטרטרינות, הפרידמנים, הליברמנים, כל הקולות שעולים בעקבות התבוסה במלחמה האחרונה שבאה אחר שהגנרל הזקן נפל למשכב, כל המתקפות על המשפט והתקשורת, כל הסקרים שרוצים דמגוג חזק (שכבר הוכיח את כוחו באי חמלה על "מיותרים"), וגם דרך אותה חנה אייזנמן, שכתבה עלי אתמול באיזה אתר של הימין מאמר בו השוותה אותי כמה וכמה פעמים לגבלס, בגלל הפוסט שכתבתי כאן ביום ששי. היא, זאת שבין פניניה מצויים דברים כמו "על כן מצווה עלינו לספר ביציאת השמאל מכלל ישראל, ואף מכלל האנושות, וכל המרבה לספר הרי זה משובח". (וקל מאד למצוא עוד דברים, אני לא אלאה אותכם כי אין לי כוח לבהמה הזאת שאפילו ביבי בשבילה הוא סוכן של הג'יהאד האיסלאמי) אז לה אני אומר עם כל הכבוד, (ואין הרבה כבוד) שאני בגבלסים מבין קצת יותר ממנה, והם רובם, אם לא כולם נמצאים בצד שלה.

ואני לא מתכוון לברוח מכאן. לא בגלל אנשים כמוה שמוציאים אותי ושכמותי מכלל האנושות ולא בגלל אחרים שכבר התאמצו להוציא אותי מכאן בדרכים אחרות. אין לי ארץ אחרת, אף פעם לא חייתי בארץ אחרת (זולת ארצותיהן של ההסטוריות האלטרנטיביות), אבל אני תוהה אם יבוא יום שבו איאלץ, ואם גם אני אהיה באותו יום, כמו הסבא שלי, עסוק בשטויות אציליות של שמירה על האזרחות הטובה/ הכבוד הבורגני, או משזה לא יהיה, או שתהיה לי התושיה הנכונה שתדע לחלץ אותי בזמן.