הייתי שוכב על שמיכות ישנות,

ואולי עלים יבשים, ידיים היו מעסות אותי.
הקצתי מתוך תחושה איומה, כאילו החיים שלי הולכים וכלים, דיכאון ענק וסופני, כאילו השיג אותי עכשיו מה שתמיד הכרתי אך זרקתי לפינות. כעת אין יותר פינות. הכל אותו ריק חסר כל ערך, זהו המצב האמיתי.
לאן נלך עכשיו? אולי מוטב לא לקום, לא ללכת. מאין באו לי מחשבות אלה, כל כך זרות.
כל מה שהיה אני היה מפורק, ואוזל.

נזכרתי באנשים הרבים, שיותר לא אראה אותם, בכל מה שלא יהיה יותר, לעולם.
כל כך הרבה שנים נלחמתי בזה, עכשיו די. נוצחתי. שיעשה בי מה שהוא רוצה, הסוף הזה, שהיה תמיד.

עלוה היתה עומדת ובוחשת, עם ענף שהיה לה בידיים, איזה משהו אדום שהיה בתוך קערה. חפא היה מזליף לתוך זה מים, ואחר כך הם היו ניגשים ומעסים.אותי, ואת צבי וסטולי ששכבו גם הם על הגב, לצדי.
תחושת החלל חזרה והתארגנה בי, והבנתי שהעיסה שעלוה בוחשת עשויה מן הפירות הדומים לתאנים שהבאנו מבחוץ, והמים שחפא הזליף היו מ הבקבוק הנטען שלי, ששכחתי ממנו לגמרי מאז הבוקר.

הבוקר. כל כך הרבה דברים קרו מאז הבוקר. כאילו עידנים עברו.

סטולי היה הראשון שעמד על רגליו, וחפא ציוה עליו שינגן לנו מוסיקה.
המוסיקה התחילה בצליל רועד, של מקהלות, שכאילו נקטעו. אחר כך הצליל התגבר, נעשה קצבי, הגוף ההמום עדיין שלי התחיל לרקוד מעצמו.

אחרי שכבר היינו כולנו מאוששים ויושבים לשתות מיץ מאותם הפירות ממש, הסביר לנו חפא את כל מה שהיה, סיפר לנו על פצצות הדכאון הבלתי נראות שהמטירו עלינו חלליות האופל הגלקטי, ועל הקרב שניהלו גופינו איתן, ועם היצורים הבקטריים של הנפש שנלוו אליהן, עד שהתעלפנו.

זה היה קרב ממשי
והוא נמשך עוד שעתיים אחרי שהחלליות עצמן, הסתלקו לא כדי לשוב.

"ואני כבר התאכזבתי, שכל זה ייגמר בלי שנהיה בשום קרב" אמרתי. כולם צחקו.
"בכל זאת, הייתי מעדיף להרוג גם כמה אופלונים גלקטיים" אמר צבי.
"אילו ידעת כמה יצורים בקטריים הרגת" אמר לו חפא, "ואל תזלזל, אלה בקטריים מהאינטליגנטים שיש ביקום, בוא החוצה ותראה",
וכולנו יצאנו החוצה וביצענו התחברות אל עמדת יודע קבוע ממנה ראינו את הגופים הרבים שנפלו שדודים במאבק איתנו.
"אתה לא חושב שהם פיזרו עוד כאלה בכדור?" שאל סטולי את חפא.
"אם יש כאלה, לנו כבר יש את החיסון. המטרה שלנו עכשיו היא להפיץ אותו".
מה שהחזיר אותנו לשאלה, מה נעשה עכשיו.

השעה היתה בסך שעת אחר הצהריים של יום ארוך בקיץ, כמו קיץ של פעם. אל מול השמש העושה דרכה מן ההר שמולינו אל הים המציץ מפתח הואדי, נראה חפא, עם זקנו המאפיר והשיער המתבדר ברוח, בדיוק כמו הדמות שאיזה במאי שבדיוק כשהתחילה ההסטוריה האלטרנטיבית עשה איזה סרט על מלחמת כוכבים, בא אז עם השחקן כדי לעשות אותה בהשראתו. צבי ועלוה, הזוג הבלתי נפרד, עמד מחובק. כולנו היינו עוד קצת אדומים, מהפירות, ואולי זה בכלל היה השיזוף של השמש, ששוב היתה שמש טובה, כמו פעם. הרגשתי שאני אוהב את כולם, ובפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, אוהב באמת את החיים, ובכלל לא היה אכפת לי מה נעשה עכשיו, אם נלך מכאן, אם נישאר.

סטולי הגנוב הצביע ראשון על החללית החדשה, הקטנה הלבנה, או בעצם אפורה, ודומה לכפתור עגול, שהתחילה יורדת מן ההר, אל תוך הואדי. החללית הזאת היתה מוכרת לנו מאד.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

6 תגובות בנושא “הייתי שוכב על שמיכות ישנות,

  1. היסטוריון, אתה קמצן בפרטים בצורה מעוררת "כעס" השלד העלילתי מרתק מאוד, אבל אולי בגלל תבנית הרשומה, או איזה קצב כתיבה שלך, אתה מקמץ בפרטים, אתה מדלג, אתה לא מרחיב ביחסים בינאישיים.
    אבל שוב,הסיפורים מרתקים.

    אהבתי

  2. למרות המלחמות והכל החיים שלהם די סתלבט.
    והקטע הזה ספציפית ממש , אבל ממש הזכיר לי את החיים שלי, או לפחות קטעים מהם, כולל הזוג, המים המוזלפים, החיסון והדיכאון יותר מכל שלאחריו אהבת החיים.

    אהבתי

    1. אגב, עוף החול זה עוף שלפי האגדה היהודית, כל 1000 שנה או משהו משמיד את עצמו, ומשאיר שארית קטנטנה – אפר לפי גרסה אחת, ביצה קטנה לפי גרסה אחרת, ומאותה שארית הוא צומח מחדש. נזכרתי בזה כשראיתי מה קרה בבלוג שלך.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: