לא היו גדרות מסביב

ובמבט ראשון, רגע לאחר שהתגשמנו בשטח מוגבה מעט בערך באמצע המחנה, חוזרים סופית לצורת האנוש האדמית הארצית שלנו, זה היה נראה כמו אתר של נופש, על אחד החופים של פעם (וגם קירבתו של הים, עשתה הרבה למראה הזה, ורק צבעו המתכתי מדי קלקל את האשליה). המון ביתנים, סוכות ואוהלים היו מפוזרים בשטח שהתפרש כולו למולינו, ואנשים היו יושבים לידם או רובצים על האדמה שלידם במשהו שנראה לי באותם רגעים כמו נינוחות עילאית. לא הרבה זמן לקח לי להבין שזה משהו אחר לגמרי.
מה שנותר, למעשה, מישראל החופשית של פעם, היה מרוכז במחנה הזה שבלטרון, שנבנה עוד לפני שחוף הים התקרב הנה, וקצת הזכיר לי את עיר היקומים הרבים שבכוכב. האנשים שהובאו לכאן שנעצרו והוגלו מן הערים האחרות שתחת שלטון האיחוד המשיחי, או אנשי תל אביב ששמעו לנביאים והצליחו לטפס להרים בזמן וגם הם נעצרו, היו גם כאלה שעלו לצפון כדי להשתתף במלחמתה של אוטונומיית המותווים עד לנפילתה, גם אנשים ממנה ראיתי, וגם הרבה מותווים אחרים. ולכל אלה היה מזל, יחסית.
היינו צריכים לאתר את ריקרדו, מנהיג אוטונומיית המותווים המוחזק כאן, שיעזור לנו לבשר לאנשים שכוחות האופל במערכת השמש עומדים להיכנע, ושהשאר תלוי בהם. אבל פתאום לא ידעתי מה תועיל לאנשים האלה הבשורה שלנו. הכל היה כבוי כאן, לא היה למה לקוות. לאנשים האלה שום דבר לא יחזיר את מה שאיבדו, כי שום דבר לא יחזיר את העולם לאחור. הבנתי באותו רגע למה אין גדרות מסביב למחנה, וכל הדברים האופטימיים שאמר לנו חפא בדרך נראו לי תלושים, שייכים לסיפור אחר. תהיתי אם הוא עצמו עדיין אופטימי.
לא שלווה היתה כאן, אלא דיכאון עמוק של אובדן האינסטינקט של רצון חיים ממנו לא לימד אותנו חפא איך ניתן לאושש ולהתאושש. אוירת המקום עטפה גם אותי, כמו אד מהביל מתוך החום הכבד ששרר כאן בעריצות.

פתאום ראיתי את סטולי הגנוב חוזר, דקה אחרי שהתפצלנו, כדי שלא ישימו לב שאנחנו לא שייכים לכאן. קצת מעליו, היו שני ניצנוצים במרחק שווה ממנו. ידעתי שהוא תפס שדר מחפא. "צריך לחזור אל האי. תקרא גם לזוג. יש שינוי בהוראה". שאלתי מה קרה. "לא יודע, כנראה ששוב לא נכנסנו אל הזמן הנכון".
לא ידעתי איך נחזור כעת אחורה, לאחר שהיה נדמה לי ששוב התגשמנו בצורה האנושית וכבר לא יהיו לנו אנרגיית הגלים והאנרגיה הקוסמית, שדחפו אותנו קודם. אבל פתאום זה קרה, בלי שידעתי להסביר איך אבל גם לא התפלאתי, שנשאבנו אל תוך הריק ואחרי דקה היינו שוב ליד חפא, באי היווני זוגרפיאי.
התפלאתי מה יכול היה לגרום לו להחזיר אותנו.