רפונזל

לא הכרתי את הבחורה הזאת, ואין לי מושג מי צודק בכל הפרשות שהיו סביבה, בעיקר בזמן האחרון.

יתכן שהתעללו בה בילדותה, יתכן שכל או רוב ההאשמות שהאשימה בהן אנשים היו נכונות, ויתכן שבכלל לא.

יתכן שאנשים, באמצעות פגיעה או מחדל טיפולי או חברתי, גרמו לה לקפוץ, ויתכן שאף אחד לא היה יכול למנוע את זה, משהו גנטי דחף אותה, כמו אש שבאה מבפנים, ואפשר היה לכל היותר לדחות את סופה, לא למנוע אותו לגמרי.

ויתכן שהקלישאה הכל כך מאוסה הזאת של "האמת שנמצאת איפושהוא באמצע", היא בכל זאת, כמו בהרבה מקרים, הכי נכונה.

אבל משהו אחד לפחות בכל הסיפור שלה, צועק אמת ענקית. היא ניסתה, ואמרה את זה במפורש, להכניס את הציבור לעולמם של חולי/ פגועי הנפש.

זיכרון אישי: בילדותי נרצחה ילדה אחת מהכיתה שלי ונאנסה. כשתפסו את האיש, סיפרו לנו שהוא "חולה נפש", למרות שהוא היה סתם סוטה מין, שנשפט ונידון למאסר רגיל. אך זהו הזיכרון הראשון שיש לי מן המושג. המושג "חולה נפש" נצרב במוח שלי, וללא ספק במוח של ילדים אחרים, כקשור עם רצח ילדים, עם מעשים מפלצתיים, עם דמוניות. מילדות למדתי שחולה-נפש הוא לא-אדם.

עם השנים פגשתי והכרתי מקרוב חולי נפש, ופגשתי גם אנשים שתייגו אותי כחולה נפש (ובמטרה אחת: הוצאתי מן החברה ושלילת האמינות ואיתה זכויות האדם שלי,כי מחלת נפש היא בור-הכלא של החברה המודרנית. שלא כמו צננת, סכרת או סרטן. אף אחד לא מנסה לשלול אדם אחר ע"י הצגתו כחולה שפעת. רק במחלת נפש משתמשים למטרה זו). הבנתי שהאמת על האנשים האלה היא לגמרי אחרת.

היא גם לא תמיד הסיפור הרומנטי שמספרים על חולי/פגועי הנפש מצד שני: לא כולם ואן גוך. הרבה מהם מוכשרים. הרבה מהם, בגלל שמשהו במנגנון ההגנתי של המוח או הקולטנים פרוץ, מסוגלים לראות מימדים אחרים.

אבל בבסיס, אלה בני אדם שחולים וסובלים, ומלבד הסבל הרגיל של מחלה, הצורך לקבל טיפולים ולקחת תרופות, הם סובלים מהסטיגמה החברתית.

רובם רוצים להיות אנשים רגילים.

אבל החברה שמה סביבם חומה. מבודדת אותם, מסמנת אותם כאויבים. או לכל היותר כאנשים שכדאי לקחת אותם בערבון מוגבל. אם הם טוענים טענה מסויימת, מספרים סיפור, ומולם יש מילה של איש "בריא" או "סביר", רוב האנשים מעדיפים לקחת את המילה של ה"איש הסביר".

לא תמיד יעשו לינץ' על חולה הנפש, או על מי שמוחזק ככזה. בדרך כלל, יקיפו אותו "לטובתו" בחומת זכוכית, או בסוגריים. יתנהגו איתו יפה, יגידו אחד לשני "אל תציק לו" שזה "אל תתווכח איתו או תסכים איתו – פן תחזק אותו" שזה "כמה נאורים אנחנו, שמתנהגים יפה לחולי נפש ולא זורקים אותם לבור, כמו פעם".

נפגעי נפש הם לא טפשים. כל אדם מסוגל, דרך הנסיון שלו, ללמוד להרגיש בדיוק מה חושבים עליו, ונפגעי הנפש למדו להכיר את כל הקודים של "אל תציקו לו", "כן כן אתה צודק" או שתיקה, התעלמות ממיתה. ודבר אחד אני מאמין לגבי רפונזל – שאת כל זה היא הרגישה מבעד למסכות של אנשים, ולכן בבסיס, הרגשתה היתה אמת.

ואת ההרגשה הזאת שהרגישה, היא פוצצה לנו במעשה ההתאבדות שלה בתוך הפנים, בתקוה ששביבים מתוכה של אותה הרגשה שפגוע נפש נושא איתו כל החיים, יחדרו בפיצוץ הזה גם אל תוך האנשים האחרים. לאחר שתמו כל הצעקות האחרות, היא צעקה את הצעקה האחרונה שלה. האם קיוותה שהפעם תצליח, או שכבר היתה מעבר לכל זה?