שיר (16.2.6)

פורסם ע"יהצועד בנעליו In-his-shoes walkerפורסם בהצועד, כוכבים בחוץ, שירת הצועד

אֱנִי הוֹלֵךְ יָחֵף
אַל תּוֹךְ הַחוֹשֵׂךְ
הַצּוֹעֵד בְּנַעֲלָיו הַגְּדוֹלוֹת
בְּגַבִּי, מֵאֲחוֹרַי, מִצְּדָדַי
כְּמוֹ יֵשׁוּת לֹא מֻכֶּרֶת
שֶׁנּוֹלֶדֶת מִתּוֹכִי

זֶה לֹא אַנִּי
זֶה יָם עָמֹק
יָם קַדְמוֹן
וְיוֹם אֶחָד הוּא יִבְלַע אוֹתִי.

כְּבָר מִלִּים רַבּוֹת הִתְרוֹקְנוּ
אֵל תּוֹךְ אָבְדָן מַשְׁמָעוּתָן
שֶׁנֶּאֶמְרוּ נֶאֶמְרוּ
וְשֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ לֹא יֵאָמְרוּ

הַזְּמַן קָצַר, הַמְּלָאכָה מְרֻבֶּה
עֵת לְהַתְחִיל לַעֲשׂוֹת

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

14 תגובות בנושא “שיר (16.2.6)”

    1. ברוך שובך.
      לפעמים המשמעות היא כל כך חזקה, שאין מקום למלים.
      אבל בשיר דיברתי על "מלים המתרוקנות אל תוך אובדן משמעותן".
      כשאני קורא את השורה עכשיו, אפשר לפרש אותה באמת בשתי צורות.

      אהבתי

      להגיב

  3. ואני מאד אהבתי את "אני הולך יחף, אל תוך החושך
    הצועד בנעליו הגדולות"

    מצב היחפות, והדיון עליו, בימים משונים אילו, מסיבות כאלו ואחרות עלה על סדר היום הפרטי שלי, בכל מיני דרכים נעימות…והמשפט שלך הזה "התקיף" אותי בנקודה רכה אצלי…
    החושך-הלא ידוע, השחור, המפחיד אולי, הוא הוא המואנש וצועד כמעט כמו קלגס מאיים וכבד ובין האנוש, התמים, הלא יודע כל, המחפש ותר, נפשו וליבו פתוחים ותרים אחר משהו -הוא יחף, וחף ופגיע כל כך…הפגיעות הזו אל מול החושך האסור בנעלים, כמעט מרטיטה 🙂

    אהבתי

    להגיב

  4. אתמול כמעט והתפתתי לצעוד על גבעות הכורכר ליד ביתי יחפה, אני לא הייתי אמציה מספיק, בן לוויתי, דווקא כן, ונראה מאושר עד בלי די:)

    אהבתי

    להגיב

    1. אז את וsoftly זו אותה אחת 🙂
      כמובן, הקול הפנימי הכי חשוב. תמיד מזכיר לי איזה ידידה מפעם שרצתה לאשפז אותי בגלל שהמלצתי לה להקשיב ל’קול הפנימי’ (היתה סטודנטית לרפואה, וחשבה שיש לי סכיזופרניה…)

      אהבתי

      להגיב

      1. softly (האתר שלי) , 10:43 20/2/2006:
        🙂
        לא, ממש לא
        אני מאילו שנהרגים ברכות בגלל מילים של אחרים…

        אהבתי

כתוב תגובה להצועד בנעליו לבטל