את החיים האלה קיבלתי

לא כדי להצדיע

לסדר ולתקינות

לשמור על הנקיון

לאשר מחדש ולהוסיף על מאגר הנתונים

 

ההפרעות הקטנות בסדרי

עולם שמטיבו מנוכר אלי

הן המשמעות של החיים

הסימנים שאני משאיר

ולו לחמש שניות.

הם שעושים את העולם שווה לחיות בו.

כשאני משאיר אותם

אז אני מאושר.

 

נקי, רחוץ, חלק מכל סימן

יהיה לי זמן להיות

בחדר שמרצפותיו שטופות היטב.

 

 

את אתרי הבלוגים היוקרתיים הקיפה חומה

הטרולים הזקנים שהצטופפו-הסתופפו לאורכה באוהלים, בפחונים או בלי כלום סיפרו כל מיני אגדות, על הימים שלא היה נדרש דבר כדי להיכנס לשם, ואפשר היה אפילו להגיב, באתרים הנוצצים ההם שמעברה השני. מעברה השני! מקסימום, היה צריך להקליד איזה אותיות באנגלית ומספרים, והיה זקן אחד, זה שכל הזמן הלך עם אותן נעליים מרופטות, אפילו נשבע שאפשר היה לשלוח לאלה שגרים שם סמסים בלי טופס! סמסים! אבל אפילו בין מזילי הריר הוותיקים היה לו שם של אחד שאינו שפוי בדעתו, ואף אחד לא האמין לו.
לטרולים לא היה סיכוי להיכנס לשם, גם אם מילאו טפסים, כי המחשבים שלהם הוטבעו לצמיתות מהרגע שמשרד האינטרנט רשם אותם כטרולים על פי החוק החדש. החוק חייב התראה של 30 שעות, אבל רובם פשוט קמו שעה אחת וגילו שהם טרולים. הם לא הוזהרו ולא היה למי להתלונן. הסיכוי היחיד שנותר היה בתור טרולי-קרקס, ורוב אלה שעברו את גיל ה40 לא האמינו שהם מסוגלים להתקבל.
אבל גם מי שלא הוטבע או נשלל, לא נתן אמון רב בטפסים. אפילו לא אלה שנחשבו הבלוגרים המובילים גם לא בשכונות שנחשבו יחסית טובות. לבלוגרים היוקרתיים היה טוב עם עצמם מאז ששתלו לעצמם במבצע המיוחד זה או אחר לחברי המועדון את השבב שעושה להם טוב רק עם עצמם וכולם היו מרוצים, ולכן ועדת ההגירה של איחוד אתרי הבלוגים היוקרתיים (אב"י) לא מיהרה להתכנס וגם כשהתכנסה, חצי מהם עדיין היו בחופשות שדרוג אתרים אישיות, ואז ברור שאלה שבחצי השני היו מוכרחים לצאת בשנה הבאה לחופשות שדרוג משלהם, וכך גם בשנים הבאות לא היה מי שיטפל בטפסים, שהצטברו להם בתוך שרת אחד שתפס בנין בן חמש קומות קרוב לתחנה המרכזית הישנה, מול המגרש שבו הרקיבו גרוטאות המחשבים של הנשללים, הלא הם אלה שניסו להיכנס לאתרים היוקרתיים באופן לא חוקי. כלומר המארזים. כל מה שהיה בתוכו חולק בין פקידי משרד האינטרנט וילדיהם, שקיבלו מפעם לפעם צ'ופר וכדאי היה להכיר אותם, למי שבאמת רצה להיכנס לאתרים היוקרתיים. ומי שהיתה לו פרוטקציה מיוחדת, הורשה להיכנס ליותר מ24 שעות. היו שסיפרו שישנו שם אתר אחד, "וושינגטון" או משהו, שבו יש קיר קלון מיוחד שתושבי האתרים היוקרתיים לוקחים לשם את ילדיהם (הגדולים ביניהם כבר התחילו להביא את הדור השני לילדים שנולדו רק בין תושבי האתרים היוקרתיים לבין עצמם. לכולם היו אתרים כבר בגיל 4, כי כולם היו גאונים מאד מאז שבמבצע זה או אחר, קיבלו כל חברי המועדונים את שבב הגאונות) כדי לצפות בסופטוורס ובקבצים שנלקחו בהומניות רבה מן הפושעים וניתלו על הקיר.
אבל רוב הילדים האלה לא האמינו שבאמת הפושעים האלה קיימים, בעולם אחר שמחוץ לחומה. בשבילם כל זה היה משחק מחשב, באצבעות הטלפתיות שכולם קיבלו בשבב ליום ההולדת ודרכן הקלידו זה לזה סמסים, משחקי מחשב, או שלחו פוסטים לבלוג האישי. לכולם היו מארזים בבית, אבל ועדות החינוך לבריאות של מועצת האויר הנקי, שעל פיהן יישק דבר, חייבו את כל בעלי האתרים היוקרתיים ומשפחותיהם להקדיש שלוש שעות להליכה ברגל ופקחי ישיבה איתרו את מי שישב על כסא יותר מחמש שעות רצופות ונתנו קנסות. לפעמים שללו את רשות הכתיבה בבלוג למשך חודש שלם! איזה אסון זה היה!
ואי אפשר להאשים את הילדים שהם לא ידעו כלום על מה שיש מחוץ לחומה, ולא ידעו אפילו מאיפה באים טרולי הקרקס. כי הם בעצם לא ידעו שיש חומה, הם הרי לא ראו אותה מהמחשב שלהם. רק אלה שנועדו לראות אותה, קרי, אלה שהבלוגים שלהם נמצאו מעברה הלא יוקרתי, היו נאלצים לראות אותה למען ייראו, עולה על המסך בכל פעם שהיו פותחים, באצבעות רגילות, את המחשב, עולה על המסך. בדרך כלל גם הופיעה בצדה רשימת נשללי המחשב המעודכנת של משרד האינטרנט, בה הופיעו שמות העבריינים שניסו בשבוע האחרון להיכנס לאזורים היוקרתיים.
הילדים שלהם, רובם ילדי תערובת, שלחלק מהם לא היו אפילו בלוגים, חלמו להיות גדולים ולהיות טרולי קרקס, כאלה שמופיעים בהופעות באתרי קרקס של היוקרתיים. הכי מבוקשים אלה הטרולים-לודרים, שמתגוששים אחד עם השני ואומרים עליהם שהם מרוויחים מלאן כניסות.

"חזק כדי לסלוח, קל כדי לשכוח"

א. על שטרנהל והמיצג של התקשורת והבלוגרים
פיגוע ההתנקשות בפרופ' שטרנהל הוא אחד הדברים המפחידים שאירעו בשנה האחרונה, ועל רקע תיאור אינתיפאדת המתנחלים ב"יד יאיר" נגד הצבא, שקראתי במהדורת סוף השבוע שעבר בידיעות, דברים נראים מחרידים עוד יותר. אסור להיות שאנן ונראה שרוב הציבור כן נמצא בשאננות, אולי אפתיות לתופעה הזאת, שבה יש קבוצות שנמצאות מעל לחוק, ובכלל הזה גם קבוצות אחרות של עבריינות לא רק פוליטית, גם עבריינות 'נבחרת' של הון ושלטון ומה שהם מייצרים. אחרים היטיבו לכתוב ולפרט על כך ממני.
אולם גם המיצג הזה, שמציג בצד אחד את 'המתונים', 'השפויים' או 'הנורמטיבים' ובצד השני את 'הקיצוניים' ו'המופרעים', תורם את חלקו לאפתיות, לתרדמה הבועתית שבה 'אנחנו' (whoever ה'אנחנו' הזה כולל) נמצאים, וממלא את תפקידו בכך שקבוצה נרחבה של אנשים חשה יותר מדי שהיא בצד הנכון, הנורמלי-'נורמטיבי', הצד של 'אלה מן היישוב', אשר אם הם לא יכולים לסמוך על כוחות הבטחון (שיותר מדי שאלות תמוהות יש על התפקוד שלהם בפרשות המדוברות ואחרות – איך למשל לא ידע השב"כ, היודע על כל שיר שכותב איזה משורר תמהוני ולדעתי גם על כל מייל שנשלח, על התכנית לפגוע בשטרנהל) ועל המשטרה (שכנפיה מקוצצות מדי), לפחות הם יכולים להתרפק אחד על כתפי השני ולומר "אנחנו שפויים, אנחנו נורמלים, אנחנו מחנה האור", האנשים מהיישוב, כמו שאמרתי, ותפקידו של המיצג הזה, בו שותפים במודע או שלא, גם אנשי תקשורת ממלכתית 'רשמית' וגם בלוגרים, הוא בראש וראשונה ליצור את האשליה הזאת, ובשעה שכביכול האזרחים ששותפים בזה מרגישים אכפתיים, שפויים ונכונים, שוב נקנית למעשה בפרוטות שתיקת כבשים קונפורמיסטית וראשו של מר 'אנחנו' רק נעשה טמון עוד יותר עמוק בחול, ומר 'אנחנו' לא רואה למשל את העובדה שאין יותר 'מתונים' או 'שפויים', כי כל החברה הישראלית הקצינה השנה, אם לא במעשים או בדעות פוליטיות, אז בשיח הציבורי, ביחסי אדם וחברו, הפאשיזם נמצא בכל מקום הדבר מקבל ביטוי מיוחד באינטרנט, בו נעשים חיסולים חברתיים דרך קבוצות דיון ובלוגים ואני מדבר כמי שחוה על בשרו חלק גדול מזה במיוחד השנה.

ב. "חזק כדי לסלוח, קל כדי לשכוח"
הרבה אנרגיות שליליות זרמו אלי השנה ברשת, והאמת שציפיתי לכך כשיצאתי לפני קצת יותר משנה נגד העליהום הגדול נגד המושמטים – כשלעצמו דוגמה עד לאן הפאשיזם בחברה הישראלית הגיע, כשבימי השיא של העליהום הרגישו משוחררי צה"ל כולל נכים, פגועי נפש ואחרים בעלי בעיות אישיות, קלות או קשות, מאויימים לא פחות ממה ששטרנהל הרגיש לפני הפיגוע, ובניצוחם של יולי תמיר, איתן כבל ושאר ראשי מפלגת העבודה, פגיעה פיסית בנו לא היתה רחוקה. ציפיתי אז שיהיה מי שירצה "ללמד" אותי.
אבל רוב האנרגיות השליליות האלה באו אלי באופן מפתיע מכיוון אחר.
זה לא בא בצורה של יותר מדי קללות ואיומים, יותר בצורה של 'חרם' לא רשמי, של הרעלת-אוירה מסביבי, וזה בא מהמקומות הכי לא-פשיסטים שחשבתי שיש, פורומים שהרגשתי בהם בטוח גרמו לי להרגיש שאני נושא איתי איזה קללה או מחלה, למשל אותה בלוגרית אהובה שבעבר היה לי רושם שהיא דווקא בעדי ולא מזמן מחקה תגובות ענייניות שלי או התעלמה בצורה שיטתית, ועוד דוגמאות שבגללן בין האנשים "מן היישוב" האלה הרגשתי כמצורע, מקק, לא-אדם ואינני יודע למה.
תמיד הייתי קצת זאב בודד בבלוגוספירה, אבל אין שנה שבה הרגשתי את זה כמו השנה, מכמה וכמה כיוונים, "השנה אפילו הבדידות היתה בודדת יותר" וקשה לי להאמין שדברים כאלה באים בספונטניות, אני כידוע מאמין קטן מאד ב'ברירה טבעית' 'אבולוציה' ושאר תירוצים כאלה, אבל יש כנראה גבול גם (!) לחכמת-הידיעה שלי, שאדע מי המארגן (אם יש) ולמה. אולי יש מי שעשה מזה לחם פוליטי ואולי זה הלחץ השקט של הפאשיזם, הגלים השקטים והמסוכנים באמת שאחרי הגלים הגדולים, הפועל בתחכום דווקא על אנשים שחוו (לפי עדותם) רדיפות וחרמות בעבר, ופוחדים לעבור את זה שוב, ויש מי שמסמן להם את חוף המבטחים אליו יוכלו להגיע חלף קורבן שיימסר במקומם, ושם גם יֵצאו גיבורים ולוחמי צדק, וכך יתרמו בתורם את חלקם לאותו מיצג כבשים תקשורתי שדיברתי עליו, של 'בני האור' ו'השפויים' שממשיכים להתקיים אל מול 'בני החושך' ו'המופרעים' המאיימים על 'החלקה הנאורה' של 'מלח הארץ' – 'בני היישוב'.

אני כאמור לא יודע הכל, אני לא שופט, ובכלל מקום המשפט שמה הרשע. לא יודע מה הייתי עושה במקומם, בקושי יודע מה הייתי עושה במקום עצמי.
חפא, חבר ומדריך רוחני לענייני היקום אמר לי פעם שלוחם הקרן הבהירה צריך להיות "חזק כדי לסלוח, או קל כדי לשכוח".
לפחות אחד משני אלה אני מאחל לעצמי בשנה הקרובה שאדע להיות.
והייתי ממליץ לכולם לאמץ את זה.

גמר חתימה טובה לכל המעוניין

לא הכל סיפרתי

לא הכל אני יכול לספר.
מצטער.
וודאי שפגעתי. גם במי שלא מגיע.
מתנצל.
אולי יש יום בו הכל יתוָדֵע
אולי יש יום בו יגיעו למקומי
(או אגיע אני למקום)
ואולי לא.
ואני
יש דברים ששכחתי. לא היו.
יש דברים שבלב ישארו.
אנסה להיות קל, או להיות חזק.
לנצור לנצח את מה שטוב
את השאר לזרוק
כי הזמן קצר.

***
הגשם בא בראש השנה ליהודים
עם רוחות, כמו בראש השנה לנוצרים
כדי לשטוף את מה שלא שטף
מאז פברואר.
אולי
ינקה את את הוריד שבפנים
מסכסוכיהם של הדמים
במשיכת הגופים.

שנה טובה, שנה רגועה

קשור או לא קשור למה שכתבתי כאן לפני כמה ימים ובכלל דברים שכתבתי השנה, ולדברים האחרים שדי צפיתי במסגרת התהליכים שעוברים על החברה (לא שצריך להיות גאון כדי לצפות אותם) האינטרנט שלי לא מחובר, והספק וחברת התשתית הקווים בינתיים מעבירים את הכדור זה לזה. אז אם לא אצליח להתחבר עד ראש השנה, אז לכל שניים וחצי קוראי אני כבר מאחל אחלה שנה, מאושרת ובעיקר רגועה.

 

 

 

הצועד.

שאהיה חזק כדי לסלוח, קל כדי לשכוח (הצלחתי להתחבר, ובהרחבה אכתוב אחרי החג, או שלא).

***

בחדרֵי וירטואליה
של חורף נוצץ
היו מסיבות
היו שנאות.

עכשיו הם חדרי מציאוּת
ריקים מִכל כלום.
ואיך שהשעמום תופס כִיווּן
כמו ריח מוות נידף ממקומות
שלא פחדו אז להיות משוגעים כראוי.

הולך אני לבד
ושערי תשובה, הלא
מפנָי הם תמיד נעולים.

מי שולט על העניינים ב"הארץ" לאחרונה?

מישהו בשיינקין, ניסה לרסס את דעתו החופשית על צה"ל. קרו דברים כאלה לא רק היום, קורים דברים כאלה בכל הארץ. אותו מישהו עוכב לחקירה, ואפילו המשטרה, שיש אחרים שלא היתה מעכבת אותם בכלל (מתנחלים פורעים, למשל) לא מצאה צורך להמשיך לעכב אותו. את מי זה מעניין בכלל?
את עיתון הארץ, "מבצר השפיות" בעבר הלא רחוק, "העיתון לאנשים חושבים", זה שגם על החקירה הפלילית נגד קבוצות התמיכה של פרופיל חדש חגג לא מזמן בכותרת ראשית.
חגיגות כאלה מתאימות לעיתונות מטעם … אלעזר שטרן או חוגי הפאשיזם שלא נציין את שמם. לא מה שהארץ מתיימר להיות.
ולזה מצטרפת מדיניות הצינזור הפראית שהרבה מתלוננים עליה לאחרונה, ושמעתי אפילו על בלוגי מחאה, לאו דווקא של חברים שלי, שנפתחו בגלל הצנזורה הזאת.
משהו לא נעים עובר שם לאחרונה, וחזק.
נראה שהם עובדים שם לפי רשימת שמות. טוקבק שכתבתי כתגובה לידיעה הלא מעניינת הזאת, צונזר, ולא יחיד.
את החרצוף שלי, לעומת זאת, הם כן הכניסו.

ויש כמובן גם מה שכבר דיווחתי בחורף ורמזתי באביב, כבר אז היו חשדות שזה לא כל כך ספונטני. פשוט זה לא יכול להיות ספונטני, ברירה טבעית עלק.

כדאי שמישהו יבדוק מה קורה שם, למען השקיפות וההגינות והעיתונות החופשית של כולנו.
וכנראה שכל מה שכתבתי זה רק אפס קצהו.