לכבוד האולימפיאדה: רגעי השיא של הספורט ההסטוריוני

כאן ניתן למצוא וגם להוסיף הצעות לספורט הייחודי שתתרום ישראל לאולימפיאדת תל-אביב. מכיוון שזאת לא צפויה להתקיים במילניום הקרוב, אין כל סכנה וכל חשש להציע גם את ההצעות השטותיות ביותר.
ועכשיו ברצינות: הספורט שלי היה הריצות הארוכות. 5,000, 10,000. בשאר ענפי הספורט הייתי בינוני ומטה. בענף הזה, בבית הספר, כשהייתי פותח פער, היה חבל על הזמן.
ולא הייתי רחוק ממדליה של בית הספר, בכתה י"ב, ואולי גם מהשתתפות באליפות הריצה העירונית. במקרה השני בדיוק פרצה שביתת מורים יום לפני שהוא אמור היה להתקיים, ואחר כך הייתי חולה ורק אחר כך סיפרו לי שהאליפות התקיימה. במקרה הראשון, אחרי שמשנה לשנה שיפרתי את מיקומי, התרגשתי מדי/ חטפתי שפעת/ לא בדיוק ברור לי, "פיקששתי" כמאמר הסנדרסון, ולא הגעתי למירוץ בו תפס אחד משונאי הגדולים את המקום השני וקיבל מדליה, מה שאכל אותי לא פחות.
עד היום יש לי צביטה בלב כשאני נזכר בפקשושים האלה. בייחוד כשאני רואה תחרויות ריצה בטלוויזיה.
אחר כך ירד הכיף שבריצה הזאת שהייתי רץ אז, כמעט כל ערב. גם בגלל הפקשוש הזה, גם בגלל שעברנו דירה לאיזור הרבה יותר סואן, גם "בשביל מה", כי כבר התחיל להסתמן שלא יקחו אותי לצבא. סוף גיל ה17, כתה י"ב זה כבר לא כתה י"א, תחושה של נעורים שהחמיצו.
בראש מצעד המחץ עמד ולא בפעם הראשונה שיר מה זה מתאים, שבוצע בפי זמר בשם Ian Gomm ונקרא Hold On to what you Got (החזק, החזק, החזק עם מה שיש).
אבל אם וכאשר תזכה פעם מדינת הסטוריון מצעד המחץ העצמאית והריבונית במדליה כלשהיא (אפילו מדליה שני גרוש משוק הפשפשים, לא משנה) אני מבקש שההמנון שינוגן יהיה "חלליות" של ברי סחרוף, ומבקש שהוא לא ינוגן בידי תזמורת שלא יודעת לנגן. כמו כן אדרוש בתקיפות שלא יורשה לשרת חינוך או ספורט או עאלק-תרבות ישראלית, בעיקר אם קוראים לה לימור*, להתקרב לנציג מדינתי הריבונית הזוכה, אחרת היא תקבל מענה בשפה שהיא מבינה, וזה יהיה על אחריותה.

* אם זאת אורנה בנאי לא אכפת לי.

יוני 1977, על הגבול

סירות הדיג יוצאות לחצות את מי הערב
מבריחות רובים ונשק אל מעבר לגבול הספרדי.
הרוח הפורעת את הגלים
וירח הרפאים ששט בין עננים
בצבע כסף צובעים את הרובים
על הגבול.
על הקיר שלי רצים צבעי המפה
מאפריקה הרוחות הן מדברות על השינויים שבאים
הלפידים שנישאים בלילות
היד שמדליקה אור בחוות
מודיעים את המלה לאלה שמחכים על הגבול.
בכפר שבו גדלתי שום דבר לא נראה אותו דבר
אבל עדיין אתה לא יכול לראות את השינויים מיום ליום
אף אחד לא שם לב למדים המתגנבים.
הלילה מאוחר התדפק הגשם על חלוני
חציתי חדר חשוך ובזוהר מנורת הלילה
אני חושב שראיתי במורד הרחוב
את רוחותיה של המאה
מספרות לנו שכולנו עומדים על הגבול.
באי שבו גדלתי,
כלום לא נראה אותו דבר
זה רק עקבות שנשארו
צדפה ריקה
אבל יש מוזרות באוויר, אתה מרגיש היטב.
סירות הדייגים חוצות את מי הערב
מבריחות רובים ונשק אל מעבר לגבול הספרדי
הרוח פורעת את הגלים
ירח הרפאים שט בין העננים
צובעים את הרובים בצבע כסף על הגבול
על הגבול
על הגבול

לא ידוע מי כתב את המלים לשיר הענק של Al Stewart מתוך The Year of the Cat שיצא באותה שנה.
ראוי להביא אותו (ואם אמצא זמן , אנסה לתת לו תרגום שיתאים למנגינה הנפלאה) גם כי הוא ענק וגם כי הוא הוביל את מצעד המחץ שבוע שלישי מתוך ארבעה, באותו שבוע בדיוק שבו הוקמה ממשלת מחל הראשונה, ההסטוריון סיים את כתה ט' והתכונן ללכת למסיבה אצל רונה (עוד עושים היום מסיבות סיום כתה בבתים פרטיים?) כאשר חפא מזהיר אותו מפני כנופיות הציידים המתאחדות שבדרך.
המתח בין האווירה הכמו ספרדית הרגועה (זה הלך חזק כבר באותה שנה, גם Hotel California וסנטה אסמרלדה. בשנים האחרונות לא המציאו כלום) לבין המלים המבשרות (רע? טוב?) עושה את השיר, והתאים למה שהרגשנו בנשמה, והשורה שאומרת הכל:
Telling us that we're all standing on the border.
גבול העולמות שעדיין לא כבשנו, הגבול בין מה שהיה לבין מה שיהיה.
ועדיין אנחנו עומדים על הגבול.

שאר המקומות המובילים במצעד, רק כדי להזכיר ולהצביע על הטעם הפלורליסטי (אולי יותר מדי?) של חבורת המחץ:
הסטיוארט השני, רוד לא רצה לדבר על כך בביצוע המקורי, במקום השני.
למקום השלישי באופן מפתיע נכנסה גירסת הסבנטיז האנגלית לשרית חדד, הלא היא טינה צ'ארלס בשירה "רנדוו" ומעניין מי בדיוק דירג אותה.
במקום הרביעי בוז סקאגס, "לידו שאפל" שיר שמאז לא שמעתי.
למקום החמישי נכנסו אי.אל.או עם "קו טלפון".
במקום הששי האיגלס "חיים בנתיב המהיר" הפחות מפורסם מתוך "הוטל קליפורניה".
במקום השביעי בילי אושן שטען, או כך לפחות תרגמו את זה ש"אור אדום פירושו סכנה"
במקום השמיני פיטר פרמפטון עם "אני בתוכך"
במקום התשיעי פליטווד מק עם "חלומות" הביצוע המקורי שאגב לא הצליח אז להיכנס לשום מצעד בארץ.
במקום העשירי סמוקי "נוחי בזרועות מישהו".
סטיב מילר בנד ולהקתו עם הסרנדה הנהדרת ירדו שבעה שלבים למקום ה11, ו"צליל וחיזיון" של קינג דייויד, הוותיק במצעד, עם ששה שבועות הובלה, היה במקום ה12.
עוד שירים שהיו במצעד, שעמד על המספר הסמלי של 21 מקומות: "בוקר טוב השופט" של 10סי.סי, הוטל קליפורניה, גבעות סולסברי פיטר גבריאל, וגם "האם יש לי הזכות" של "בני בלי עתיד". מי מכיר, מי זוכר.

ורוב האזרחים הצביע מחל

כאן אפשר למצוא את עשרת הקישורים הראשונים נכון לדקה זו בגוגל על שנת 1977.
כתוב שם מה אומרת על השנה הזו הוויקיפדיה (כהנת ראשונה לכנסיה האפיסקופלית, ג'ימי קרטר הושבע לנשיא, וזה רק מתחיל, קראו את ההמשך לבד), איזה סרטים חשובים היו באותה שנה (מלחמת הכוכבים, איך לא, ואני הול), מי הם זוכי פרס נובל האמריקאים לפיזיולוגיה או רפואה, ועל ארגון אחד שנקרא cat action trust שעליו לא רצה הקישור לספר יותר.
כנסו ותהנו. יש שם עוד דברים מעניינים.
על השנה הזאת שר גם ברי סחרוף, שלא רק בשיר הזה אני מרגיש לפעמים כאילו הוא שר מתוך הנשמה שלי:
לפתע ראשי עף לאחור
לא מצליח להפסיק לספור
כשהגעתי ל77
לא יודע עוד מה, משהו קרה.

גם אני לא יודע עוד מה. ובמרץ 77 נוסד מצעד המחץ, והחבורה שכבר נוסדה קודם, הפכה להיות חבורת מדרגי מצעד המחץ .
היא עדיין ניסתה לכבוש את העולם כמו קודם, או כפי שקראנו לזה בשם יותר יפה: לעשות מיזוג עולמות. אבל כבר הבנו שהרבה שנים נחיה לכל היותר על קו הגבול של העולמות הלא ממוזגים, גבול לכל דבר.

יכולתי בעצם לחזור בתשובה (ובכל רגע אני יכול)
אז לקחתי כדור שמעורר ת'מחשבה (כל אחד והכדור שלו. לי, כנראה, יש את זה טבעי)
נדמה שב77
לא יודע עוד מה.

חפא עדיין לא חזר לכדור, בעוד ארבעה ימים לפי לוח השנה יהיה יום חזרתו.
אבל עינו מרחוק רואה הכל, מעבר למה שאנחנו רואים, או כפי שתנסח זאת היהודית עוד שנתיים:"דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

אלביס התפוצץ ממתקים
מכבי מנצחת ת'רוסים
ורוב האזרחים הצביעו מחל
ב77
לא יודעים עוד מה.
וב20 ביוני קמה ממשלת בגין הראשונה, שמחה ארליך שר האוצר, דיין שר החוץ והרבה שמות חדשים: גדעון פת, יצחק מודעי, אהרון אבו חצירא (גירסה ראשונית מרמלה לאריה דרעי העתידי). היסטוריון מצעד המחץ קיבל תעודת סיום חטיבת הביניים פושרת למדי אם כי פחות מפחידה ממה שחשב וממה שניבאו לו ובראש שלו בעיקר מסיבת הסיום והפרידה תודה לאל מכיתת הסנובים המגעילה, שהוא הולך אליה בעיקר משום שהיא אצל זאתי מהבניין הגבוה.
בהודעה ששלח חפא מאיפה שהוא נמצא הוא מנחה את ההיסטוריון באיזה תוואי ללכת למסיבה ואחריה, ומזהיר אותו:
"כל כנופיות האיזור התאחדו, ומטרתן הראשונה היא מצוד אחר אנשי חלל. לכן יהיה עליך להזהר מאד".

חבורת מדרגי מצעד המחץ

הוותיק ביותר, חוץ ממני, היה צבי שריג הגאון בעל הרעיונות. איתו אני בקשר מסויים עד היום.
וגם עם סטולי הגנוב, שהיה הרבה זמן עורך ומגיש המצעד.
וחפא, שהצטרף אלינו אחרי שחזר לכדור.
היו גם ס. שקסטה (לא היתה אז המלה העברית "קלטת") של שירים מוקלטים מהרדיו שכתוב עליה "משותפת להסטוריון מצעד המחץ ולס." נמצאת אצלי עד היום, ובהזדמנות אני מבטיח לפרט איזה שירים מוקלטים על הקסטה, צפו להפתעות; קויסטי מלך השמש, ונדיק מלך הארגולים, וכוכבי. אלה בערך היו העיקריים, תמיד היו עוד שהיו נשרכים. אף פעם לא ספרתי כמה אנחנו בדיוק.
ולפעמים הייתי לבד, ומגמה מסתמנת זו הלכה והתחזקה עם השנים, עד שכמעט כולם נעלמו.
לפעמים אנחנו נפגשים בכמו פגישות מחזור, אלה שעוד חיים מבין השמות שרשמתי. הן הולכות ופוחתות, האם מפני שאנחנו מזדקנים או שבמהלך השנים הבן אדם פחות ופחות יש לו סבלנות וסובלנות לאחרים, אפילו לעצמו בקושי יש לו סבלנות.
אפילו באינטרנט הטלפתי, קצת קשה להתכתב.

ב–12 לאפריל 1978, במצעד המחץ מס' 54, הגיע למקום השני (מקום ראשון חלקו, זאב עם כבש, ניל יאנג ו"כמו הוריקאן" עם סטיינג אלייוו) השיר "סרנדת פינת הרחוב" (Street Corner Serenade) שביצעה איזו להקת Pאנק/גל חדש בשם "ווילי הרטוב" (Wet Willey). לא שיר גדול משהו, סתם שיר נחמד שמשקף במידה מסויימת את מה שהיינו/רצינו להיות/אני לפחות הייתי יורם מכדי להיות באמת:
Down on the corner in my home town
Me and the fellows used to gather round
The song we sang it sound so sweet
I can still hear that harmony

בפינה, בעיר שלי הישנה
היינו מתאספים כל החבורה
השיר ששרנו נשמע כל כך מתוק
את ההרמוניה אני עוד זוכר מרחוק
שרנו
de de de de deet
Who, whoa oh ah ah

גיד הוא זה ששר בקול נמוך
לרי המטורף שר בבריטון
ואני זה ששר בקול המוביל
וג'קי הקטן את השירה השלים
שרנו..

כשאיזה בחורה יפה עברה
קשות עמלנו למשוך תשומת ליבה
וכשהסתובבה כדי לבחון אותנו
אז באמת איזה שירה הרבצנו
שרנו…

אני עוד זוכר אותם ימים יפים
איך בלי דאגות היינו, מאושרים
אולי יום אחד שוב ניפגש בפינה
אני וכל הג'מעה הישנה.



אז המשך יום טוב לכוווולם.




ולפני שאנחנו ממשיכים – עוד מודעת חסות

מצעד המחץ מדורג ומשודר בחסות החברה לקידום בע"מ העוסקת בשכתוב קורות חיים, בניית דמויות משנה וחיסולן, שידרוג ושיפור תדמית עצמית ועסקאות קומבינציה עם משרד ההשכחה.

על בית הספר שנתלש

בגלגול אחר כתבתי סיפור. הייתי אז בסוף אחת הכיתות ביסודי, והושפעתי מאיזה ספר שקראתי "הארץ שנתלשה" מאת ז'ול ורן. הספר (שיצא מאז בתרגום אחר עם שם אחר) פינטז מצב שבו כוכב שביט המתקרב לכדור הארץ תולש ממנו חבל של ארץ על האנשים שבו הממריאים שלא ברצונם למסע בחלל. בסיפור שלי שנקרא "בית הספר שנתלש" תיארתי מצב שבו אני ועוד שני ילדים בכיתה – הילד שהיה החבר הכי טוב שלי והילדה שהכי רציתי שתהיה חברה שלי, נשארים לבדינו בכיתה אחרי הלימודים ואחרי שכולם הלכו הביתה, ופתאום מסתבר לנו שאיננו על כדור הארץ יותר, משום ששביט (שאכן אמור היה להתקרב לכדור הארץ באותם ימים, אני אף זוכר את שמו: "קוהוטק") תלש את בניין בית הספר, וכמובן שהנוף, הטמפרטורות, ומראה השמים מתחלפים. לא חשבתי בדיוק איך נשרוד את הקור, רעידות האדמה, ההתנתקות מהחשמל ועוד כמה דברים שמן הסתם לא היו משאירים אותנו בחיים יותר מדקות ספורות לו דבר כזה באמת קרה, אבל העיקר היה לראות את הנוף – איך השמים נראים מחוץ לכדור הארץ, ועוד כמה דברים שהיו חשובים לי אז יותר מהמחשבה איך לשרוד את המציאות. (אם כי בדרכי שלי, שרדתי את המציאות האמיתית לא מעט בעזרת סיפורים כאלה). אני ושני שותפי אילתרנו כמו רובינזונים והחלפנו מערכות שמש במהירות שעולה על מהירות האור (איך? גם על זה לא חשבתי אז) ובסוף הגענו לכוכב לכת שבזכות יכולתי לתקשר עם תושביו באמצעות שפה מסתורית קיבלנו מהם טרמפ ב"חללית בזק" שכנראה נסעה אחורה בזמן, והחזירה אותנו מיד לכדור הארץ ועוד הספקנו להגיע לסמי וסוסו/ מצעד הפזמונים הלועזי/ ובעדכון הכי מאוחר לתכנית בערוץ 2 שהפיק אחד אחר מאותה כיתה.
"בינתיים גם הם הבינו את השפה, ושאלו אותי מאיפה אני הבנתי את זה. עניתי שניחשתי, ותרגמתי להם את השיחה… זו שפה ישנה, שלמעשה שידרו אותה לעולם אנשים מכוכב לכת שהתפוצץ כבר מזמן…" כמה שנים אחרי זה, בנה דאגלס אדאמס סידרה שלמה על אותו רעיון, שבטח היה לעוד אנשים במוח, אבל הוא ידע לעשות מזה כסף הממזר..
אבל מבחינתי, אני חשבתי על זה קודם, ובכלל, כשאני נוטל לעצמי כינויים פה ושם ברשת, הם כינויים שבאים מהעולם שלי, מהיקום שלי ולא מראשו או מספריו של מישהו אחר.

ובמשך השנים שבאו אחר כך חשבתי שהסיפור לא דמיוני כל כך. הארץ שהיתה, שהיינו בה אז בילדותינו התמימה (הכל יחסי כמובן), עתידה היתה להיתלש, לעבור זעזועים ושינויים. זו לא אותה ארץ שהיתה וחלק מהשינויים הקיצוניים והקשים ביותר באו בדיוק בשנה שאחרי החופש הגדול שבו כתבתי את הסיפור. חברי שהיו אז, כבר לא קיימים ביקום שלי היום, אולי כזכרון מעורפל של משהו שספק היה ספק לא היה.
"הסיום ההוא היה אופטימי מדי" כתבתי כעבור שנים, "כי מבית הספר שנתלש אין חזרה"
ואולי, בהערה יותר מאוחרת, זה מפני שאותו כוכב לכת שהתפוצץ כבר מזמן, הוא הכוכב שלנו.

הבהרה

לא שלחתי מעולם מכתבי שטנה ונאצה בשום אימייל.
זו אינה דרכי.
כשיש לי מה להגיד על משהו, אני אומר זאת בגלוי, ואם אלה דברים שראויים יותר להיאמר באימייל, אני אומר אותם בצורה הראוייה.
אם מישהו קיבל דברי נאצה כלשהם בשמי, הוא מוזמן לפנות אלי באימייל הזה: naalaim2004@yahoo.com כדי שאוכל להבהיר לו באופן פרטי מה שהבהרתי כאן באופן ציבורי.

יש מי שטוען שקיבל אימיילים בשמי, אני חושב שאני יודע מי כתב אותם. מי שעשה את זה, גם זייף תגובות תחת שמי בפוסטים של כותבים ב"רשימות" (לאחרונה גיליתי זאת רק במקרה וביקשתי מהכותבים שימחקו). מי זה? לא חשוב. לא נעשה לו פרסומת יתר שהוא לא ראוי לה, ומי שרוצה לדבר על זה – גם כן, באימייל בבקשה.

שיהיה יום טוב לכולם.