בלוג הצועד The VValker's blog

סטולי הגנוב, המתורגמן הטייס ועוזרו נראו לי מתוחים.
שאלתי אותם למה והם הסבירו לי שאנחנו מתקרבים אל משהו קשה.
כדי להיחלץ סופית מחלל שלטונה של קואליציית האופל אנחנו צריכים לעבור בין שני רצפים ענקיים של שדות כבידה טבעיים, מהארוכים ביותר שיש בגלקסיה.
הם הסבירו לי שהכח של שדות כבידה משפיע על הכל, גם על המדיטציה. בייחוד אם נמצאים בין שני שדות ענקיים. כשנהיה שם, יקשה מאד לנקוט באמצעים הרגילים, בטכניקות הרגילות של העלמת היקום והחזרתו, בלתי אפשרי לנתר.
מצד שני, המרחב שדרכו נעבור בין שני שדות הכבידה הוא כמו שטח מת בשביל שלטונות האופל, כמו מעבר נסתר בין שני צוקים. במרחק שאליו הגענו, אין דרך אחרת לצאת מתחום השליטה שלהם בלי להיחשף אליהם, חוץ מאשר להיכנס לחור שחור, ולכך החללית שיש לנו לא בנויה, או לנתר באמצעות מדיטציה שזה דבר אפשרי, ויכול בתיאוריה להביא אותנו רחוק יותר ממה שהחללית הזאת בנויה. אבל אף אחד בחללית, חוץ מהמתורגמן והכחולה, לא מספיק מנוסה בזה וצריך שכל נוסעי החללית יהיו מנוסים מאד בניתורי מדיטציה בשביל שדבר כזה יצליח.
אנחנו גם לא יכולים לחזור אחורנית, וכרגע כל יציאה אחרת מתוך הערפילית שבתוכה אנחנו מסתתרים כעת, תחשוף אותנו.
הערפילית הזאת, שאליה הגענו בניתור האחרון, נמצאת קרוב לאזור הגבול, ובו ישנם הכי הרבה סורקים.
כשנהיה בין שדות הכבידה המנועים של החללית יצטרכו להיות מופעלים בשיא המהירות, כדי שלא ילכוד אותנו הכוח של אחד מהם. מצב זה, ביחד עם ההשפעה הבלתי נמנעת של שדות הכבידה, עלול לגרום לנו הזיות ולזרוק אותנו, בלי שתהיה לנו שליטה, לעולמות מוזרים החבויים בתוך הזמן שלנו.
אם נעבור את זה בשלום, נגלה שהמרחק אל מחוץ לטווח שלטון האופל קצר מאד, פחות משנת אור.

זה אחד מן המצבים בטיסות חלל, שבו כולם מתפללים. כל אחד למה שהוא מאמין בו.
ראיתי שאפילו המתורגמן מתפלל.
הכחולה תפסה אותי, ושידרה לי שאני לא צריך לחשוב על זה בכלל ולא לדאוג לכלום.
היא הובילה אותי אל החדר שלה.

החללית נכנסה אל בין המצוקים.

ועדיין לא יצאנו מתחום שליטתה של קואליציית האופל הגלקטי.
לאחר שסטולי הגנוב והמתורגמן חילצו אותי, ביחד עם כח של חיילי הכחול, מן המקום אליו שיגרה אותי תודעת האופל, מרחק 1500 שנות אור מכדור הארץ, ניתרה החללית שלנו מתחנה לתחנה, ובטכניקות שמבוססות על דבר שנקרא "ביטול היקום והחזרתו" עברנו בכל פעם כמה מאות שנות אור.
התחנה הראשונה היתה סמוכה לערפילית "ראש הסוס", מרחק 1600 שנות אור מכדור הארץ, שם יש תחנת שידור של המורדים הנקראת "ערפילי העבר".
שם פגשנו קבוצה נלהבת של חייזרים שהסתובבו סביבנו והלכו אחרינו לכל מקום, עד שהבנו שה21 שמותווה על המצח שלי הוא שמלהיב אותם, כי הוא מזכיר להם סימן מן הכוכב שלהם, שמבשר את מה שמקביל אצלם למשיח. הצלחנו להתחמק משם.
בתחנה אחרת אספנו כחולה אחת, ידידתו של המתורגמן הטייס. עליה אספר בהזדמנות.
ועדיין ניתרנו בגבולות שלטון קואליציית האופל הגלקטי, עושים את דרכינו אל מקום המפגש שקבע חפא.

גנבתי עט ממשרד
של חברת כח אדם
כח הדם.
עט שלא תחסר להם הרבה
לבוסית (שרמוטה כי תמלוך), לשפחותיה המפוחדות
ברחוב מחיה העברית
בבואן להמשיך במיונים
במעבדה לשיבוט המונים.

אחר כך נכנסתי לקפה
ושאל אותי שומר אתיופי אם נשק יש לי
הראיתי לו את הבוק בו אני כותב (עוד אין לי לפטופ)
ואת העט אשר גנבתי
לפחות אולי בעט הזאת
תועיל חברת כוח האדם לציבור
בטיוטות אשר אכתוב.
אין לי נשק מלבד אלה.

מה כוח העט, מה כוח המחברת
מול כל אלה
הבונים עלינו את החומה
מדי יום ביומו
עושים עלינו את ההשכמה
נראית חסרת טעם מדי בוקר בבוקרו.

אני לא יכול שלא להתרגש מזה ש"מלחמת העולמות" יוצא עכשיו בתור סרט.
בפעם הקודמת זה היה על תקליט (היה דבר כזה, לפני הדיסקים) עם קולו של ריצ'רד ברטון המנוח ועם מוסיקה של ג'ף ויין שצבעו חלק מנעורי בצבע מיוחד. המוסיקה, שגם המצאתי לה ריקודים, צבעה חזק גם את מצעד המחץ כפי שאפשר לראות במצעד השנתי של 1979 ששלושה משירי התקליט הגיעו בו למקומות הראשונים ובסטטיסטיקות. הטבלה איננה משקרת.

"No-one would have believed, in the last years of the nineteenth century, that human affairs were being watched from the timeless worlds of space. No-one could have dreamed that we were being scrutinized, as someone with a microscope studies creatures that swarm and multiply in a of water. Few men even considered the possibility of life on other planets. And yet, across the gulf of space, minds immeasurably superior to ours regarded this earth with envious eyes; and slowly, and surely, they drew their plans against us."

ואז, תרועת הפתיחה, והמנגינה, ומשפט המחץ:
"The Chances of Anything Coming From Mars
Are a 1000000 to One" He said
The Chances of Anything Coming From Mars
Are a 1000000 to One
But Still They Come"
עוד לא ראיתי את הסרט, אומרים שהוא לא משהו, וספק אם שפילברג יעשה לי את אותם ריגושים שהתקליט עשה לי.
אני, אגב, כמו אחרים ב"חבורת המחץ", הזדהיתי באיזה מקום עם המאדימים (הבנתי שששפילברג ויתר לגמרי על ציון מוצאם של החייזרים). הרגשנו אז, שהעולם זקוק לאיזה הלם מבריא, לאיזה שינוי, ואני לפחות מצאתי לנכון צורך להגן על החייזרים ולהציג את הדברים מנקודת מבטם, שהרי התיאורים שלהם כמפלצות נכתבו מנקודת מבט תעמולתית ולא אובייקטיבית של בני כדור הארץ… כתבתי אפילו סיפור שמציג את הצד שלהם שנקרא "לו היתה ב1904 (שנת המלחמה בספר המקורי של ה.ג'. וולס) מלחמת עולמות".
אולי גם היום מישהו צריך לכתוב את הדברים מנקודת מבטם של החייזרים, וקצת חבל לי ששפילברג שעשה בזמנו את הסרטים המציגים חייזרים בצורה כה ידידותית: "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" הצטרף לגלי הפוביה הרפובליקנית השוטפים לאחרונה את העולם מפני הזר והשונה, שאפילו לא חשוב מאיפה הוא בא, אותה פוביה שבשמה דקרו בשבוע שעבר במצעד הגאווה, שבשמה רצחו השבוע מאבטחים "תמהוני" אחד בתחנת ארלוזורוב, ועוד היד נטויה.

והרגשנו, כמו בשיר הפתיחה, שאנחנו גם כן האחד כנגד המיליון. שהסטטיסטיקה היא נגדינו, אנחנו יצורים נכחדים בעולם הזה.
ובכל זאת, כנגד כל הסטטיסטיקה, אנחנו כאן ואנחנו קיימים.
וכך, אני לפחות, מרגיש גם כיום.