בלוג הצועד The VValker's blog

גנבתי עט ממשרד
של חברת כח אדם
כח הדם.
עט שלא תחסר להם הרבה
לבוסית (שרמוטה כי תמלוך), לשפחותיה המפוחדות
ברחוב מחיה העברית
בבואן להמשיך במיונים
במעבדה לשיבוט המונים.

אחר כך נכנסתי לקפה
ושאל אותי שומר אתיופי אם נשק יש לי
הראיתי לו את הבוק בו אני כותב (עוד אין לי לפטופ)
ואת העט אשר גנבתי
לפחות אולי בעט הזאת
תועיל חברת כוח האדם לציבור
בטיוטות אשר אכתוב.
אין לי נשק מלבד אלה.

מה כוח העט, מה כוח המחברת
מול כל אלה
הבונים עלינו את החומה
מדי יום ביומו
עושים עלינו את ההשכמה
נראית חסרת טעם מדי בוקר בבוקרו.

אני לא יכול שלא להתרגש מזה ש"מלחמת העולמות" יוצא עכשיו בתור סרט.
בפעם הקודמת זה היה על תקליט (היה דבר כזה, לפני הדיסקים) עם קולו של ריצ'רד ברטון המנוח ועם מוסיקה של ג'ף ויין שצבעו חלק מנעורי בצבע מיוחד. המוסיקה, שגם המצאתי לה ריקודים, צבעה חזק גם את מצעד המחץ כפי שאפשר לראות במצעד השנתי של 1979 ששלושה משירי התקליט הגיעו בו למקומות הראשונים ובסטטיסטיקות. הטבלה איננה משקרת.

"No-one would have believed, in the last years of the nineteenth century, that human affairs were being watched from the timeless worlds of space. No-one could have dreamed that we were being scrutinized, as someone with a microscope studies creatures that swarm and multiply in a of water. Few men even considered the possibility of life on other planets. And yet, across the gulf of space, minds immeasurably superior to ours regarded this earth with envious eyes; and slowly, and surely, they drew their plans against us."

ואז, תרועת הפתיחה, והמנגינה, ומשפט המחץ:
"The Chances of Anything Coming From Mars
Are a 1000000 to One" He said
The Chances of Anything Coming From Mars
Are a 1000000 to One
But Still They Come"
עוד לא ראיתי את הסרט, אומרים שהוא לא משהו, וספק אם שפילברג יעשה לי את אותם ריגושים שהתקליט עשה לי.
אני, אגב, כמו אחרים ב"חבורת המחץ", הזדהיתי באיזה מקום עם המאדימים (הבנתי שששפילברג ויתר לגמרי על ציון מוצאם של החייזרים). הרגשנו אז, שהעולם זקוק לאיזה הלם מבריא, לאיזה שינוי, ואני לפחות מצאתי לנכון צורך להגן על החייזרים ולהציג את הדברים מנקודת מבטם, שהרי התיאורים שלהם כמפלצות נכתבו מנקודת מבט תעמולתית ולא אובייקטיבית של בני כדור הארץ… כתבתי אפילו סיפור שמציג את הצד שלהם שנקרא "לו היתה ב1904 (שנת המלחמה בספר המקורי של ה.ג'. וולס) מלחמת עולמות".
אולי גם היום מישהו צריך לכתוב את הדברים מנקודת מבטם של החייזרים, וקצת חבל לי ששפילברג שעשה בזמנו את הסרטים המציגים חייזרים בצורה כה ידידותית: "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" הצטרף לגלי הפוביה הרפובליקנית השוטפים לאחרונה את העולם מפני הזר והשונה, שאפילו לא חשוב מאיפה הוא בא, אותה פוביה שבשמה דקרו בשבוע שעבר במצעד הגאווה, שבשמה רצחו השבוע מאבטחים "תמהוני" אחד בתחנת ארלוזורוב, ועוד היד נטויה.

והרגשנו, כמו בשיר הפתיחה, שאנחנו גם כן האחד כנגד המיליון. שהסטטיסטיקה היא נגדינו, אנחנו יצורים נכחדים בעולם הזה.
ובכל זאת, כנגד כל הסטטיסטיקה, אנחנו כאן ואנחנו קיימים.
וכך, אני לפחות, מרגיש גם כיום.

הפיגועים בלונדון הזכירו לי שכבר כתבתי על לונדון פעם, בהסטוריה האלטרנטיבית. גם שם זה נגמר לא נעים, ודי אקטואלי.

"לאט לאט נעלמו ה"דודים הטובים", כך קראנו לאלה ששיתפו איתנו פעולה, מן השטח, והאווירה הלא נעימה שהתחילה כבר בערך מאז דצמבר 1978, וחשתי בה בכל פעם שיצאתי אל מחוץ למתחם, הלכה וקיבלה משמעות מאיימת. כבר לא היה מה לדבר על לצאת לרחובות אפילו עם שכפ"ץ כפול. מזל שהיו לנו מעבר המסכים והחטאפה איתם יכולנו בכל רגע לעבור בין בית לבית בלי לצאת החוצה, ורוב הזמן היינו אצל החבר'ה שבstation הלונדוני. כשהחמיר המצב חפא המליץ שנהיה כולנו בסיני, שם זה המקום הכי בטוח. ואכן, בספטמבר כשבאנו כולנו לשם לחגוג שנתיים להיותו של חפא בפלנטה, הותקף הstation הלונדוני ע"י להביורים ונשרף כולו.

חפא היה צריך להחליט בקרוב מאד על נקיטת פעולה."

סיפורו של חפא היה יכול מן הסתם לקרות גם למישהו אחר.
למרות שאני לא מאמין שזה היה יכול לקרות לכל אחד.
ביום מן הימים, אי אלו ישויות אי שם בחלל, שהן קצת יותר מפותחות מבני האדם, מצאו צורך לחקור, לאיזשהו עניין מדעי, מה שקורה אצל בני האדם בכדור הארץ.
ביום שבו נתלש חפא הוא היה בבית הספר שבו למד, עם חבר וחברה. זה היה אחרי שעות הסגירה של בית הספר, והם נשארו שם לבדם, היה להם איזה עניין לפתור.
כוכב שביט התקרב באותה תקופה לכדור הארץ.
הלילה ירד מוקדם לפתע, וגשמים עזים ניתכו. אבל אף אחד לא קישר את העניין לכוכב השביט, שהיה די קטן ונראה די בקושי בשמים. גם הידיעות על כך בעיתונות באותה תקופה היו די קטנות.
אלא שבליבת השביט היה מגנט חזק, והוא כוון, למעשה, על ידי אותן ישויות מפותחות, המסוגלות להניע שביטים ואסטרואידים בבקרה מונחית. באמצעות ליבת השביט המגנטית, הם ביקשו לשאוב מכדור הארץ כמה "גורי אדם" אקראיים, דהיינו ילדים.
מישהו צילם את חפא וחבריו ואולי גם גרם להם להימצא לבדם בבית הספר הריק.
חפא חשב שהוא זה שיזם את ההישארות שלהם בבית הספר בשעות שאחרי הסגירה, ושנים רבות לקח את העניין על אחריותו.
חפא היה ילד שאהב לרכב על אופניים, וחלם שכשהוא יהיה גדול הוא יציל אנשים.
המגנט של השביט תלש אותו ואת שני חבריו: הנערה שהוא היה מאוהב בה אז, וחברו הטוב מילדות, על הבניין שבו הם נמצאו ושימש להם ככיס אויר בשעה שהם נחתו על ליבת השביט, ושם הם חיו זמן רב עד שהשביט חלף דרך מנהרות של ביטול היקום והביא אותם לכוכב לכת אחר.
חפא התחבר בסופו של דבר אל הישויות שתלשו אותו וזכה ללמוד בבתי הספר הגבוהים שלהם, שם גם קיבל את השם שבו אנחנו מכנים אותו. הוא הרי לא נולד חפא.
את ידידיו, שהרגיש אחריות לגורלם, שלח בחזרה לכדור הארץ.
תמיד שאלתי את עצמי אם ניסה אי פעם לפגוש אותם שוב.