מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: מתקן הזכוכית

מתקן הזכוכית השחורה עמד בכניסה לעיר המותווים. הוא הפעיל את חומת המת"ג (מתח גבוה) שמסביב לעיר ופיקח על השומרים המתכתיים ששמרו עליה לצד השומרים האנושיים. נוכחותו סימלה את שליטת האופל הגלקטי בכל. ניפוצו היה הפעולה הראשונה של הההתקוממות.

כאן הוא מתואר:

"הלכתי לאורך הכביש המערבי.
עד למחסום, כמעט. שיערתי שזה הוא, לפי אורות הפרוז'קטורים בחשכה.
עליתי על גבעה קטנה, ממנה ראיתי שהם מקיפים מתקן עשוי כולו מזכוכית שחורה, גם הגג הכיפתי המסתובב שלו שממנו היו נשלחים כל העת פלאשים לכל עבר. ראיתי את השומרים, כמה מהם היו לבושים בבגד מתכתי נוצץ. רק מאוחר יותר הבנתי שהם עצמם עשויים ממתכת.
הסתובבתי, לפני שאיזה פלאש יתפוס אותי.
ממול ראיתי את ההר, שבקושי רואים מתוך העיירה. על פסגתו ראיתי את עלטת המרחב השחורה יותר מן השחור של הלילה, עוטפת את ההר כענן אפל. בתוכו נראו כדורי האש של נופלדנס, משגיחים על הכל."

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: רחוב הרקפת 12

רחוב הרקפת 12 – נמצא בעיירה חסרת שם, אי שם צפונה מחיפה. לשם הגעתי לאחר השתלטות האופל ושם 'ביליתי' את רוב חלקה השני של ההסטוריה האלטרנטיבית.

מעט מתיאור הרחוב והסביבה:

"כולם כאן שווים. לאפס.

בבית החרושת עובדים שעות מול הסרט הנע. עבודה חדגונית של העברת רכיבים מפלסטיק, ושמירה שהם לא יתקעו. אף אחד לא יודע בשביל מה ובשביל מי הם מיוצרים…

אבל זה טוב יותר מאשר לא לעבוד בכלל ולהיתפס על ידי הסיירת המקומית, שכאשר אנשיה תופסים איזה "לא יצרן" ברחוב, אף אחד כבר לא רואה אותו יותר. כך גם יש לי מעט "פולסות" לשלם על דיור ועל מה שנכנס לפה. את ה"פולסות" או ה"מעות" כמו שגם כן קוראים לזה, מקבלים בסוף כל יום עבודה (צ'קים ובנקים אין בנמצא לפחות לא בסביבה הזאת). אלה בסך הכל חתיכות של נחושת שחורה ומלוכלכת, אם כי מבטיחים שבקרוב יהיו מטבעות חדשות, מבריקות…


הבית של לונה בן שושן נמצא ברחוב הרקפת 12, במרחק שני רחובות מהמפעל בו אני עובד (כל המכוניות שנוסעות כאן הן ישנות מאד וחבוטות). איזור תעשייתי של עיר עצובה, ולמרות שלא יצאתי מכאן מאז הגעתי, נראה לי שזה ליד חיפה. זהו בניין אפור מבטון, שקיים לדבריה של גב' בן שושן עוד "מזמן האנגלים". גב' בן שושן היא בעלת הבית, אותו ירשה מבעלה המנוח, על שתי קומותיו ושני אגפיו. בקומה הראשונה של האגף הראשון הפונה לכביש יש שתי חנויות (אחת מהן סגורה), ובקומה השניה שתי דירות, האחת דירתה של גב' בן שושן, אלמנה שרואים עליה עדיין שהיתה פעם אשה יפה, והדירה שלי – חדר וחצי ומרפסת זעירה הפונה לצד הבניין, עליה אני משלם בפולסות השחורות ובשירותים שונים לגב', שגם מבשלת לי לפעמים מרק דלוח ומביאה לי סם מן הסמים המותרים כאן, "כדי שאהיה חזק לעבודה". באגף השני, שהכניסה אליו מאחור, יש בית זונות, וגם הוא בבעלותה של גב' לונה בן שושן. אני יכול לשמוע את הקולות ממנו בלילה, גם כשאני ישן שלוש שעות שלמות.

חוץ משמות הרחובות, שכולם שמות של פרחים: הרקפת, הסיתונית, הציפורן, הכרכום, שום דבר לא פורח כאן. יש רק כמה עצים גוססים ופה ושם עשבים צהובים במקומות שהיו אולי דשא ירוק. אד ערפל עוטף תמיד את השמים, ואף פעם לא ראיתי כאן שמים כחולים. אני יכול בקושי להבחין בעונות השנה, כי גם בחורף חם כאן ומלא זעה, ואילו בקיץ יורדים כל מיני גשמים, רובם גשמים שמטנפים את העור ועדיף לא לפשוט את הסרבל שקיבלנו מהמפעל. אסור להיות חולה."





"הצועד-סקרים": לקראת הסוף

הפעם אני מפרסם שני תסריטים, אחד דומה למה שמראים סקרים המקובלים, אחד רחוק מהם ונועז מהקודמים.

אפשרות א'

מוצאי יום הבחירות:
על מגדלי עזריאלי בת"א

קדימה – 31
העבודה – 19
הליכוד – 17
ליברמן – 13
ש"ס – 10
איחוד לאומי – 9
מרץ – 6
יהדות התורה – 5
רע"ם – 4
חד"ש – 3
בל"ד – 3
פניהם של המגישים בטלויזיה שבעי רצון, נגמר מהר העסק, קדימה משיגה את שלה, לא מעט הודות לתקשורת. ליברמן גם כן יוצא כוכב, במטה שלו חוגגים והוא מדבר בראיון, גם סילבן שלום שאומר: נשכנע את אולמרט להקים קואליציה ימנית. כמה אישים מהעבודה ומקדימה קובלים על מספר המצביעים הנמוך, שטרית אפילו מציע לקנוס את מי שלא השתתף ביום הבחירות. יוסי שריד וח"כ בראכה מביע דאגה מהתחזקותו של ליברמן. ביילין: בוודאי שנצטרף לקואליציה.
הצועד בנעליו משאיר בינתיים בכותרת הבלוג שלו את הכיתוב: "חוזרים אל הגלקסיה לשחרר אותה מכוחות האופל".

אפשרות ב'
פניו של חיים יבין אומרות ה פ ת ע ה. מגישים אחדים מרשים לעצמם להראות שמחה מול התוצאות. עמיר פרץ מחייך במלוא שפם. שריד מודאג מהתחזקות האיחוד הלאומי, כולם מרחמים על נתניהו אבל השאלה הגדולה באמת: "האם קדימה תסכים להצטרף לקואליציה בראשות עמיר פרץ". הצועד בנעליו מחליף בינתיים את צבע הכיתוב בכותרת הבלוג.

עבודה – 30
קדימה – 25
ליכוד – 14
ליברמן – 13
ש"ס – 9
מרץ – 7
איחוד לאומי – 7
יהדות התורה – 5
חד"ש – 5
רע"ם – 3
בל"ד – 1
גימלאים – 1

תעודת ביטוח (מסמר או קוץ קטן כנגד הרוב)

ה6.6.2002 הוא יום שלא אשכח.
באותו יום הצביעה ממשלת האחדות על סעיף ב"תקציב החירום" של שר האוצר דאז, סילבן שלום, שכחלק מכוונתו המוצהרת "להיטיב עם מעמד הביניים יוצאי צבא", הוא הציע שקיצבת הילדים שתקוצץ אמנם לכולם, תפלה בעיקר את אלה שאינם יוצאי צבא, ותקצץ מהם יותר.
כוונתו הצינית של שלום כאיש "הימין" היתה ברורה: לעודד את אלה שאינם יוצאי צבא, ומן הסתם הוא חשב בעיקר על ערבים, לא להביא דור שני.
אבל כמעט כל חברי מפלגת העבודה דאז, הצביעו בעד הצעתו (שלא התבצעה בסוף, הודות לחסדי בג"ץ שעיקב את הביצוע, ו…ביבי, שבא במקומו וקיצץ הכל לכוווולם, בלי אפלייה, כמעט).
זה היה הרגע שבו נפל אצלי האסימון, והבנתי שלאנשים כמוני אין מה לחפש במפלגות הבונות על אג'נדה ציונית.
אינני יודע כמה אנשים בארץ לא עשו צבא או שוחררו לפני או במהלך השירות על פרופיל 21. על פי אומדן שנעשה, יש קרוב ל200,000 ששוחררו רק על מה שנקרא "סעיף נפשי". זה שווה בין 6-8 מנדטים.
אף על פי כן, המפלגות סו-קולד ציוניות לא סופרות את האנשים האלה, וברגעים של אמת כמו אותו רגע ב2002, שהיה בדיוק לאחר מבצע "חומת מגן" (המבצע שהחזיר את הססמה "כל העם צבא" לחזית הבמה), הן גם מגלות מה הן חושבות עליהם באמת, ובלי שום הבדלה: "משתמטים" (ולמה אין מלה כמו "מושמטים", החשבתם על כך?), נכים, אנשים במשבר, בעלי אישיות מורכבת (שהמערכת נפטרת מהם בדרך של התנערות והכרזתם כ"פסיכים"), חולים, אנשים שנזרקו מסיבות ביורוקרטיות, נקמניות ונקמניות-פוליטיות. בכל מקרה, אלה אנשים שמותר לדפוק אותם ואולי אפילו צריך. הלא לשם כך הוא הומצא, הסימון במצח הזה, כציווי "מדאורייתא". (כך היה מי שאמר לי בפירוש).
והמפלגות הציוניות לא מסוגלות להשתחרר מן האתוס שבשלו כל זה הומצא. אתוס מיליטריסטי בבסיסו, המודד את הטיב האנושי על פי מידת ההתאמה הקרבית לצה"ל, (וגם "אמהות שמאלניות" שבויות בו) ומסמן-מדיר את האחרים. הן רואות בו את ההצדקה לקיומן, וספק אם תהיינה מסוגלות, מעצם הגדרתן, לשנות אותו. דאגה ל"אלה שלא עשו צבא" תמיד תהיה בשבילן סוג של כפירה בעיקר.
ותמיד יהיו ה"לא משרתים" מאויימים באזרחות סוג ב', ואין להם מה לצפות ממפלגות ציוניות. וכאן זאת לא שאלה של "שמאל" ו"ימין".

שמחתי מאד כשמפלגת העבודה שמה בראש את עמיר פרץ. שמחתי לא פחות כשאנשים כמו פרס, רמון ודליה איציק מצאו את דרכם למפלגה שהכי מתאימה להם, וגם ברק (שבימים תמימים יותר הצבעתי עבורו פעמיים). זה יועיל למפלגה גם אם לא לטווח הקרוב, אם תתמיד בדרך זו.
אבל עדיין זו מפלגה שמחוייבת לבטחוניזם, מחוייבות שמתבטאת ב4 גנרלים ברשימה (גם עם ברוורמן יש לי בעיה, אך זה נושא אחר) ואגב, 4 מאלה שהצביעו אז בעד הצעתו של סילבן שלום, עדיין ברשימה. בעד מפלגה כזאת אני לא יכול להצביע. לו היה בבחירות האלה פתק צהוב, הייתי מצביע לפרץ, אדם שיודע מה זה להיות פצוע.
מרצ, בנושא של אלה שלא שירתו בצבא, היתה תמיד הכי בסדר מכולן. רן כהן ויוסי שריד היו בין מגישי הבג"ץ נגד אותה הצעת אופל. אבל גם מרצ סובלת מהצורך להוכיח שהיא ציונית. אני יצאתי מזה כבר. ואני גם צריך עכשיו משהו יותר שמאלני מהם, בעיקר מביילין תומך ההפרטות, שבהחלט עשוי להימצא בקרוב בקואליציה עם שומר האופל ליברמן.
וצירוף כזה של שמאל חברתי עם גישת נגד לגישה המיליטריסטית, לכל העדפה של אדם על הרקע הצבאי שלו, אני מוצא רק בחד"ש.
לא שהכל מושלם שם (אני לא לאומן ערבי, וגם הנשים שם לא במקומות מספיק ריאליים), אין דברים מושלמים בפוליטיקה.
אבל לפחות אני יודע שאני לא מכניס לכנסת כאלה שעשויים להצביע נגדי. לפחות יש לי תעודת ביטוח אחת. הפאשיזם יעבור ואולי לא, אבל אני לא אהיה בין משתפי הפעולה. מסמר או קוץ קטן, צריך תמיד שיהיה נגד הרוב הצופן תמיד פורענות.
לכן, בפעם הראשונה, אני הולך להצביע חד"ש.

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: דואים

דואים – הוזכרו בפוסט חיות החלל.
הדואים הם יצורים הטסים בחלל בלי להשתמש כלל בחלליות.

2017-12-13-2

"הם דואים עם רוח החלל.
חלק מהדואים, גדולי הצורה שביניהם, משמשים בעצמם כחלליות, יש הרבה סיפורים עליהם הקשורים בימי הקדם של הטיסה החללית, אבל משתמשים בהם גם כיום."

הדואים מתחלקים לשני סוגים:
יש דואים שדואים מתוך בחירה.
ויש דואים שלא מכירים דרך קיום אחרת. "הם נולדים בחלל, וצורכים את האוויר וההגנה שלהם מתוך עצמם. הם דואים טבעיים. אותם אפשר להגדיר כ"חיות חלל" אמיתיות.
יש אומרים שהפלנטות כולן אינן אלא סוג של דואים טבעיים כאלה."

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: מתכתיים (אנשי הפח)

מתכתיים – הכינוי של האלטרנטיבית לרובוטים.
מכונים גם ילידי מעבדה מן המין המתכתי. מופיעים גם בשירותינו וגם בשירות האופל ומכונים גם אנשי הפח שיוצאים מכלל פעולה לאחר ניפוץ מתקן הזכוכית.

השיר האחרון בראש מצעד המחץ

השבועות האחרונים של מצעד המחץ היו שבועות של מעבר דירה הסטורי. פרידה מארץ ישנה ומשנים חשוכות בדרך כלל, פרידה קרובה גם מימי בית הספר. תקופה של סיומים, כתבתי פעם. השיר האחרון בראש מצעד המחץ, שהספיק להוביל במשך ארבעה שבועות (וגם במצעד ההמשך, שנקרא בשם אחר, הוא היה בצמרת עוד הרבה שבועות), שיקף איזה שינוי. מעבר מפאזה של זעם, מחאה וציניות לרצון למשהו אחר. השיר נקרא Boat on the River ובוצע ע"י להקה משיקאגו שנקראה "סטיקס (Styx)" על שם הנהר המיתולוגי המפריד בין ארץ החיים לארץ המתים ("השם היחיד שאף אחד מאיתנו לא שנא" מסביר דניס דה יאנג, סולן וקלידן הלהקה את הבחירה בשם), להקה ששילבה רוק כבד עד מתקדם עם בלדות מלודיות מרטיטות. הלהקה שמופיעה עד היום בהרכב קצת שונה מהמקורי, היתה הראשונה בהסטוריה, כך כתוב בויקיפדיה, שמכרה 3 אלבומי פלטינה רצופים. בארץ ובעולם הצליח במיוחד "סירה בנהר" (למרות שלא היה בכלל במצעדי הסינגלים של ארה"ב ובריטניה), שיר ששונה מאד מסגנונה הרגיל של הלהקה.

קחו אותי חזרה אל הסירה שלי בנהר
לשם אני צריך לרדת, צריך לבוא
קחו אותי חזרה לסירה שלי בנהר
ולא אתלונן יותר
הזמן קופא כשאני מביט במימיה
היא מרגיעה אותי, נוגעת בעדינות
עם המים שזורמים חולפים על פני סירתי בנהר
אז אני לא מתלונן יותר.

הנהר רחב
הנהר נוגע בחיי כמו הגלים בחול
וכל הדרכים מוליכות אל בסיס של השלווה
איפה שהקדרות על פני תיעלם.
קחו אותי חזרה, אל סירתי בנהר
ואז לא אתלונן יותר.

שיר אחר שלהם, שהצליח שנה לאחר מכן גם בארץ נקרא "הטוב שבזמנים" (או "הזמנים הכי טובים"):
אני יודע שאת מרגישה שאלה הזמנים הכי רעים,
אני מאמין שזה כך.
כשאנשים נועלים את הדלת, מתחבאים בפנים.
יש שמועות שזה הסוף של גן עדן.
אבל אני יודע, אם העולם יחלוף על פנינו, ילדה אני יודע
אני לא צריך לבכות
הזמנים הכי טובים, הם כשאני לבד איתך
קצת גשם, קצת שמש, נעשה את זה עולם לשניים
הזכרונות שלנו מאתמול ישארו לתמיד
ניקח את הטוב, נשכח את השאר ויום אחד נגלה:
אלה הזמנים הכי טובים.
אלה הזמנים הכי טובים.