חיפושים שגוגל שולח אלי:תמונות של מכבי כיפה.
ארכיון לפי מחברים:הצועד בנעליו In-his-shoes walker
מחוץ לחוקי הפדרציה
מכיוון שכדור הארץ, כפלנטה נידחת באיזור דל אנרגיית שמשות באחת מזרועות הקצה, לא עניין במיוחד את רוב הציביליזציות המאוכלסות בגלכסיה, וברשומות של טיסות המחקר שנמצאו בספריית בית הספר הגבוה ובאתרים הנגישים באינטרנט הטלפתי, לא נרשם דבר על טיסות למערכת שמש זו, לפחות ב3000 השנים האחרונות, הניח חפא שביקורים בכדור הארץ אכן לא התקיימו (עד לטיסההמשך לקרוא "מחוץ לחוקי הפדרציה"
הייתי שוכב על שמיכות ישנות,
ואולי עלים יבשים, ידיים היו מעסות אותי. הקצתי מתוך תחושה איומה, כאילו החיים שלי הולכים וכלים, דיכאון ענק וסופני, כאילו השיג אותי עכשיו מה שתמיד הכרתי אך זרקתי לפינות. כעת אין יותר פינות. הכל אותו ריק חסר כל ערך, זהו המצב האמיתי. לאן נלך עכשיו? אולי מוטב לא לקום, לא ללכת. מאין באו לי מחשבותהמשך לקרוא "הייתי שוכב על שמיכות ישנות,"
שביטים מונחים
לחוקרי מוצא המינים בבתי הספר הגבוהים של התבונה הגלקטית, ובוודאי גם בבתי הספר הנמוכים יותר שאל דומיהם זכו גם חלק מהקוראים כאן להגיע, לא היתה תשובה לשאלה אם היונקים חסרי הכנפיים שהתחילו להופיע לפני 50 מיליון שנה בכפתור הכחול שבאחת מקצוותיה של הגלכסיה, ושלמדען אחד שהיה ידוע כבעל רעיונות קצת הזויים, הזכירו באופיים את האדמיים,המשך לקרוא "שביטים מונחים"
הן כיסו את עין השמש
בסך הכל לא יותר מארבע חלליות הן היו, מקסימום חמש, כך ברור לי כעת כשאני נזכר. אבל הן היו גדולות, ענקיות, בצבע אפור כהה, אפור רע, והיה נדמה לי ברגעים ההם כאילו עיר שלמה של חלליות כאלה, שטוחות בטן עומדת לנו מעל הראש.היה לי ברור שהן מרגישות שאנחנו פה, ושהן שבו על עקביהן בגללינו. לאהמשך לקרוא "הן כיסו את עין השמש"
קטע מחלום
שני אנשים עומדים על אדן חלון של קומה גבוהה בבניין רב קומות, במעין דו-קרב כזה.אני הסופר שכותב על זה.אחד מהם צריך לקפוץ, לפי קו העלילה של הסיפור, אבל למרות שאני לא מעורב בזה אני מפחד לכתוב או 'לאפשר לזה להתבצע' כאילו אני הוא זה שאמור לקפוץ. אפילו שלגיבור העלילה יכול להיות שלא יקרה כלום.למרות שאניהמשך לקרוא "קטע מחלום"
הרשומה הבאה
כֵּן, עֲדַין בּוֹעֵר עַל הַדֶלֶק הַיָשָן מֵאוֹתוֹ הַקַיִץ. אֲבָל אֵיפֹה כֹּל אוֹתָן שֶהָיוּ וְקִרְבַת נְשָמוֹת שֶאִי אֶפְשָר לָעוֹלָם בִּלְעָדֶיהָ. הֵן חַלְפוּ, אֲנִי נִשְאַרְתִי לֹא מַרְגִּיש כְּלָל חֱסְרוֹנָם שֶל חֲלָקָי שֶהָיוּ כֹּל כָךְ מְחוּבָּרִים לְאֵיזוֹ אֲהוּבָה, אוֹ אֲחוֹת קוֹסְמִית. וְטוֹב לִי בַּאֲשֶר אֲנִי כָּעֵת כְּשרוּחַ קְרִירָה נִכְנֶסֶת בַּלַּיְלָה לִרְחוֹבִי. רַק לִפְעָמִים גַל שָרָב הוֹדֵף אוֹתִי אֶלהמשך לקרוא "הרשומה הבאה"
