הגל הגדול

זה היה בשבת אחר הצהריים, 11 בספטמבר, 1993 בהיסטוריה האלטרנטיבית. כולם ישבו בחוץ, על המרפסת שמאחורי הבית של משפחת בן יוסף, סביב השולחן בו אכלו קודם צהרים. יוכי, רענן ועדן ניתחו את המצב בארץ כעת, לאחר שקראו במוספים את כל מה שהיו צריכים לדעת (כלומר את כל מה שעורכי העיתונים הורשו לתת להם לדעת הגם שמעט ידעו בעצמם) על נפילת מדינת המותווים שנכנעה סופית לפני יומיים לקואליציה של מדינת בית אל, אחרי שמדינת תל אביב שתחת שלטון הגנרלים נטשה אותה. ענר ואליעד ישבו בצד ותכננו טיול, פוליטיקה לא עניינה אותם, הם היו בתחילת כיתה י"א, אך חודשים רבים הם כבר לא למדו ולא היו בטוחים שתהיה בכלל שנת לימודים השנה. על הגג היה יוני, החבר של עדן, מטפל באנטנה. עדיין הייתה תקווה לקלוט טלוויזיה "אמיתית" מאיזשהו מקום.
עד היום הצליחו המושבים באזור לשמור על החופש היחסי שלהם ולהישאר בעמדה נייטרלית במאבק בין המדינות שקרעו את הארץ. אולי מפני שבהיסטוריה האלטרנטיבית לא התקיים משבר החקלאות של שנות השמונים, והמושבים סיפקו את תוצרתם החקלאית בשפע גם למדינת תל אביב, גם למדינת בית אל וירושלים, גם לרפובליקה הדרומית שבנגב, ועד למדינת המותווים הצפונית הגיעה תוצרתם, אנשים התעשרו מאוד וחלקם בנו בתים רחבי ידיים. ביתם של יוכי, עדן וענר נשאר צנוע. לפני שנתיים הצטרפו אליהם גם רענן קדם ובנו אליעד, שנה אחרי שהאם והאחות נהרגו בתאונה כשרכב של המשמר התנגש בהן בכביש החוף כשנסעו למכור תוצרת במדינת תל אביב. עם הבן הגדול, דודי, כמו בנה וביתה האחרים של יוכי, נותק כל קשר מאז החל 'המצב' לפני 8 שנים, ורענן קיוה שהוא מצא את דרכו אל ארץ בטוחה יותר, למרות שלא ידע אם קיימת כזאת.
רענן אמר שצריך להודות שהמעמד המיוחד של המושבים בא מן ההגנה שנותנת מדינת תל אביב החופשית. עדן לא אהבה את תל אביב המדינה, למרות שגרה פעם בעיר, יוני אהב את מדינת תל אביב עוד פחות. "בלעדיה יאכלו אותנו הדוסים האלה ממדינת בית אל והחברים שלהם" טען רענן. "כמו שאכלו את מטה יהודה. הם ישתלטו על האדמות שלנו, במקרה הטוב יעשו אותנו עבדים שלהם, כי מה הם מבינים בחקלאות ובכלל עבודה יצרנית". אבל הוא הביע את חששו שמא מדינת תל אביב שנטשה את מדינת המותווים והיא עשויה לעשות את זה גם להם. יוכי שפעמים רבות הייתה מתווכחת איתו בנושאים האלה, הסכימה איתו בלאות. עדן הסתכלה מערבה אל השמים. משהו בצבע שלהם ובאוויר הזכיר לה, למרות שאז זה היה באביב, את אותה שבת לפני שמונה שנים שבה עלוה הייתה בפעם האחרונה בבית, כשאבא עוד היה חי. זה היה מוזר כי אף פעם ההרגשות מאז לא חזרו לה כמו עכשיו. חשבה על זה שכמעט לא מזכירים כעת את עלוה בבית, ואת עופר אין מזכירים בכלל. גם לא את דודי, הבן הגדול של רענן שלמד איתה בשכבה.
הרעם נשמע פתאום, רחוק ומתגלגל, לא דומה לשום רעם אחר.
יוני צעק מהגג "תעלו כולכם, מהר, בסולם, מהר, יש גל גדול" עוד רעם נשמע מתגלגל, חזק וקרוב יותר מהקודם וכולם טיפסו. יוכי תחילה ואחריה עדן ואחר כך רענן, ובסוף ענר ואליעד. יוכי תזכור אחר כך שהכל היה מלווה ברקים, האחרים יטענו שלא. מן הגג ראו כולם את הגל. הוא היה ענק, עצום, גבוה לאין שיעור, מצפון מערב הוא בא ודהר על פני המרחב, לצידו התרוממו עוד גלים אחרים קטנים יותר, כמו מלך ופמלייתו הם התקרבו ישר אליהם, והם הרגישו שזה סופם וכולם צרחו בייאוש. אבל ממש כשנעמד מולם, סטה הגל פתאום הצידה והמשיך דרומה, אך גלים אחרים שכמו פרשו מהפמליה המשיכו לדהור עד אליהם, הם חצו את המרפסת עליה ישבו לפני רגע וכמעט נגעו בגג, מתחתיהם שמעו איך הקיר נשבר והמים פורצים אל תוך הבית. הכל רעד מתחתם והם החזיקו חזק ברעפים ובאנטנה. מולם ראו גגות וקירות בעיקר של מבנים קטנים ומחסנים שצפו בזרם, מלבדם ראו רק את ראשי הגגות של הבתים השכנים שמקצתם קרסו אל תוך הזרימה שהמשיכה מזרחה, כשהם הולכים ומתנמכים, הולכים ושוככים. הכל נמשך לא יותר מכמה דקות ואחר כך היה הנוף חדש. מדרום מערב להם, בערך במקום שבו פנה הגל העצום מהם, כמו התרומם גוש עצום של אדמה וסלע, ובינו לבינם, היו בעיקר מים. ממזרח להם התחילה להתגלות שוב אדמה, וענר ואליעד החליטו ברגע שבאחד הימים הבאים הם ינסו להגיע אל הגוש, ולברר מה יש בו. הם לא ידעו עדיין מה יעשו בשעות הקרובות, וקודם כל צריך לרדת מהגג והסולם אבד.

אבל עוד באותו ערב הם הגיעו כולם אל הגוש, והיו נאלצים להישאר בו.