הרבנית אראלה (3)

הייתה לחבורה התלבטות קלה. אפשרות אחת הייתה, לצאת דרך המחנה אל הכביש, ממנו, זכרה עלוה, יש פנייה לכיוון המושב שלה, אם כי לא הייתה בטוחה שזה אותו כביש ואם הוא לא השתנה. אפשרות אחרת הייתה לצאת דרך הנקודה שבה היו, ולעקוף את המחנה מבחוץ. היו להם כל הסיבות לעשות את המעקף הקצר יותר, ולנסות להתחבר ממזרח אל הכביש היוצא מהמחנה. המערב, הכיוון שדרכו הגיעו למחנה, היה מלא לפי תחושתם בשומרים שמחפשים אותם, היה זה לילה קצת ערפילי והערפל, כך גילו, מקשה לבצע את כיבוי ההילה, ומעבר לשם דרומה היה מלא ביצות וחששו שיתעו בדרך ויסתבכו בחושך, אם יגיעו לשם. היצמדות לכביש שממזרח למחנה, ידעו, תאלץ אותם ללכת בצד הכביש ולפקוח עין על מכוניות שעוברות, אבל הכביש נתן להם איזה ציון דרך, שידעו לפחות איפה הם נמצאים. וכך התחילו ללכת, עד שראו את האזור בו שער המחנה המזרחי נפגש עם הכביש. לצידו חנו כ20 רכבים חדישים, הם היו שייכים לאנשי הכוח שבא עם אמיר למחנה.
סטולי וחפא הביטו אחד על השני. גם צבי התקרב אליהם. 'קצת מסוכן' שמעה עלוה את הטלפתיה של חפא. 'אי אפשר לצאת מהמחנה הזה בלי לעשות להם איזה משהו' טילפת סטולי. 'אתה לא מבין כמה זה מדגדג לנו באצבעות'. 'כמו שניטרלת להם את המחפורות' לחש צבי. 'ניטרלתי להם לא רק מחפורות' אמר חפא 'אבל כאן אני מרגיש סכנה עכשיו' גם עלוה הרגישה. 'בואו כבר' כמעט צעקה להם, 'נתחפף מהמקום המגעיל הזה כמה שיותר מהר. לא רוצה לראות אותו כבר'. אבל חפא לא יכול היה שלא להיעתר לבנים. הוא שלף משכמייתו את המקל הארוך, זה שיודע לירות ברקים, ויכול גם לשגר זרמים נמוכים יותר, שמתיכים ברזל ויכולים גם לאייד אנשים. זו הייתה הפעם השנייה שהם ראו אותו. עלוה הרגישה קצת סחרחורת, אבל הם נהנו מאוד כשחפא שיגר כעין אלומה בלתי נראית אל הרכב הראשון, ואחר כך אמר "זהו, הוא לא יסע יותר". ואחר כך כיוון גם אל השני, והשלישי, בעוד האחרים סופרים אותם אחד אחד בהנאה. "לא יודע למה הם חושבים ששרשראות כמו של טנקים בטיחותיות יותר לרכבים שלהם"' העיר, אחרי הרכב העשירי. "אם היו להם צמיגי גומי מהסוג הישן, לא הייתי מצליח לעשות להם כלום ברמת הזרם הזאת, הייתי צריך להסתכן במשהו גלוי יותר, שהיה יוצר אש ומביא את כל תשומת הלב לכאן". הם המשיכו לספור ואם בהתחלה ספרו בלחש, עכשיו ספרו בקול הולך וגובר ופתאום היו סביבם עשרה אנשים בשחור שהלכו וסגרו עליהם, עם רובים שהיו מכוונים כלפיהם, ולא היה זמן לכבות הילות.
"תעמדו ואל תזוזו" אמר ראש אנשי המשמר. "ואתה עם הזקן הלבן, תשמוט את הדבר הארוך שיש לך לארץ ותבעט אותו לכיוון שלנו, מיד!"
חפא הסתכל עליהם במבט שלו, ושילב את הידיים שלו כשה'דבר הארוך' מחובק תחתיהן.
"יאללה, תפסיק עם הדאווין שלך, עושה לי מדיטציה בעמידה עלק, חושב אתה עוד בתל אביב החופשית. היא לא קיימת כבר. תשמוט את הדבר הארוך" אמר איש המשמר וקירב את קת הרובה וכמעט הצמיד אותו לגרון של חפא. "תנועה אחת מיותרת אני לוחץ על ההדק" אמר לו. "פשוט תשמוט אותו".

"תעצרו!" הם שמעו פתאום קול נשי פוקד. עלוה זיהתה מיד את האישה אשר יצאה ממכונית שעצרה בכביש שלידם, והתקרבה אליהם בצעדים מהירים. "תוריד את הרובה ממנו ותשחרר אותם" אמרה לאיש המשמר. "אלה חברים שלי".
"גברת, אנחנו לא מכירים אותך" אמר איש המשמר אבל משהו הססני היה בקול שלו. "לא אכפת לי אם הם חברים שלך, את מתערבת פה בעניינים שלא שלך. בבקשה תחזרי אחורה לאוטו שיצאת ממנו, ותסעי". הוא לא הזיז את הרובה מצוארו של חפא.
"אלה כן עניינים שלי, הם חברים טובים שלי ואתה מכוון עליהם נשק"
"אני מכוון עליהם נשק כי הם מנסים פה לחבל ברכבים שלנו, מותר לי גם לירות בהם, ואת לא תגידי לנו מה לעשות גברת. אנחנו הקובעים פה ואם את לא רוצה שאני אעצור אותך גם כן אז תסעי מפה כבר, יאללה, מי את בכלל"
"מי אני?" אמרה האישה, "כדאי שתדע, אני הרבנית אראלה ואני יותר חשובה ממך"
"את יותר חשובה ממני? שמעתם?" כמעט פרץ בצחוק. "היא יותר חשובה ממני. גברת, אני יכול לעצור אותך פה על המקום"
"קדימה, תעצור אותי. נו? תעצור אותי אם אתה רוצה כל כך להסתבך. אני אשתו של הרב אלברשטם"
השם היה מוכר לאיש המשמר ששאל מיד "מי זה הרב אלברשטן" אך לא באותו קול מזלזל. איש משמר אחר שהלך קודם לכיוון הרכבים עם שלט בידו חזר. "כל הרכבים מושבתים, אני קורא לאמיר" אמר להם. "כן, תקרא לו דחוף" אמר המפקד והאיש הוציא מכשיר קשר, אך הרבנית ניגשה ולקחה ממנו "אתה לא קורא לשום אמיר, ואתם משחררים מיד את החברים שלי. ואגב לשאלתך" פנתה אל המפקד "בעלי הרב אלברשטם הוא המורה של המשיח."
"גברת אלברשטן, עם כל הכבוד לך ולמורה שלך" אמר מפקד המשמר, תוך שהוא מזיז את הרובה מן הצואר של חפא, "אנחנו מקבלים הוראות רק מאמיר המפקד הישיר שלנו ומהמשיח, לא משום מורה, לפחות מאז שגמרנו את הבית ספר". ניסה לגחך אך אף אחד לא גיחך איתו. משהו בדיבורה של האישה הזאת השפיע על כולם. "או.קיי" אמרה הרבנית והושיטה לו את מכשיר הקשר. "תתקשר עכשיו למשיח, הוא ישמח לדבר איתי, אני חברה הכי טובה שלו. נו, תתקשר, מה קרה, למה אתה מהסס?".
לאחר רגע ארוך של שתיקה, סימן הראש לשאר אנשי המשמר, כולם הפנו את הרובים מאנשי החבורה (אחר כך אמר להם חפא שהרובים ממילא לא היו יורים, אבל באותו רגע הם חשו רווחה והקלה שאין לתאר), ופינו להם את הדרך. הרבנית ניגשה אל הראש ולמרות שדיברה קרוב לאוזנו, היה זה קול שכולם שמעו, ובפעם הראשונה הזכיר לעלוה את שיר הישנה, החושנית, "אם אתה רוצה שהשם יאריך את שנותיך, אז יד לפה בייבי, אה? גם אתה וגם הם, כולכם – יד לפה' היא הצמידה אצבע לשפתיה ואחר כך העבירה אותה בתנועה מלטפת על פניו של איש המשמר. "לא ראיתם, לא שמעתם כלום, אתם לא יודעים כלום. הבנתם? יופי. יברך השם גם אתכם באריכות ימים. תודה." אמרה וסימנה לחבורה "בואו חברים יקרים, אנחנו נוסעים חזרה לירושלים" ועלוה, צבי, חפא וסטולי הלכו עם הרבנית למכונית בה חיכה כל העת הנהג שלה. עלוה ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה נסעה במכונית כדור-ארצית, ונזכרה שזה היה כשנהג המשאית האלמוני הסיע אותה ואת צבי מהמרתף שלהם ברחביה שעלה באש, לשכונת נוה יעקב. כמעט שבע שנים עברו מאז.

אבל הם לא נסעו לירושלים.
סטולי הגנוב ישב מקדימה, וקישקש עם הנהג על שלושת מכשירי הקשר שהיו ברשותו ועל הטלפונים הניידים שהיו במדינת תל אביב החופשית שטבעה, ועל השמועות שקיימות על כך שיש מכשירים ששרדו ויש אנשים שמשתמשים בהם, ועל הסיכוי להשיג מכשירים כאלה. מאחור ישבו הרבנית, עלוה, צבי וחפא וקיוו שהנהג לא שומע את כל שיחתם. הרבנית התנצלה בפני עלוה ובפני החבורה על שעקבה אחרי עלוה כשיצאה מבית הכנסת לאחר פגישתן, וכך ידעה לאן הם מתכוונים ללכת והתכוונה לפגוש אותם בדרך, עד שראתה את השומרים מקיפים אותם. היא סיפרה להם גם שהשלטון יודע על קיומם ואמיר בא במטרה עיקרית לחפש אותם. הם זוהו כבר בצניחה מהחללית ומישהו הספיק לזכור אותם מספיק כדי לשרטט פרופיל שלהם. את כל זה היא יודעת מפיו של המשיח עצמו, שבא בכל יום חמישי ללמוד תורה אצל בעלה, והיא גם מכירה אותו מקודם, וכך היא גם גילתה שעלוה נמצאת שם וזאת הסיבה שהצטרפה אל הפמליה של אמיר ובאה אל המחנה, כדי להזהיר אותם. הרצאות לא חסרות לה, היא מבוקשת בכל מקום. "כל כך פחדתי שיעלו עליכם לפני שאספיק להגיע אליכם, לכל האנשים של אמיר שהגיעו יש תמונות שלכם והן די מדויקות" היא הראתה להם את התמונות, והן באמת היו מדויקות, כולל זו של האחד עם המספר על המצח, שהרבנית שאלה איפה הוא, ולא בדיוק הבינה את התשובה שחפא נתן לה. לצבי היא אמרה שהיא זוכרת גם אותו ממאפיית סאמט, היא קנתה אצלו פעם. "אז היו לי תלתלים, זוכר? גם אתה נראית שונה" וצבי זכר באמת את הנערה עם התלתלים שהגיעה בליל מוצ"ש אחד קריר של תחילת החורף אל המאפייה וקנתה לחמניות חמות. לעלוה, שזכרה גם היא את אותו לילה בו הופיעה שיר בשעה מאוחרת והביאה להן לחמניות חמות, לא היה באותו רגע ספק את מי היא שיחדה כדי להגיע למאפייה שהייתה, לפי מה שצבי תיאר לה, במקום לא כל כך קרוב אל "הקו", ואולי גם נסעה איתו במכוניתו. צבי שאל מה קרה למיכאל סאמט ולמאפייה, והצטער לשמוע שמיכאל עבר אירוע מוחי והמאפייה עברה לידי אנשי ישיבת 'אמרי רפואל' הסמוכה, ועכשיו הלחם הנמכר בה הוא פחות טעים, משום שמיכאל מסרב גם כעת למסור לידיהם את המתכון הסודי של 'לחם סאמט'.
"אני לא אשאל אתכם לאן אתם מתכוונים להגיע וגם לא אעקוב אחריכם. אני יודעת שאתם, במה שאתם עושים, פועלים מעם השם" חזרה שיר להיות הרבנית אראלה, "והוא יראה לכם את הדרך ויצליח את דרככם". צבי רצה להציע לה לבוא איתם. "אנשי המשמר בטח יספרו את הכל לאמיר, יכולים לפגוע בך" הוא אמר לה. "אני יראה רק מהשם" אמרה הרבנית, "בעלי הצדיק לימד אותי ששליחי מצווה אינם ניזוקים. ואנשי המשמר אני מכירה אותם" קרצה לעלוה קריצה שרק היא ראתה, "הם לא יעיזו לדבר".
"אנחנו באמת חיבלנו ברכבים האלה" אמר חפא "אולי צבי צודק".
"אם ככה, אז על אחת כמה וכמה שהם יעדיפו שלא ידעו בכלל שהם היו באזור, כי מה הם יספרו, שהם ראו אתכם ושחררו אתכם, ועוד אחרי שחיבלתם ברכבים, כי אשה אמרה להם? זה גם לא בכבוד שלהם, וגם, מה שאמרתי להם וזה יוצא נכון, 'השם לא יאריך את שנותיהם אם ידברו'" ('גם את שנותיך' חשב צבי מחשבה מצמררת).
"ומה אמיר יאמר" שאלה עלוה "אם באתם יחד איתו, הוא לא יתהה למה עזבת? הייתה אמורה להיות לך עוד הרצאה מחר, לא? שבוע, היה כתוב במודעות"
"אמיר הזה באמת יכול להיות בעיה" הודתה הרבנית. "מזל שהספקתי לומר לו בקשר של הנהג שאני צריכה לנסוע דחוף לאחיינית של בעלי שנמצאת במצב חירום בבית חולים, היא באמת בבית חולים, עוברת מחר ניתוח. ("שיהיה בהצלחה" אמר צבי. "תודה.") "הוא היה חושד" אמרה והוסיפה בשקט "ממנו אני באמת קצת מפחדת". חפא ניסה בכל זאת לשכנע אותה שתצטרף אליהם עם הנהג שלה, אבל היא אמרה "אתם לשליחותכם ואני לשליחותי, השם יצליח דרככם, אם ירצה עוד ניפגש". היא נישקה וחיבקה את עלוה, סטולי הגנוב לחץ יד לנהג, והם ירדו מהמכונית סמוך למה שהיה פעם צומת מסמייה, והיו כעת קרובים מאוד למושב של עלוה, שחשבה ששוב היא לא שמעה משיר את כל מה שרצתה לדעת, ולא ידעה אם תהיה לה עוד הזדמנות לשמוע.