הרבנית אראלה (1)

בכל הימים ששהו במחנה, לא הצליחו לא חפא, לא צבי, לא עלוה ולא סטולי הגנוב להבין באמת איך לא מתגברים שבויי המחנה על השומרים, שרובם לא נראו איתני כח כל כך, הם היו כה רופסים ושמנים, ומספרם היה מועט ממספרם של אנשי המחנה. ולא שציפו להתקוממות אלימה, הם ידעו על דיכויה של התקוממות ראש השנה וידעו שבמקום כלשהו נמצאת עדיין טכנולוגיה של האופל הגלקטי כמו זו שעזרה לדכא את ההתקוממות. אבל גם התנגדות פסיבית, נחושה, מן הסוג שחפא קרא לה "שבועת הניצוץ", התנגדות שמתחת לפני השטח, כזאת שיכולה להיות מבוטאת בגרפיטיז על הקירות, שיבוש יעיל של מערכות, בצורה שתהפוך את חייהם של השומרים לגיהנום, לא הורגשה ולא ניכר קיומה של מנהיגות פוטנציאלית להתנגדות כזאת, שאנשי החבורה חיפשו בנרות. למעשה, היה נראה להם שהשבויים מתמכרים לשוביהם, בעיקר לטקסים ולתפילות ולאיסורים ולציוויים שהונחתו מדי יום ברמקול. וזה היה יותר מדאיג מסתם זומביות אותה ייחסו קודם צבי, עלוה וסטולי לנותרים בחיים. יותר מסתם הלם. צבי חשב שאולי שמו להם משהו באוכל, שנמכר-חולק בכעין צרכניה טחובה וצפופה סמוך לבית הכנסת, בשעה ארבע אחרי הצהרים, לפני התפילה. אפילו בתורים הארוכים שהיו שם, לא נראה שום סימן לתסיסה שיכולה להעיד על בריאות.
למחנה הגיע אמיר יחיאל, אמרו שהוא איש חשוב מאוד, הוא נשלח ישירות מטעם המשיח להכין את ביקורו הצפוי בפסח, ועל הדרך, לחקור אי סדרים שנתגלו לאחרונה במשמר המחנה. עלוה, צבי, חפא וסטולי הגנוב ראו אותו מרחוק כשהגיע אל רחבת המסדרים שבמרכז המחנה, איש רחב ונמוך, על ראשו כובע מצחיה, נושא חרב ארוכה ממנו. עלוה פסקה מיד שיש לו פנים של רוצח. הוא העמיד את השומרים כולם ברחבה, סקר אותם, ואז ניגש לשמן ביותר, אחד שקראו לו דודו, וקרא לו לבוא איתו למרכז הרחבה. שם, לעיני כולם, הוא התיז את ראשו עם החרב שלו. "יש לכם שבוע להוריד את הכרסים שלכם, לפני שאתחיל מה שעשיתי לו לעשות לכם, על בסיס יומי". אחר כך ציוה עליהם לצאת בריצה סביב המחנה. לא היה ספק, ימי גן העדן של שומרי המחנה נגמרו.
מודעות ענק חדשות בישרו על הרצאה שתינתן בערב לנשים על ידי הרבנית המפורסמת אראלה, המחזקת הנודעת בשערים, שתדבר על חינה ומעלתה של הצניעות בימות המשיח, הרצאה ראשונה בסדרת הרצאות שתימשך כל השבוע.