אאוטינג

אאוטינג זה הדבר המתועב ביותר שאפשר לעשות באינטרנט. נקודה.
בעולם הלא וירטואלי אפשר להשוות אותו להפשטה של אדם בכפייה מבגדיו.

כבר מראשית ימיו של המין האדמי על כדוה"א – ההומוסאפיינס – נקבעה הנורמה לפיה זכותו של האדם להסתיר את הגוף שלו – הספייס הפרטי במובנים של אז – באמצעות בגד. זה משהו שבתחושה, לא משהו שנעשה בהסדרה שלטונית, לא דבר שנעשה בגלל שיש חוק, בגלל שאיזו מדינה כפתה. (ואנשים שהופשטו מכבודם – הופשטו מבגדיהם, לאורך כל ההסטוריה.)
במשך השנים הצטרפו אל הספייס הפרטי גם התא המשפחתי, הדירה, חשבון הבנק – דברים שמוסכם היום שאף אחד לא פורץ אליהם בלי רשות (טוב, כמעט אף אחד).
וכך מרגע יצירתו של ההומואינטרנטיקוס – המין החדש של האדם שנוצר בערך בשנות ה90 של המאה הקודמת, היתה ברורה בלי שניסחו את זה בשום חוק, זכותו של הפרט הגולש להגן על הספייס הפרטי – הגוף המורחב הכולל כיום את השם והת.ז. שנתנו לו המדינה, קורות החיים הסטנדרטיים, ויש אפילו אלה הרואים באנונימיות את הטעם לכל, שלמענו הומצא בכלל האינטרנט, בעולם כזה שבו כל אחד יודע עליך הכל, ומרגע לידתך אתה חייב דיווח לכל מיני רשויות הנותנים לך שמות משלהם. האינטרנט כעיר מקלט, מרחב מוגן ובעיר מקלט לא שואלים אותך יותר מדי שאלות, לא מסגירים אותך. זה הבסיס שמאפשר את קיומה של עיר מקלט, ואולי של חברה אנושית בכלל.

זאת ועוד. ישנם כל מיני אנשים שאו שאינם מאמינים ביכולתה של קהילת האינטרנט להסדיר את עצמה, האינטרנט נראה להם כמו ביצה שיש לייבש אותה בקודים אתיים כתובים למיניהם. אחרים רוצים לייבש את "הביצה" בשם אינטרסים זרים, למשל השלטון רוצה את הנתח שלו גם בסייברספייס כפי שזה בא לביטוי בהצעת החוק של ח"כ חסון מ"ישראל ביתנו" הפשיסטית לחייב חשיפת טוקבקיסטים אנונימיים. אני טוען שההומואינטרנטיקוס יצר לו במשך השנים באופן טבעי קוד אתי משלו, שבו הכלל הראשון, הבלתי כתוב, הוא "לא תחשוף".
היום שבו נעבור על הכלל הראשוני הזה שאנחנו יצרנו, יהיה יום שבו נצדיק את כל מייבשי הביצות האלה, נראה להם שהם צודקים, שלקהילת האינטרנט אין אמת מידה מוסרית מספקת, ולכן מותר להם ואף חובתם לנסח ולכתוב לנו את המוסר לפי ראות עיניהם. זו תחילת הסוף של החופש (גם אם יחסי) שיש כיום באינטרנט.
החוקים הכתובים התחילו להינתן, ברגע שאנשים הפרו את החוקים הבלתי כתובים. הם היו קודם. "לא תרצח" נכתב לאחר שאנשים רצחו. "לא תגנוב" לאחר שאנשים גנבו. לאחר שדברים הפסיקו להיות מובנים מאליהם. כך אני מאמין. ובדיברות הבלתי כתובות של האינטרנט – לא תאחצן הוא הדיברה הראשונה.

במצבים קיצוניים מאד יש לשקול אאוטינג – כאשר הגולש משתמש באלמוניות שלו להסתה של ממש כנגד יחידים או קבוצות חברתיות (ובוודאי כאשר הוא עצמו מנסה לעשות לאחר אאוטינג, מה שלמשל מנסה בעצם לעשות לי אישית החרצוף שמתחזה לי ומדבר כל הזמן על הפרופיל). כאשר הומואים למשל חשפו הומואים בארון שהיו, בחייהם הגלויים, שותפים בעידוד הומופוביה, לא היה דבר מוצדק יותר מאאוטינג שכזה. גולש כזה איבד את הזכות שלו לפרטיות. אבל גם אז יש לזכור שנטילת פרטיות – גם אם היא בדין – היא סוג קטן של הוצאה להורג – ולהיות זהיר מאד.