צניחה בארובה שאין לה תחתית

אי אפשר לתאר את הכלום שבו נמצאים, כשלא נמצאים בשום מקום.
אפלה אינסופית, אפלה מוחלטת לחושים, אין לתודעה במה להיאחז, מה לספר לעצמה.
רק ידיעה עמומה שבאיזשהו מקום משהו קיים.
אולי זה אני.
ניצוץ שביר מתחת לטונות של עלטה, בחלל ובזמן. לא, בכלום.

אנחנו שבעה: המתורגמן, עוזר הטייס, סטולי הגנוב, שני לוחמים, Wangoon ואני. החללית שלנו היתה בדרך אל מקום המפגש שקבע חפא, וכדי לצאת סופית מתחום שלטון האופל הגלקטי נכנסנו אל תוך שטח צר בין שני שדות כבידה ושם נתקלנו במארב. כדי לחמוק היינו מוכרחים לבצע ביטול יקום, בתנאים הכי קשים.

ועדיין לא החזרנו את היקום.
אסור להירדם, להירדם כאן זה להתאיין.
Wangoon מאי שם בעלטה משדרת לי לשמור את הידיים פרושות לצדדים.
מרגיש כמו צניחה בארובה שאין לה תחתית.
מפעם לפעם יוצאים מזה ומגיחים כמו התעוררות משינה אל יקומים מקבילים, נזרקים אחורה וקדימה בזמן המתעקל.
הייתי פרק זמן בעולמם של אדמי הדבורה.
גם חייתי במה שנראה כמו הסטוריות אלטרנטיביות מקבילות.
ועדיין מחפשים אותנו שליחי האופל, ומבעד לחשכה בעיניים סומות אני מנהל איתם קרבות חרב, למרות שיש לי רק אחיזת חרב.

עולות בי מחשבות: מתי יגיע הזמן להחזיר את היקום, והאם זה יהיה באמת אותו יקום?
אולי אותו יקום כבר לא יהיה קיים יותר?