בפברואר היינו אבק כוכבים

ב13 בפברואר נודע על הצלחתם המזהירה של בחורינו הזריזים ללכוד טבח עריק מן הקריה תוך שמונה שנים בלבד.
מי יודע, אולי עם קצת יותר זריזות, רק טיפה, קצת, היו לוכדים גם את הטובח משפרעם?
(ואולי מפני שהיו עסוקים בחיפוש אחר ההוא מלפני שמונה שנים, לא היה להם זמן לתפוס את מי שמסוכן עכשיו. יותר נראה).
חודש פברואר היה קצר ולוחמני, בוודאי הודות לעזרתה של התבונה הגלקטית הטובה.
על התואר פוסט החודש התמודד גם עוד סיפור מסדרת סיפורים לפני השינה.
אבל המנצח הבלתי נמנע בימים אלה בהם מצד אחד יש שמועות (שוא, לדעתי) על ביטול הפטור משירות לבעלי פרופיל 21, ומצד שני אנחנו רואים שוב בשפרעם, כמו שראינו בעבר בחברון, למי צה"ל מעניק נשק, בזמן שעל אחרים הוא מדביק תוים של מטורפים, הוא פוסט שקצת יספר לכם על ההסטוריה של העניינים. הוא נכתב במקור ב19 בפברואר, בקטגוריה Garbage Time.קבלו אותו:

---

We Are Stardust, We Are Golden
"אנחנו אבק כוכבים, אנחנו זהב"
שורה של ג'וני מיטשל מתוך שיר על וודסטוק, מסכמת מאד את רוח שנות ה60, שנים שתמיד אני מצטער שהייתי קטן מדי להיות בהן, שורה שמביעה את ההרגשה של נערי שנות ה60 לגבי עצמם.
"ואנחנו צריכים להביא את עצמנו חזרה אל הגן". כלומר, גן עדן האבוד.

כמוהם גם אני, וכמוני אולי גם כל מה שנקרא "השמאל הישראלי" – הציוני הנעלב, בדיוק כמו היהודי הבורגני ההמום, בנה הטוב של המולדת שהמולדת יורקת עליו, זה שלאט לאט, מישהו מדיר אותו מן המדינה, והוא עוד מחכה להפיאנד, זה שיחזיר אותו אל אותו הגן שאבד, תהיה משמעותו אשר תהיה.
שהרי אנחנו יפים, אנחנו צודקים. לא עשינו כל רע.

מתי קיבלתי את צו הגירוש שלי מן המדינה, מן החברה הישראלית, מן הציונות שהקימו אבותי ובני דורם?
ב1980 היכתה בי ההכרה, כאשר קיבלתי פרופיל 21.

צריך להבהיר:
פרופיל 21, למרות שהוא ניתן לא רק, ואולי בעיקר לא, על סיבות של אי בריאות נפשית, משמעותו סימון האדם תחת סטיגמה של אדם לא יציב ולא אמין, וגם מסוכן, שהרי אדם כזה נחשב חולה נפש, ומכאלה פוחדים כמו שפעם פחדו ממכשפות.
ויש לי את הסיבות להאמין שהממסד, בזרועותיו השונות כ"משמר הרוע הישראלי", השתמש, וזה קרה לא פעם ולא פעמיים ביכולת שלו לסמן פרופילים ובכלי ששמו פרופיל 21 למטרה פוליטית, להרחיק מן החברה סוג מסויים של אנשים, לגרום שלא יקשיבו להם ולא תהיה להם השפעה על החברה.
למרות שהם עשויים להיות יציבים, יותר מהרבה אחרים, ואולי דווקא בגלל זה.
והממסד גם העניש בצורה כזאת והתנקם באנשים "לא מרובעים", בעלי מנת משכל גבוהה וחשיבה אחרת, שבגלל חריגותם זו, שהיא חריגוּת חיובית, לא הסתדרו עם המערכת, או היה חשש שלא יסתדרו עם המערכת.
ובאמצעות הענשתם ביקש "משמר הרוע" לחנך את כל האחרים למען יראו וייראו, ויהיו קונפורמיסטים כמו שמבקשים מהם, לא מבריקים, לא חריגים, לא יוצאי דופן.

צו הגירוש שלי מן החברה הישראלית כבר היה כתוב על הקיר שנים אחדות קודם לכן.
בקיץ 1980 זה היה בפעם הראשונה על מסמך כתוב (שאגב העלימו לי אותו במשך השנים).
אבל שנים רבות עדיין, סירבתי להבין, לעכל, ראיתי את עצמי כחלק חיובי מן החברה, כאילו הכל זו תאונה, אי הבנה קטנה, החברה רק צריכה לתקן את הטעות, לטהר את שמי, ואז אני אסלח ואמחל, והכל יהיה בסדר.
הכל היה משחק בגרבייג' טיים.

זאת לא היתה תאונה, זה משהו מהותי, במבנה של המערכת.
את התעודה הכחולה שאני קיבלתי לפני לא מעט שנים, אפשר לראות בתור סמל.
כי בשנים האחרונות, זה מה שקורה לכל "השמאל הציוני" שמצביע עדיין יח"ד-מרצ, אולי כמה מהם עוד מצביעים עבודה.
כל אלה, גם אם שירתו בצבא, קיבלו בהדרגה פרופיל 21 מן המדינה הציונית, מן ה'דמוקרטיה היהודית'. וזה תהליך שהתחיל מאז, בערך עם עליית הליכוד לשלטון.
אני, לפחות, נפטרתי מן הצורך לשרת אותם, את אלה שהמדינה מעדיפה במקומינו. לא רדפתי אחרי ילדים פלשתיניים כדי לשמור על התנחלויות, לא בניתי לבנים בחומה בשביל 'ממשלות האחדות' השונות. גם ב'שלום הגליל' האומלל לא השתתפתי.
יכול להיות שגם אני לא הייתי אמיץ מספיק, יכול להיות שברוחי המשכתי באיזה מקום להיות מוכן לשרת את המערכת, להאמין כמו איזה נער וודסטוק באיזה הפיאנד שלא קיים.

כי מעוות לא יוכל לתקון, ואי אפשר ליפות את המכוער. ואלה כנראה דברים שיכולתי, הייתי צריך להכיר בהם מזמן.

או שנמשיך לשרת אותם ולהגיד שמה שיורד לנו על הפנים זה גשם, או שהגיע הזמן להחליף את המנטרות המיופיפות של שנות ה60 למשהו אחר, מעודכן יותר ונושכני.
האם אנחנו, 'הטובים הלבנים' מסוגלים לעשות זאת?