מסקנות ביניים

באופן צפוי, ויש לומר טבעי, ניתכה כל האש אל המפגע. עוד לפני שידעו את שמו. בהתחלה קראו לו צוברי, אח"כ זאדה.
ההתעסקות בדמותו, סיפור החזרה בתשובה והעריקות מצה"ל, ההסתובבות שלו בתפוח. זה יימשך ואני לא אתפלא אם גם ימצאו איזה בחורה שבגלל שלא אהבה אותו מספיק הכל קרה. וכרגיל הקלישאות: "מטורף בודד", "תמהוני". והויכוח אם ואיך לקבור אותו. והגינוי (הצבוע למדי) ללינץ'. גם ספרי "נתן הגבר", בצד השני, לא יאחרו להופיע.

צריך להבין שלא זה מה שחשוב.
נתן זאדה הוא בסך הכל הפועל התורן.
ומה שחשוב זה מי הפעיל אותו (ויפעיל את הבאים) ולאיזה מטרה הוא חתר.
מי שהפעיל אותו לא יושב עכשיו וכותב תגובות מתרגשות או מתלהמות בטוקבקים ובבלוגים.
כי הוא לא מתרגש מזה בכלל.
הוא חושב על השלב הבא בתכנית, והמזגן שבחדר או בתוך מוחו, מנעים לו את מצב הרוח.

אני לא יודע מי זה. כמו שאני לא יודע מי עזר לו.
אבל כמו שיגאל עמיר לא היה פועל יחיד, וגם לא גולדשטיין (שהסיפור כאן נראה ממש כמו קופי של הסיפור ההוא), כך גם כאן. "הלגיונר המשוגע" הוא כמעט תמיד משוגע של מישהו.

לוועדת החקירה שלי, זאת שהיתה דורשת תשובות אמת, הייתי מזמין קודם כל את המפקדים שלו שנתנו לו להסתובב עם נשק למרות כל הבעיות שלטענת כולם היו לו.
ואחר כך את השב"כ, שידע עליו הרבה זמן, ושבכלל יודע על כל אחד בתפוח ובכך, זה הארגון שיצא מחוץ לחוק נדמה לי, לא?
וזאת בתור התחלה.

המטרה היא כנראה, הפעם, להעסיק את המשטרה ושאר הכוחות האמורים להתעסק בפינוי, במהומות שצפויות היו ע"י המתכנן לפרוץ ביישובים הערביים (ובאותה מכה, גם לחמם אותם ולפגוע במה שקוראים "מרקם היחסים", וכבונוס לקבל את האורגזמה שהכהנאצים האלה מקבלים מהמראה של ערבים מתים).
והכל חלק ממטרה גדולה יותר, שאנחנו לא יודעים עליה.
שום דבר לא מקרי, והבעיה שלנו שאנחנו עוד לא התחלנו להכיר בזה.
והכל יהיה אותו דבר. שוב נכתוב תגובות נרגשות בטוקבקים, נלך מכות עם הצד השני, נרגיש שגירשנו את השד, נרגיש הקלה, התפרקות.
והדעת מהדברים האמיתיים תהיה מוסחת.
עד הפעם הבאה.