שידור חוזר: החדר

המלון היה פעם מלון מפואר, בימים בהם עוד היו רחובות מוארים בלילה, והיה חשמל תמיד בכל מקום. אנשים שנחשבו חשובים היו מתארחים שם, מהארץ ומחו"ל.
עכשיו ליוותה אותי עלטת מוות לכל אורך הרחוב החשוך של העיר הזרה.
אבל את המלון יכולתי לראות בחושך, זורח כולו בכתום זוועתי.
הכתום של נופלדנס, מנהיג קואליציית האופל.

חשבתי עוד מחשבה או שתיים, ונכנסתי אל הרחבה הריקה שלפני פתח המלון. מבעד לזכוכית הסדוקה נגה אור זרחני ירקרק.
המלון זיהה אותי, או יותר נכון, נציגוּת האופל שהשתכנה בו.

יומיים לפני שהגעתי למלון בא נציגם האדמי של השליטים הגלקטיים אל המורדים המותווים והציע להם שלום, בו הם יקבלו מעמד של מועדפים בקרב בני האדם, וכל זאת בתמורה לכך שיסגירו אותי, משום שאני שייך לאנשיו של חפא, התומך באויבם הכחול, שליטה לשעבר של הפדרציה.
הנציג הודיע שהוא ממתין לתשובה במלון זה. על הכל כתבתי כאן וגם כאן.

עלטת מרחב היתה פרוסה מסביב למקור הנוגה הירקרק ונראה היה שמסביב ריק לגמרי. הכל קרה מהר מאד, המחשבות שלי לא פעלו כשמישהו או משהו, שלרגעים נראה בכלל כמ חץ מתנועע, הוביל אותי במדרגות שעדיין התחפשו למדרגות של מלון, אל מה שנראה באמת כמו חדר של מלון, ועוד איזה חדר.
פתאום היה אור, הוא היה אור מוזר שרק אחר כך הבנתי שהוא היה מוזר כי לא בא מאמצעי תאורה נראים כלשהם, גם לא מהקירות. הוא פשוט היה שם. וזה לא היה אור טוב או רע, זה היה אור אדיש. הוא האיר על רצפה אפורה-כחולה כהה בגוון בלתי מצוי של חדר רחב עם קירות בצבע ספק ורדרד ספק צהבהב. היתה שם מיטה אחת מוצעת במצעים של משי כתום, וגם פיג'מה, משהו שמזמן כבר שכחתי מה זה.
במרכז החדר על שולחן קטן היה משהו שנראה כמו זכוכית צבעונית, ואחר כך הבנתי מה זה. היו גם שניים או שלושה כסאות קטנים.
בינתיים שמעתי משהו כמו דלת נסגרת והבנתי שעכשיו אני לבד בחדר.
היה עוד חדר, הצצתי לתוכו. חדר אמבטיה, אם אפשר לכנות כך בריכה ולתוכה מפלים זורמים של מים, ומסביב צמחים קטנים בצבע זהב. המרצפות מסביב היו בצבע כחול. אם זה לא גן עדן, בוודאי זה גם לא גיהנום, אבל מה זה בדיוק? הייתי מבולבל לגמרי
יצאתי שוב אל החדר והבנתי שהזכוכית הצבעונית אינה אלא מכשיר טלויזיה רב תדרי, שבדיוק התחילה לפעול. קרניים שניסרו מתוך הזכוכית הם שנתנו לה את הצבע, והם הוליכו אל הקירות עליהם ניתכו תצוגות הולוגרמיות מלוות במוסיקה. על אחד הקירות, זה שמול המיטה, הוקרנו שורות שכנראה היוו את תפריט הערוצים, ולקח לי קצת זמן להבין שהשלט-רחוק שמכוון את כל זה נמצא, למעשה, בתנודת הראש הקלה שלי. בינתיים רצו מסביבי הולוגרמות נושאות קול, ריח ותחושה, כולן של סרטי פעולה וסקס, הרבה סקס. לא רק של כדור הארץ. בין לבין, התרוצצו גם מהדורות חדשות, רובן בשפה לא מובנת אבל גם אלה שהיו בשפה מדוברת לא אמרו לי שום דבר.
אחד הקירות הסתובב ומן הצד השני נגלה המיניבר. דרך דלתו השקופה ראיתי בעיקר בקבוקים מלאים נוזלים מכל הצבעים, שלא היה לי שום מושג מה הם כוללים.

מאד רציתי ליהנות מכל מה שהחדר הציע. לקפוץ לבריכה ולטבול במים מן המפלים שבצבעים משגעים, לשתות מן המשקאות שבתוך המיניבר, לנסות לבחון את האפשרות שהייתי בטוח שהיא קיימת כאן, ללהיכנס אל תוך הסרטים. להשתרע על המיטה, להתכסות במצעי המשי. הכל ביחד, ולא חשוב באיזה סדר. הייתי הרוס מהחום שבחוץ, מלא זעה ומלוכלך, צמא וחרמן. חודשים עברו עלי בסגפנות לוחמת, בעיר ענייה, מוקף אנשים שכמוני בקושי החליפו בגדים.
אבל המחשבות, למרות הנסיון להרדים אותן, הן מצידי והן מצד כל מה שהיהמסביב, חזרו והתעוררו מרגע שהייתי בחדר, ולרגע לא נתן לי הקול הפנימי, ימח שמו, לשכוח: אני נמצא בטריטוריה של האויב, וכל מה שאני רואה שייך לו. ברור שהוא לא מציע לי את כל הפיתויים האלה מרוב טוב לב, ואין גבול למה שהוא מסוגל להחביא מאחורי כל אחד מהם. היתה לי הרגשה, שלא לומר ידיעה, שברגע שרק אשלח יד ליהנות מאחת ההנאות שמוצאות לי כאן, תאבד לי שארית עצמיותי, אז אהיה כולי בשבי שלהם. הסתובבתי שעות בחדר, מתאמץ לא לגעת בכלום, אפילו לא להתיישב על אחד הכסאות. כמה שפחות לנשום את האויר שהיה קריר ונעים, מלא ריחות מבשמים.
רק אחרי הרבה שעות, התחלתי לתהות אם ישנה בכלל אפשרות לצאת מכאן. ואז שמתי לב שבאחד הקירות ישנו חלון קטן, מכוסה בוילון. הזזתי אותו.

כלום לא היה בחוץ. לא עלטת מרחב, גם לא חושך רגיל. ריק שאין לתארו בא אלי מבחוץ, אולי משהו מופשט, התפרץ לי לתוך הנשמה עד שמיהרתי לסגור בבהלה את הוילון, ואז הבנתי: אני נמצא בתוך מחשבה, או חלום שאיזו ישות חושבת או חולמת. כל מה שנמצא ב"חדר" שייך לחזיון והמוח שחושב את החזיון בנה הכל במיוחד בשבילי, וגם אני נישא עכשיו על גלי המחשבה של אותו מוח, וקרוב לודאי שאני כבר לא נמצא על כדור הארץ, אלא הרחק הרחק ממנו, בדרך למקום האמיתי שנמצא בו המוח.

ברגע שהבנתי את זה, חשך פתאום הכל. כמו הכל נפל, התרסק, נחת על הקרקע ברעש אדיר. כוחות אדירים דחפו אותי מטה מטה לעומקים שלא ייאמנו, עד שמצאתי את עצמי שוכב על רצפה ואולי מגרש גדול, ומסביבי עלטת מרחב רגילה. הייתי שוב בעולם של מציאות, אבל לא ידעתי מציאות של איזה עולם. ידעתי רק, שכדור הארץ מאד רחוק מכאן.
בדקות הבאות הבנתי שמתנהל, ממש מעלי, קרב יריות. קרניים אדומות, כחולות וירוקות נתבו בחשכה, ניצוצות וברקים.
ואז זיהיתי אור מסביבי, ראיתי שאני מוקף יצורים, וביניהם ראיתי את המתורגמן ואת סטולי הגנוב. הם באו עם כח החילוץ.
"לקח לכם הרבה זמן למצוא אותי", אמרתי. "הייתי צריך להגיע עד לכאן."
"אבל מצאנו אותך" אמר סטולי הגנוב. "וזה מה שחשוב."