הפקודה לשכוח

נסענו בחללית קטנה, עגולה כמו כפתור בצבע אפור. המתורגמן נהג בה דרך שדות הסוואה שאיתר בחלל. עדיין לא יצאנו מתחום שלטונו של הרוע הגלקטי וסיירותיו עדיין חיפשו אותנו. החלל בחוץ היה כהה וקודר מאד, נראו בו ערפיליות אפלות וכמעט שלא ראיתי כוכבים.

סטולי הגנוב סיפר שרבים מהחבר'ה כבר הגיעו למקום המפגש, לא כולם. חלק עדיין נמצאים על כדור הארץ, ביניהם הצבי, שנמצא בכל השנים האלה בירושלים, כלומר מדינת ירושלים . הוא אגב היחיד שנשאר בישראל. הרוב הצליחו לעזוב את ישראל כבר בימים הראשונים. חלק הצליחו, כמו סטולי, לעזוב את כדור הארץ בכוחות עצמם. לכולם זה לקח ימים רבים. אחרי שיביא אותי למקום המפגש, יצטרך סטולי הגנוב לחדור למערכת השמש כדי ליצור איתם קשר. מערכת השמש עדיין מוקפת בטבעת חזקה של אופל, למרות שבעלי בריתינו בפדרציה הפציצו אותה והצליחו לפגוע בה פגיעות מדוייקות, שאחת מהן הפילה את בניין הנציבות בתל אביב. המתורגמן הראה לנו את מפות הקרב, היה קצת קשה לי להבין.
היה לנו הרבה זמן לאימונים באחיזת החרב החדשה שקיבלתי ובריענון הזכרון בתרגילי המשולש הסגול שרבים מהם הצלחתי לעשות במשך השנים האחרונות, אחרים שכחתי.

דיברנו לפעמים על הפרידה של כולנו אז, בחוף הכנרת, והייתי חייב לשאול את סטולי הגנוב את השאלה שלא פעם הטרידה אותי כל השנים האלה, למה היינו צריכים להיפרד זה מזה בצורה טוטאלית כל כך, להיזרק כך לבד בעולם. היו זמנים שהוראתו של חפא נראתה לי פשוט אכזרית, שהרי למדנו לוחמה לפני כן ויכולנו כקבוצה להלחם בפולשים.
סטולי אמר שכולם שאלו את השאלה הזאת, ולדעתו, חפא חשב שלמרות כל מה שלמדנו ולמרות כל האימונים שעשינו במפגשי המשולש הסגול, לא נהיה כשירים להתמודד מול הכוחות הגלקטיים כשהם נפלו בכל כובדם על כדור הארץ. בחירתו להורות לנו להיפרד פרידה טוטאלית היתה כדי שכאשר נשוב וניפגש, יתנו לנו נסיונות החיים שנצבור בשנים האלה חגורה של כוח אשר תעזור לנו לעמוד גם מול רבים ועצומים מאיתנו, ואת זה לא היה לנו קודם. לו נחשפנו בפניהם אז, הם היו גומרים אותנו. היינו אז בסך הכל לוחמים של נייר, שנהנו מכוח שהואצל להם מאחרים, ולא היו צריכים לעמוד בהתנסות של הגנה עליו.
הייתי צריך להודות, לאור מה שראיתי במשך השנים, שהוא די צודק.
האם כעת יש בנו די עוצמה אישית כדי לעמוד מול הכוחות הגלקטיים, האם הפכנו להיות לוחמים אמיתיים?

"הפקודה לשכוח היתה כה חמורה, עד שכולם נפרדו זה מעל זה. הם לא זכרו מי הם. כוונתו של הנשר היה לכך שאם יוכלו אי–פעם לשוב ולזכור את עצמם, הם ימצאו את המכלול של עצמם, ורק אז יעמדו בהם הכוח והסבלנות הנחוצים על–מנת לחפש ולמצוא את מסעם הסופי ולהתייצב למולו." (קרלוס קסטנדה, מתנת הנשר)