בלוג הצועד The VValker's blog

עוד כמה שעות נותרו לי לעשות את המעשה.
ראייתי חדה כשהיתה, ומהמרחק הזה אינני זקוק לטלסקופ. ידי מחזיקה את הרובה קצר הקנה שהביא מאור מן הצבא, והיא אינה רועדת. קר אני כפי שלא הייתי בכל 66 שנותי, ורק אני יודע איך, ורק אני מסוגל.
כאן במחסן שעל הגג, שאף אחד לא מכיר אותו, אפילו הדיירים שבאו לכאן אחרי שהוריה של ענתי עברו לבית אבות אינם יודעים על קיומו, אני חבוי ודרוך, ויודע את השעות. הרי בתחום הזה עבדתי רוב חיי (ומי יודע אם לא לצורך הדבר הזה שאני עומד לעשות, היתה כל עבודתי. אבל אינני מאמין במיסטיקה). וגם אותו, את יציאותיו והרגליו הספקתי להכיר במעט השנים שהייתי שוב בשטח, אחרי שעמי קרא לי בחזרה לארגון, לעזור לו לשקם אחרי הטרגדיה ההיא. לא האמנתי אז שאני עצמי אכנס לאותן נעליים.
אבל כאן אני במחסן שעל הגג, מסתכל ועוקב אחרי תנועות הבחורים שבבית שממול, עם הגג המשופץ. רק אני, עם התמחות העיקרית שלי רוב השנים, מסוגל בזמן כזה להיות נעלם מעיניהם. מסתכל למטה, אל הגן, זה היה בדיוק בזמן הזה, בפברואר, תחילת האביב, ענתי היתה בת 16, ואני בשנה יותר גדול, ובגן הזה עמדתי ושרקתי לענתי, את השריקה הסודית שלנו, "היסטוריה דה אמור" של לוס פרגואיוס, תמיד בטוח שהיא לא תרד. היא היתה עדיין בתנועה, ואני נחשבתי בוגד, כי אהבתי ריקודים סלוניים. לא להאמין כמה זה היה חשוב פעם. וזה מה שהוסיף להרפתקה שלנו, הסכנה. הסודיות. לא חשבתי אז שיש דברים סודיים יותר, ומסוכנים יותר.
עוד מעט הוא יעבור, יצא מהמכונית השחורה, רק אני יודע איך לפגוע, ומדוייק. הרי בזה התאמנתי כל השנים, ואולי אני מפצה את עצמי, מכפר על עצמי, אני לא מיסטי, אבל ברגעים אלה עוברים לי הרגעים ששנאתי את עצמי. ואולי חשבתי שענתי שונאת אותי, כי ידעה את האמת מה אני עושה בחברון, בקלקיליה, בחאן יונס, כל המקומות האלה. ענתי אף פעם לא אמרה שום דבר. אשה נאמנה היא היתה והלכה אחרי לכל הדירות, לכל התפקידים ואחר כך גם לכל הארצות. אבל תמיד הרגשתי שהיא לא מרוצה. מה היא היתה אומרת לו ראתה אותי עכשיו, אבל היא איננה, כבר שלוש שנים. היא חסרה לי. ידעה להרגיע אותי, את הכעס הפנימי, את השנאה המתפוצצת לעולם, אולי לעצמי. ככה אומרת הבת שלי טלי, שלמדה פסיכולוגיה וחינוך ומגדלת את הגר, משתמטת בדרך לתפארת מדינת ישראל. טוב שיש את מאור להיות גאה בו (וסליחה על הרובה שגנבתי). יש הרבה דברים שאני לא מבין, וככל שהשנים עוברות אני משלים עם המחשבה שאני לא האיש הכי חכם בעולם. אבל את התופעה הזאת של משתמטים, אני פשוט לא מסוגל לעכל. איך אפשר לרצות להשתמט, זה פגיעה בדבר הקדוש ביותר. לא הצלחתי ולא רציתי להצליח לשמוע שום הסברים, אפילו מאור, שהסביר לי על כך ארוכות, בשלב הפציפיסטי שלו כשהיה בן 17, הוא חכם ותמיד ידע לשכנע את הסבא שלו, סבא שרוליק הקשוח, בכל המעשים השטותיים שהוא עשה (שקצת הזכירו לי את עצמי כשהייתי כזה, בן 17), לא בזה. ואני שמח שהוא שינה את דעתו והלך לסיירת, למורת רוחה של אמו, ואני זוקף זאת לזכותי. כי לא ויתרתי לו. על הכל הייתי מוותר, לא על זה. הגר אחותו הקטנה לא מדברת איתו מאז, גם לא איתי. היא ב"פרופיל חדש", צמחונית וכל השטויות האלה. מה יהיה איתה אני לא יודע.
אבל חשוב יותר מה יהיה איתנו, עם כל המדינה, ואני יודע שהעם הזה הולך לאבדון אם הוא יעבור מכאן, מהבית הזה שברחוב עזה, אל הבית שנמצא קצת יותר למעלה.
האמת היא שאז, בפעם הקודמת, לא חשבתי ככה. נכון שלא סבלתי אותו בגלל הזחיחות והיהירות שלו. אבל לא האמנתי אז בכל מה שאמרו עליו. לא חשבתי שמנהיג יכול להיות רע כל כך, לרצות באמת לפגוע במדינה. חשבתי אותו לממלכתי, אחראי, כמוני. חשבתי שמדביקים עליו את הכל, בגלל שהוא לא מהמפלגה הנכונה וקצת הזדהיתי איתו בתור מי שבתור נער איזה דברים הדביקו עלי רק כי עזבתי את התנועה. אבל בצבא ובארגון תמיד שירתו איתי בחורים מהמפלגה ההיא, הם היו פטריוטים ואוהבי ישראל, ולא הבנתי מה לא בסדר בהם.מכונית שחורה וארוכה מגיעה. זאת המכונית שבודקת את השטח, מישהו לא מנוסה היה יכול לחשוב שזאת המכונית, אבל זאת רק הראשונה מבין כמה שתבואנה בחצי שעה הקרובה.
עוד חצי שעה. לא יודע אם תהיה לי שעה כזאת. אני חייב להצליח. לתת את התרופה לחולה הנפש. אחותי הרופאה, כיום פסיכיאטרית ידועת שם באמריקה, תמיד דיברה איתי על המצבים האלה, שבהם החולה לא יודע מה טוב לו, על הוויכוחים האתיים בנושא, עד כמה צריך לכפות עליו את התרופה. היום כשאני חושב על זה, זה מוזר לי שהיא דיברה דווקא איתי. כי אני לא התעניינתי ולא הבנתי אף פעם בויכוחים אתיים. תמיד ידעתי כשצריך – לחתוך. אחרת, לא הייתי בארגון, ולא היו לי השם והמוניטין שיש לי שם. גם לא הייתי כאן, כי הבחורים למטה מצויינים באמת. הם מזהים כל רחש, "יודעים איך נשמע חירבון של ציפור" היינו אומרים על כאלה. רק אני שיותר ותיק מהם, יודע איך להיות שקוף. אני בעצמי גם אימנתי בחורים כאלה, בעיקר אחרי שעמי קרא לי לשקם את הארגון. יותר מ10 שנים הייתי מחוץ לעניינים האלה. אחרי קו 300 הציעו להמון פרישות עם תנאים, ואני לא הסתדרתי עם הממונה החדש, זה שאהב מסיבות וחצוצרות, וידעתי שהוא יהיה ראש הארגון. גם לא התפלאתי איזה סמטוכות הוא השאיר שם. הוא לדעתי הפרטית, האשם העיקרי, לא המסכן ההוא ממבשרת שהתפטר. הוא ארגן את הדברים כך, שהייתי צריך לחזור, אחרי 10 שנים של נסיעות בעולם, בעסקי תיירות, הצטרפתי שותף לחבר מהתיכון שמצא לו עסק טוב: ייעוץ לענייני תיירות לכל מיני ממשלות. עם ידע ישראלי. תוכלו לשער שגם עשיתי כמה עבודות מהצד, בתחומים שבהם התמחיתי, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת, אם תהיה. אם הבחורים יפעלו טוב כמו שלימדו אותם, ואין סיבה שלא יפעלו, יש סיכוי יותר מטוב שאני לא אהיה. אבל דקה, שניה לפני זה, גם הבן זונה לא יהיה, זה שמוכר את המדינה, שמפורר את החברה, וסוף סוף פעם אחת באמת אהיה בטוח שהצלתי את המדינה.
מתי זה התחיל, ההתפכחות הזאת, כל הגילוי מחדש? לא לפני 4-5 שנים, גם לא כשהייתי באמריקה ושמעתי עליו את הדברים, ראיתי איך שם הם מסתכלים עליו. עכשיו אני נזכר בדיוק איפה קלטתי את המטבע. סיפור מוזר. אחרי שעזבתי סופית את הארגון, בשנת 2000, כמה חודשים לפני שכל התהליך התפוצץ. חזרתי לעסק עם השותף, הפעם התחלנו לייעץ למלונות בישראל. וזה תזכרו היה המצב הכי על הפנים שהיה לתיירות בישראל, אם אתם זוכרים. כך שלא היה לנו בעצם הרבה מה לעשות, שעות היינו מבזבזים סתם במלונות, ופעם ראשונה בחיים שלי, אולי מאז הנעורים, שהיה לי זמן. ואז זה היה כשהגענו למלון הקטן הנחמד ההוא במצפה רמון, ואני שלא ידעתי מה בעצם אפשר לעשות פה, יצאתי החוצה, טיילתי באיזה גן ושם תפסו אותי הנשים המובטלות. בעיקר את ההיא אני זוכר, עם הצבע הבלונדיני, שאני לא אספר עליה את הכל. אשה לא משכילה אבל הכי חכמה שפגשתי, ואני, למרות השנים והארגון והכל, מסתבר לא גבר הכי חכם. אבל משם המשפט שלה שנכנס לי לראש, למרות שאני חושב עכשיו מאיפה לקחה אותו "זר להוויה הישראלית", המשפט הזה לא יצא לי מהראש, עם הרגע שבו הוא נאמר, אני עוד לא מבין מה בסיטואציה הזאת תפס אותי, אולי עברתי מה שקוראים התגלות, פעם מאור דיבר איתי על משהו כזה בתקופת ספרי המיסטיקה שלו, כבר שכחתי איך קוראים לסופר ההוא. אני לא מיסטי כזכור אבל מי יודע. הבנתי שיש מציאות אחרת בישראל, שאף פעם לא הכרתי, ושעוד נסעתי בימים הבאים להכיר אותה והבנתי כמה האיש הזה הרס והורס, ועוד יהרוס לכולנו כשיחזור לשלטון. לא רק למטומטמים האלה שמצביעים שוב בעדו. הבנתי עד כמה הוא זר, הוא האויב לכל המרקם כמו שהבת שלי אומרת, לכל מה שחלמנו, שהיה סיכוי לבנות פה. אני לא עשיר כל כך, למרות מה שחושבים. הפנסיה שנתנו בשנים ההן לא היתה משהו. גם הדירה שגרתי בה עם ענתי נשארה אותה דירה צנועה, למרות שמרווחי העסק יכולנו להרשות לנו "לשדרג" כמו שבעלה של טלי אומר. אבל אנחנו לא מסוגלים להיות כאלה. מולינו, בדיוק בקטע שרואים ממנו את הים, התחילו אילי הון מקורבים לקבלן ההוא, אפל מה שמו, לבנות את המגדל שהם קראו לו "מגדל היקום" ולא עזרו כל המחאות, כל ההוכחות שהמגרש בכלל לא שייך להם. ואז התחילה המחלה של ענתי, ופתאום ראיתי כמה אנשים לא מכירים אותנו, כמה חברים אין לנו. וידעתי שזה לא מתאים, כמו שהצעירים אומרים. לא כמו שהיה פעם, הכל מתפורר וידעתי מי אחראי עוד לפני שהלכה ממני ענתי, שעוד הימים האחרונים שלה ידעה להרגיע את התפרצויות הזעם שלי אבל אם היתה היום, אני בטוח, היתה מבינה אותי. היא תמיד שנאה אותו. גם בשבילה אני עושה את זה. מאז שהיא הלכה אני חושב לעשות את זה.

כי מאז התחלתי להבין שאין עם מי לדבר. אולמרט וכל הקדימה הזה נראו לי תמיד מקסם של שקרים, גם ציפקה-דריפקה הזאת, למרות שהיא נחמדה, עבדו איתנו בחורות כמוה בעיקר כשהייתי בחו"ל, אבל היא לא יכולה כלום לעשות נגד המחלה. היא עוד תרופת להיט של פרסומאים ואנשי שיווק, שלא מבינים כלום במחלות, רק להרוויח את הדיבידנדים שלהם בזמן הגסיסה. וכל האנשים הטובים עומדים מנגד, לא אכפת להם. רק אני המשוגע, כבר חמש שנים הולך עם שק נפץ בתוך הבטן, רב עם כולם, מתנגח עם כולם, והם שונאים אותי במקום לראות את האסון שמתקרב, את האנשים שיכולים לעשות משהו, אבל כאילו נגזר באיזה מקום שאת האנרגיות החשובות שלהם יבזבזו על שטויות. ואת כל השאר, המוני המטומטמים, הנבערים מרצון, לא כמו האשה ההיא, מעניין איפה היא עכשיו. לאט לאט התפרשו לי הסימנים. הבנתי שבמעשה דמוקרטי אף אחד לא יוכל להציל את המדינה, ורק אני שמבין, יכול לעשות את מה שצריך. מיליון חולי נפש עומדים לתת אותה לזה שיהרוס אותה סופית, אם אני לא אצליח בזמן ובמועד לתת להם את התרופה. רק אני, שרוליק בן סוניה ליבמן, יכול, ואולי לכך נועדו הדברים, אולי זו הצדקת הקיום ואולי כפרה על הדברים, שאני יודע ושלא. עוד מעט, המכוניות כבר מתקרבות ואני יודע מאיזה מכונית הוא יצא וייכנס בשער, פה, מתחתי. עוד כמה רגעים אני אתגלה, למרות שנדמה לי שגם אם ארקוד על הגג הם לא יראו אותי כעת. הם גם לא שומעים אותי מדבר, אבל את מה שהם ישמעו אי אפשר יהיה להסתיר. אבל לפני שאתגלה, אצליח לעשות את המעשה. עניין של שניות. שלום בתי, שלום נכדי, אני אוהב את כולכם, ועושה את זה בשבילכם, ובשביל המדינה שהיתה, שגדלתי בה, שאהבתי.

ביום ששי, ה6 לפברואר 2009, שעה 17:34 אחה"צ, הבחין אחד השומרים ליד מעונו של המועמד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, בתנועה חשודה על גג הבית שממול, והספיק לירות בזמן אל כיוון קנה הרובה שכוון משם. על הגג נמצאה גופתו של שרוליק ליבמן, פנסיונר של השב"כ, בידו האחת החזיק ברובה שהתגלה אחר כך שאין בו מחסנית, בידו השניה היה טייפ מנהלים פתוח.
בבחירות, 4 ימים לאחר מכן, ניצח בנימין נתניהו בגדול.

(כל דמיון למציאות מקרי בהחלט)

אני לא יכול שלא לחשוב שליברמן, כמה שהוא מוטציה מפלצתית, הוא תולדה ביולוגית ורוחנית של החטא הקדמון.
חטאה של אותה חבורה שבאה הנה גם כן מן האימפריה הרוסית, בתחילת המאה הקודמת, עם אג'נדה שאז קראו לה סוציאליסטית, אבל גם אז, היא בעיקר לא ראתה ממטר את הערבים (ואת שאר האחרים), תוך שהיא מחסלת בדרך את "היהודי הגלותי" – מזלזלת בו, רומסת אותו, כדי ליצור את "היהודי החדש" – קוזאק או מוז'ק דובר עברית. "בסופו של דבר ייבשנו את הביצות, אבל מתחת להן גילינו בוץ גרוע הרבה יותר…הקמנו דור חדש, לא עוד יהודים תלושים ועלובים, אלא דור של איכרים הקשורים לאדמתם. מגושמים, אנשי ריב ומדון, צרי דעת, עבי עור וגרם" אומר המורה פינס בדה-קונסטרוקציה שעשה מאיר שלו לפני 20 שנה למפעל 'הציוני-התיישבותי' בספרו "רומן רוסי", דברים שנשמעו אז היטב (והיום קצת נשכחו-הושכחו), קצת לפני שבאו הרוסים החדשים ולמרות שהוא מתייחס להתיישבות האובדת – זרעם של רְפולי הלב האלה הוא בכל מקום, גם דרך דור כובשי כנען בסופה משנת 1948 וצה"ל שהם הקימו – ובהמשך – לאחר 1967 ובעיקר מאז שנות ה70 – הדבר הזה קיבל עידכון חבוש כיפה. ותמיד עם כותרות מושכות את הלב, נאצלות, שהסוו את הכיעור האמיתי.
ליברמן זה העידכון – הפירוש של שנות ה2000, רק בלי ההסוואות הצריך-לומר די מתחסדות. בלי הסוציאליזם של שנות ה20, בלי טוהר הנשק של שנות ה40, ואפילו בלי ארץ ישראל של המתנחלים. ליברמן הוא עידכון פוסט ציוני של הציוניזם.

חוקר שאת שמו אינני זוכר כעת, טען פעם שהכהאניסטים ואוהדי בית"ר שצועקים "מוות לערבים" מרגיזים את הממסד כי הם צועקים בקול רם את מה שדור כובשי כנען בסופה/יפי הבלורית והתאר ובעיקר "הטוהר" ויורשיהם עשו בשקט, וזה לא יפה, כמו הפושטק שחושף באמצעים מילוליים-גרפיים גסים את מה שאבא ואמא שלו עושים בחדרי חדרים.

אולי ליברמן זה פרק ג', התפתחות טבעית (פרק ב' זה היה המתנחלים) של סיפור הציונות, ומי שקשה לו עם כך בעיקר, אלה הצאצאיהם הביולוגיים של הרוסים המקוריים, יוצרי הסיפור (עמהם נמנים רוב אלה המהווים את מה שנקרא השמאל בארץ) מתקשים להכיר במוטציה החדשה – שהיא בשבילם כמו אח חורג, יפתח בן האשה הזונה.

נכתב כפיתוח של תגובה

במשאל הבלוגרים של הבחירות הקודמות שנערך אצל אורי קציר, הייתי בקבוצת מיעוט (יחסית, אם כי פחות מיעוט מאשר בבחירות 'האמיתיות') שנתנה את קולה לחד"ש (וזאת היתה הפעם הראשונה בשבילי שהעזתי לחצות את החיק הציוני החם בבחירות לכנסת). הרוב המכריע של הבלוגרים המצביעים נתן את קולו למפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, ואני מודה שהיו רגעים ליד הקלפי, שהיססתי בהם וחשבתי: למה לא ללכת פעם עם הזרם. ספקנותי הבריאה ניצחה ואני מודה לעצמי על כך עד היום.
מסתבר שגם כרגע חד"ש איננה מפלגת הרוב בחממה הוירטואלית הנחמדה שאירגן לנו קציר, אבל הפעם המאבק הוא הרבה יותר צמוד, ותמיד טוב לראות איך עמדתך שהיתה עמדת מעטים הופכת לעמדת רבים יותר, חבל שזה לא כך במדינה .
אבל תמיד כשאני נהיה עם הרוב (טוב, הכמעט רוב), אני מתחיל גם כן להיות מודאג ומרגיש שלפני שאני מציג את תמיכתי גם הפעם, אני חייב להתחיל בהסתייגויות.
מפלגת חד"ש מציגה את עצמה כמפלגה יהודית-ערבית. זה לא מדוייק. זאת בעצם מפלגה ערבית, ואפילו מפלגה לאומית-ערבית, המשריינת מקום ריאלי אחד ליהודי – מעין נגטיב למפלגות היהודיות המשריינות מקום או שניים ריאליים לערבים. הדבר הזה צריך להיות מובהר. אני רואה את הקיום העתידי פה (הכולל, לפי ראייתי, גם את שטחי המדינה הפלשתינית בהקמה שבגדה וברצועה), כקיום שבמוקדם או במאוחר יהיה, באיזשהיא צורה דו-לאומי, ובעצם כך הוא גם עכשיו. אם חד"ש, כמפלגה הדו-לאומית היחידה היא סימולציה למצב העתידי, אז, דוברי העברית שיש להם איזה קשר הסטורי לאיזשהי תרבות או רקע יהודי, יהיו כאן במיעוט. ולמרות שגם כרגע אינני חי כאן ברוב, אינני בטוח אם אתנית יהיה לי כאן טוב כמיעוט. אבל אלה ממילא לא שאלות של עכשיו. אני הייתי מעדיף רשימה באמת משותפת – שבמספר חבריה וכבמספר מצביעיה – יהיה שוויון בין יהודים וערבים. זה הבסיס ל אומה הישראלית (ישרא-פלשתינאית) שאני חולם עליה באספמיא. אבל כרגע, זה כנראה המצוי הקרוב ביותר לרצוי.
עניין נוסף הוא הדגל האדום. אני מתקשה לקבל על עצמי דגלים בכלל (מלבד הדגלים שאני ממציא אותם ) ובכלל, אני לא בטוח שחברה קומוניסטית היא דבר טוב עבור צועדים בנעליהם, מאותן סיבות לא הייתי מסתדר מן הסתם גם בקיבוץ. אבל הדגל ההיפותטי, שממילא אינו עומד לעלות מחר לשלטון, לא הוא שצריך להפחיד כמו הדגל השולט, הדגל הכחול לבן, שהוא המסתיר ועוטף בתוכו את הכוחות המאיימים כיום על האזרחים בישראל – בהווה ובעתיד, שאף מפלגה ציונית אינה נקיה משיתוף פעולה איתם (כולל מרצ, כפי שראינו רק זה עתה) – כוחות הקפיטליזם, כוחות המתנחליזם, המיליטריזם ושלל כוחות הגזענות-ההדרה החברתית הן כלפי לא יהודים, והן כלפי יהודים. ובשם אותו דגל שמגן "עלינו" כביכול, ובעצם מגן על חונטת הגזע, הון, והמלחמה, מנסים להפחיד אותנו מפני הדגל האדום, כמו שניסתה ח"כ שלי יחימוביץ (וכנראה גם הצליחה) להפחיד את התל אביבים ומצאה את עצמה, החברתית הידועה, מצילה את שלטון חברם של בעלי ההון, הבונה לגובה והמטרנספר הידוע מכפר שלם ויפו. וזהו בעצם כל סיפורו של המילכוד הציוני, שתחת עוד איום אחד, בנוסף על כל שאר האיומים הבטחוניסטיים, משמר את הקיים ומונע סיכוי לצדק.
אז תרשו לי כאזרח, לא להיכנס למילכוד הזה, לא לאכול את סדר היום השקרי הזה, ולהצביע בעד סדר היום הנכון, והדחוף יותר לטעמי, שהוא צדק ושוויון, ומי שפעל למען זה בכנסת עד היום, אלה חברי הכנסת של חד"ש – היהודי (שגם פעל המון למען איכות הסיבה) והערבים שמאבקיהם נגד ויסקונסין, הפרטת בתי הסוהר, קיצוצים במערכת הבריאות, הריסת בתים ובעד הנכים, המורים, הדיור הציבורי, מהגרי עבודה ועוד – הם מאבקים למען כלל החלשים במדינה (ורובנו, האזרחים, שייכים לצד החלש במדינה) – מאבקים נטו, ובלי לקפוץ לדגל בכל פעם שצריך להגן על התנחלות מעלה פשפשים ג' או על שלום אהוד ברק ומפלגתו בסקרים (ובבקשה ממגיבים – אל תטחנו לי שוב את סיפור הדרום, שלא דאגו לו 8 שנים, ובכל הנושאים הלא בטחוניים – המשיכו וימשיכו לא לדאוג לדרומיים, כמו לשאר אזרחי המדינה האמיתיים) – או לשמש נושאי מטוסים לאיזשהם אינטרסים חיצוניים.
חד"ש, כמו כל מפלגה פוליטית, איננה מושלמת, אך כמו שאמרתי, היא בעיני המצוי הכי קרוב והכי חותר לרצוי, ויותר הצבעה של יהודים שיתגברו על התניית הפחד הציונית המוטבעת מגיל 0 – תיתן לגיטימציה לבקש את הגברת הייצוג היהודי ברשימה לכנסת, ובפועל אולי גם תכניס לכנסת את עאידה תומא-סלימן ונורית חג'אג' שבמקומות 5-6, ותיתן מענה לבעיית ייצוג הנשים.

וה-סיבה האקטואלית והמיידית להצביע חד"ש:
כמפלגה שקיים בה שיתוף הפעולה הקרוב ביותר לשיתוף פעולה אמיתי של ערבים ויהודים – הצבעה עבורה זו התשובה המיידית, המוסרית והמעשית לכוחו העולה של הליברמניזם ימ"ש שמבקש לבנות על שנאה ועל הפרדה ולהכריח את כולנו להתכופף לדגלים אלה.

תעודת ביטוח, מסמר או קוץ קטן נגד הרוב – הפוסט שכתבתי בנושא בבחירות הקודמות, נבואי ואקטואלי עדיין ברובו.

ואת חוק המאגר הביומטרי – יש לחסום!

נאום ראש הממשלה ההיפותטי:

נשים, אנשים, בני ובנות אדם.

לפני למעלה מחודש נשא ברק אובאמה, את נאום ההשבעה שלו כנשיא ארצות הברית.

אני צריך להודות בפניכם, שקינאתי בו. לא על הפופולאריות העצומה שלו קינאתי, על יכולת הדיבור ועל הכריזמה, לא על ההישג ההסטורי שלו כנשיא שחור ראשון, אלא על יכולתו לדבר אל אומה שלמה.

אפשר היה להרגיש שהוא מדבר אל אנשים רבים, שונים זה מזה בצבע, במזג, שונים זה מזה בדת, באמונה, בהשקפות הפוליטיות, שונים זה מזה במעמד החברתי והכלכלי, רחוקים זה מזה במרחב הגיאוגרפי הענק של ארצות הברית, ובכל זאת לכולם היה משהו משותף אחד שאליו דיבר הנשיא, אליו כיוון ודרכו הובן: תחושת האחריות המשותפת, תחושת הגורל שיהיה מה שיהיה, כל שומעיו חולקים אותו יחד עם הנשיא שלהם כאמריקאים. באמריקה, הארץ המזוהה כארץ הקפיטליזם והאינדיבידואליזם, דיבר נשיא מתוך תחושה ועם מסר של ערבות הדדית, ודבריו עברו והתקבלו, מחוף אל חוף.

אני לא יכול לומר שיש לי אומה ישראלית, באותו מובן שלנשיא אובמה יש אומה אמריקאית לדבר עליה. כשאני ניצב היום מול הישראלים, שבחרו אותי ברוב קולות יחסי שאיפשר לי להקים קואליציה ולהציג אותה כאן בביתו של כבוד הנשיא, מה אני רואה מולי? על שטח קטן בהרבה משטחה של ארצות הברית, אני רואה אוסף של קהילות וחמולות, שנאמנות לכל מיני קודים, כל מיני אדונים שבשמים ובארץ, לא לאיזושהי תחושה של אומה ישראלית אחת, של גורל אחד, של ערבות הדדית.

קהילות ששונאות אחת את השניה, על רקעי דת ואידיאולוגיה, רקעי מוצא ומעמד חברתי. כולן שונאות את האחר, ומעל לכל הן שונאות את החלש, את הנחשל, את הנכה. וכולן אלימות מאד בשיח שלהן, לא שומעות, או יותר נכון: לא מקשיבות, לא פתוחות, ולא מתנצלות כשהן מסיתות, או פוגעות, אפילו בשוגג.

מתחרות אחת בשניה בהסתה מצד אחד, וברדידות מצד שני, בערב, כאשר הן צופות בטלויזיה.

ומעל לכל, אני רואה פערים חברתיים מדהימים. אני רואה אזורים שלמים מוזנחים, שרק כאשר יש מלחמה, ויסלחו לי עמיתי שר הבטחון וראשי הצבא, נזכרים בהם, ובשאר הימים אין מקשיבים להם ולבעיותיהם הקיומיות.

אני רואה מובטלים שביטוח לאומי מתעמר בהם ושולל מהם את קצבאותיהם, אני רואה אלמנות שאינן אלמנות מלחמה, אני רואה חד הוריות, אני רואה קשישים ונכים, שוב, שאינם נכי מלחמה. אף אחד לא מחבק אותם.

אני גם רואה אזרחים פשוטים שאינם נפגעי מלחמה, שחייהם נמחקים משלל פגיעות אחרות: מתאונות דרכים ועד לתמותה מזיהום אויר, פשוטו כמשמעו. הידעתם שכאן, קרוב לבית הנשיא, נתגלה זיהום אויר כבד כתוצאה מקרינה אלקטרומגנטית?

ורוב האנשים שאין עושה להם ימי זכרון לאומיים, מתים ונמחקים כתוצאה מהאלימות הפשוטה, הגלויה והסמויה, שרווחת בחברה הישראלית, מהרוע שבחברה הזאת, חברה מלאה פערים הולכים וגוברים, בין עניים לעשירים, פערים המבטיחים, כפי שמוכיח הנסיון העולמי, שהאלימות הזאת רק תגבר. כל אלה לא נותנים למישהו סיבה להרגיש נאמן לאיזשהו דבר הקורה פה,  ויש רגעים שאני שואל את עצמי מה מחזיק את כולנו, הקרויים 'ישראלים' ביחד. יהודים, ערבים, דתיים, חופשיים, הומוסקסואלים, משרתי צבא ומושמטי צבא, עולים, מהגרי עבודה, מה הדבר שמאפשר לנו להיקרא ישראלים, חוץ מתעודת הזהות הכחולה שרובנו נושאים, חוץ מהשפה העברית שרובנו יודעים, והקשב שלכולנו הוא חסר.

רבותי, לכל אלה שציינתי, מגיע להיקרא ישראלים. כי כולנו חיים כאן בארץ שהחל מהחלטת הממשלה הראשונה שקמה כאן ביום שהסתיים המנדט הבריטי, ומכח הפעולות שעשו כאן ממשלות מאז.

כל אחד מאיתנו, בזמן זה או אחר, התנסה בקשיים של הארץ הקרויה עוד מזמן התנ"ך ארץ אוכלת יושביה. קשיי האלימות, קשיי המלחמות, קשיי התאונות והזיהום הסביבתי, קשיי מזג האויר שיש לפעמים. ובעיקר קשיי הרוע של איש כלפי רעהו.

והעובדה שדברים אלה שאמרתי אינם מתקבלים כמובנים מאליהם, היא תעיד כאלף עדים עד כמה מצבנו אינו בריא, אינו המצב הנכון ועד כמה יש לנו אמנם מדינה ששמה ישראל, אך אין לנו אומה ישראלית. אומה השואבת את זכותה להתקיים בכח ההסטוריה המשותפת לנו – המורכבת מהסיפורים הקטנים והאישיים, סיפורי הקורבן היומיומי הפעוט שאנשים לא תמיד רצו להקריב, אבל כל אחד, בצורה זו או אחרת, הקריב, כתוצאה מדרישת אותו כח טמיר שאולי נקרא לו הגורל, ששם אותנו, כמאמר המשוררת, כאן בארץ הזאת.

הגיע הזמן שניקח את הגורל הזה בידנו, ונוציא אותו מכוחות אחרים, ניקח ריבונות ואחריות על חיינו כישראלים. נכריז שנית על תום המנדט ועל הקמת מדינת הישראלים.

כדי לכונן את מדינת הישראלים, עלינו להגדיר את אותה עצמיות משותפת שיש לנו, כל החיים במקום הזה, מחדש, כעצמיות ישראלית, ועל פיה להגדיר מחדש את האינטרסים שלנו. אנחנו צריכים, ולפעמים קשים לי הדברים לומר, להחליף את הדיסקטים הישנים שגם לי היו שנים שצליליהם נעמו לי מאד. לכל קבוצה יש את הנרטיב שלה. יש נרטיב של הסטוריה יהודית, יש נרטיב של נכבה פלשתינאית, יש נרטיבים של מלחמות לאומיות. אינני שולל את הנרטיבים האלה, שגם אני גדלתי לאורן של כמה מהם. גם אני נשמתי את הסיפורים האלה, הלכתי איתם לבית ספר, לתנועה, הם שימשו אותי כדלק במלחמותי הקודמות. אני מכבד כל אחד והנרטיב שלו. אבל עם הנרטיבים האלה, שמצדיקים את כל הרוע שאנחנו עושים אחד לשני, לא נחיה, לא יהיה כאן עתיד שיהיה שונה לטובה מההווה. מה שהיה הוא שיהיה.

והגיע הזמן לשבור מצב זה – בנרטיב חדש, הנרטיב הישראלי. וכדי שהוא יתקיים, צריך להקשיב, צריך להאזין. ללכת אחד לקראת השני, לגלות אמפתיה לאחר, לכונן את חיינו על אמנה שבסיס ראשון לה יהיה הדדיות: הקשבה הדדית, ערבות הדדית, דאגה הדדית, גם לחלש ולנחשל, לזר, החייזר והמוזר.

מסיבה זו התעקשתי לא לצרף לממשלתי מפלגות המבססות את מצען על שנאה, על שלילת זכותו של אחר, איזה אחר כלשהוא, להיות כאן בארץ הזאת. שאלות רבות חייבות להתדיין כאן, כמו השאלה על איזה בסיס נקבל בעתיד מהגרים למדינת הישראלים, האם יש מקום לחוק השבות.

גם שאלת הגדרתנו את עצמנו ביחס למדינה השניה הנמצאת בהקמה כאן, היא שאלה שבהכרח תעלה. ועוד שאלות שיחייבו פרידה כואבת מרעיונות, שלרבים היא פרידה כואבת יותר מפרידה משטחים. אני, אישית, מאמין עדיין במדינת מופת, אך כדי להיות אומת מופת, אנחנו מסכימים, כולנו צריכים להשתנות. להיפרד ממשהו כדי להיוולד מחדש, כשאת העוצמה שנקבל מהתהליך, מהכאב, אותה נקרין על הסביבה, הקרובה והרחוקה. לא בושה לקחת ולאמץ את דבריו של אריק איינשטיין: "אני ואתה… אז יבואו כבר כולם".

אינני יודע כמה זמן תצליח ממשלתי להתקיים, במציאות הישראלית הידועה. שרי כבר יודעים, משיחות אשר שוחחתי איתם, שיהיה עליהם לשאת בעול שאולי לא כולם מבינים אותו, לא כולם מפנימים אותו. הייתי קשה במגעים הקואליציוניים, וחברי מפלגתי לא הבינו אותי. גם עכשיו, ויהיו בוודאי שיערקו בדרך.

אולם כמי שרואה את עתידם של כל האזרחים החיים פה והמסורים תחת אחריותי אינני רואה דרך אחרת, עתיד אחר, זולת המשך הגזענות, מרחץ הדמים, הגברת הניכור והפערים החברתיים עד לכדי חורבן, פשוטו כמשמעו.

יהיה הזמן שניתן לרשותי קצר או ארוך, בכוונתי לנצל אותו. בצד הדאגה המיידית לתיקונים ברווחה (דבר ראשון לכל שכבר ביקשתי משרת הרווחה – להעלות מיד את גובה השכר המותר לנכים להרויח), חינוך, איכות הסביבה (ביקשתי לבטל את תחנת הכח הפחמית באשקלון), זכויות האזרח (בכוונתי לגנוז כבר הערב את חוק המאגר הביומטרי ולשקול ביטול חוקים דרקוניים שכבר קיימים) – בצד כל אלה תעבוד ממשלתי, בשיתוף האזרחים בדיון פתוח, על אמנת המדינה הישראלית, שכאשר תכונן, אי אפשר יהיה לעצור אותה. כי בנפשנו היא – נפש כולנו!

(נכתב בתור המשך לתגובה)

בתור טוקבקיסט ובלוגר, אני חושב שזאת לא בושה להיות טוקבקיסט. (או בעברית צחה: מגיב).
האינטרנט נוסד מן הטוקבקיסטים, עוד לפני שהיו בלוגים, הם נשמתו ועליהם הוא יתבסס כל עוד הוא קיים.
וכמו הטוקבקיסט כן גם הבלוגר, שניהם עובדים חינם (כלומר, רובם הגדול). חלק גדול מאלה ומאלה רואים בעצם העבודה והנתינה שלהם דרך קולם – שליחות. אחרים, מאלה ומאלה, הם גרפומנים שלא יכולים בלי השאכטה של כתיבה. יש גם לזה מקום. זה חלק מהמחיר של החופש הנפלא שנתן לנו האינטרנט, זה חלק שאני מוכן לסבול אותו למען הפלורליזם.
מובן מאליו, אתם חושבים.
לא לכולם.

יש אנשים שהחופש באינטרנט לא נראה להם והיכולת של כל אחד להתבטא בו. בדרך כלל אלה אנשי ממסד שלא יכולים לסבול את הצינור שניתן לאזרח הקטן להתבטא נגדם. עליהם כבר דובר הרבה בתקופה האפלה ההיא של "חוק הטוקבקים" שלשמחתי הוקפא בינתיים.

יש גם אחרים, שזה השוויון שמפריע להם.
אנשים עם 'שם', אנשים 'שעשו פרוייקטים' שפתאום קולו של כל אחד נשמע ונקרא שווה להם, ולפעמים מתגלה שהוא מוכשר וכותב חזק מהם, למרות שאין עליו 'פרוייקטים'. פתאום יש פלטפורמות שבהן קוראים אותו, לא פחות משקוראים אותם. ומסתבר שדווקא יש לו מה להגיד.
לפני האינטרנט לא היו שערוריות כאלה. פעם היררכיה היתה היררכיה. פעם ידעו מי הוא "איש חשוב" (כלומר זה שיודע למכור/לשווק את תחושת החשיבות שלו, תהיה מבוססת או לא) ומי הוא סתם אספסוף. סתם צועד בנעליו. היום קולו של כל אחד נקרא באופן שווה, גם באתרים יוקרתיים יעני (שיתכן שהוקמו מראש, כדי לנסות לשמור על ההיררכיה – שימור הסדר, למרות שיש בין כותביהם אי אלו מרכסיסטים), שפתוחים עדיין לתגובות. וזה מרגיז את "המריטוקרטים" (מילה שנשמעה לאחרונה באחד מאתרים 'יוקרתיים' אלה) – המעמד העליון החדש מטעם עצמו של האינטרנט.

אולי זאת תהיה מלחמת האינטרנט של השנים הבאות. – מלחמת המעמדות הוירטואלית – בין "הבלוגרים" [שלמרבה האירוניה ואולי כצפוי, אפשר שיובילו אותה דווקא המזוהים/ות כשמאל] ל"טוקבקיסטים".

המשך יבוא.

חומר קריאה נוסף בנושא: את אתרי הבלוגים היוקרתיים הקיפה חומה

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לחסום!

ראשון משני נאומים אפשריים של ראש הממשלה המנצח, זמן כלשהוא אחרי בחירות 2009:
אזרחי ישראל היקרים והיקרים פחות.

אני יודע שיש אנשים המאזינים לי כעת, ומצפים ממני למסר של תקוה, המגיע להם, כך הם חושבים, מתוך היותם אזרחים ישראלים.

אולם רבותי, זה המקום לומר, ומוטב שייאמרו הדברים עכשיו משייאמרו אחר כך:

לא איש תקוות אני, בוודאי לא לכולם. לא לשם כך נשלחתי ומוניתי על ידי ההסטוריה, על ידי אלוהים ועל ידי אלה שלהם אני חייב דין וחשבון, וכולכם, אזרחי ישראל, יודעים, גם אם אתם מצהירים אחרת, שאלה לאו דווקא אתם, ובכל אופן לא כולכם. רבים מכם, השומעים אותי, טוב יעשו אם יאבדו תקווה החל מעכשיו.

כי המדינה שאני נבחרתי להנהיג אותה לא נועדה לכולם.

מדינת ישראל איננה סתם מדינה ככל המדינות. היא מדינה אידיאולוגית, שנועדה לקבוצת נבחרים, והיא מיטיבה ותיטיב עם מי שמיטיב לשרת את האידיאולוגיה שלה. לא עם מי שלא.

המדינה שאני מנהיג מעדיפה את האינטרס שהוא גם האידיאולוגיה של קבוצת הנבחרים, שלא כוללת את מי שאינו יהודי, אך גם לא את כל מי שיהודי היא כוללת. היא כוללת את הנבחרים – את החזקים, המתאימים והראויים. כי האינטרס של המדינה שאני מנהיג, שהוא שליטת נצח על האדמות שאלוהים ייעד לנו באזור זה של המזרח התיכון, דורש שהמדינה תקדם ותטפח את אלה שמסוגלים לשמור עליו ולקדם אותו – ולא את אלה שהקידום שלהם והדאגה להם מחלישים אותה. המדינה צריכה את אלה שהם הבריאים גופנית, נפשית, כלכלית ואידיאולוגית לשם כך – אלה שמסוגלים להלחם, להרוויח כסף והרבה – הדרוש לכלכלה של מדינה שנועדה, כמתחייב מאידיאולוגייתה, להיות במצור מתמיד, במלחמה מתמדת עם כל מתנגדיה, והם רבים, מחוץ לטריטוריה הגיאוגרפית שהמדינה שולטת עליה ובתוכה, וגם אלה שמזדהים עם האינטרס זה ברוחם, ובנפשם – ללא ויכוחים. אלה ייתכנו על הדרך – אך לא על המהות.

בין המזדהים עם האינטרסים של המדינה נמצאים אגב לא רק יהודים. גם נוצרים רבים וטובים בעולם המערבי, מבינים את ייעודו של העם היהודי יותר טוב מהרבה יהודים שמסרבים להבין –

רבותי, אנחנו נמצאים במלחמה נצחית. במלחמה הזאת יש מקום רק לחזקים ולמועילים, לא לחלשים ולמחלישים. יש בה מקום לזרים שמשרתים את האינטרסים שלנו, הלוחמים בצבאותינו. אין בה מקום לזרים שאינם משרתים בצבא, וגם לא ליהודים כאלה. אין לנו מקום לכאלה שלא רצו להבין, שהתעקשו לא להבין שהמדינה איפשרה להם להיוולד בה כדי שיתאימו, כדי שיחזקו את עצמם עד שיהיו מתאימים לשרת את המדינה, להרוג וליהרג בשבילה. ואם הם לא הצליחו, זו בעייתם, כי אין לא יכול, יש לא רוצה, ומי שלא רוצה אין לו מקום במדינה שלנו. אין בה מקום גם למובטלים, לחולים, לנשים שאינן מגדלות את ילדיהן במשפחה שיש בה אב שיתן חוסן ומופת לאזרחים נורמטיבים ולוחמים, ולאנשים שאינם רווחיים מספיק. אין בה מקום לשמאלנים. בקיצור, אין בה מקום למי שאינו יורה למען המדינה, ושאינו מרוויח הון למען המשק שלה. אין בה מקום לאנשים שמטריחים את המערכת שלא נועדה לשם כך – אלא לחיזוקם ולביצורם של הנבחרים שבעם היהודי. אין בה מקום לאנשים שמבטלים את זמנו של הקיום היהודי הדואג כל דקה לעתידו באזור מטורף ושורץ אויבים זה.

אני יודע, דברי הם קשים, ולא שמעתם אותם ממני ולא מאף ראש ממשלה קודם לי בעבר. אולם זה לא משום שהם לא חשבו כך. רוב ראשי ממשלות ישראל ושריהן עד היום הזה חשבו והאמינו בדברים האלה – שאני הוא רק זה שאומר אותם, ובאמונה, לא המצאתי כלום. אלה אינם דברי שלי. ברוח הדברים האלה פעלו ממשלות ישראל בכל רגע שהיו צריכות, ברגע שיכלו, כאשר לא היו מונחים עליהן משקולות של מורך קואליציוני ותלות בדעת הקהל של העולם, סיבות שבגללן לא שמעתם את הדברים האלה כמעט מאף אחד מהמנהיגים עד היום. אבל כשהסתכלתי במצבי הקואליציוני האיתן הבנתי שאני יכול להרשות לעצמי להחליט שאני היום שם קץ למשחק הכפול, לפחדנות ולשקר. תוכלו מעכשיו לומר עלי, כמו שאמרתם קודם ויותר משאמרתם קודם, שאני מפלצת, תוכלו לומר בגנותי הרבה דברים, ואין לי ספק שתעשו זאת, לפחות לא תאמרו שאני שקרן. כי אינני שקרן, אני איש אמת, החל מהרגע.

היום ומחר, יהיה עדיין כתמול שלשום. ממשלת ישראל לא תצא למלחמה כבר מחר, ועדיין לא גיבשנו תכנית כלכלית חדשה. הטלתי על שר האוצר לבדוק את מצב הקופה, אנחנו לא ממהרים כרגע, יש לנו זמן. אנחנו לא חמומי מוח ואיננו עוסקים בגירוש אנשים. כל מי שחי פה, ימשיך לחיות פה, אם הוא מתעקש, למרות שהיו לכם, ובכל רגע יש לכם עדיין, דרכים יעילות ומומלצות להפסיק לחיות פה. אבל בהגיע מלחמה, בהגיע משבר – והיו בטוחים שאלה יגיעו, אל תצפו שניתן לכם מטרייה מפני הגשם. יהיה זה מצחיק מאד אם תפגינו, אם תבכו, במקום לחפש לעצמכם מפלט לקיומכם העלוב. מה עוד, שלרובכם אינני מחדש דבר. אתם כבר יודעים את האמת, היה לכם הרבה זמן להבין אותה. יכולתם לקרוא את עצותיו של עמיתי הפוליטי אברום בורג, ולסדר לכם דרכון זר. אחרים, יכלו גם להצביע אחרת. לא עשיתם זאת, או לא יכולתם לעשות זאת, צר לי עליכם.

תודה.

אלי ישי, הנתלה בדרך כלל במאורות רבניים חשוכים, מצא מאור חדש וחילוני להיתלות בו – קצין רפואה ראשי בצה"ל, אשר הוא, לדבריו, זה שקבע את הגאים כנושאי חולי נפשי – בכך שקבע להם פרופיל 21.

אני אינני בטוח שהדברים אקטואליים, נדמה לי שהומואים לא מקבלים היום פרופיל 21. אבל נדמה לי שאלי ישי ביטא בדבריו את תמצית החיבור בין חושך לחושך השורר כיום בחברה הישראלית, חיבור החושָכים:
החושך ההומופובי, שהחברה הדתית אך לא רק הדתית חיה בו, ומוחזקת בו על ידי 'מורי הדור' שלה
והחושך הסטיגמטי שבו מחזיקה התעמולה הצה"לית את כלל עם ישראל.

שהרי בדבריו של השר נמצאות כל ההנחות החשוכות כולן:
א. שהומוסקסואליזם הוא מחלת נפש – הנחה המקובלת בעיקר על ש"ס אך גם על חילונים רבים.
ב. שבעל פרופיל 21 הוא חולה נפש – הנחה המקובלת בעיקר על מי שלא קיבל פרופיל 21.
ג. שמחלת נפש היא טומאה – הנחה המקובלת על כלל החברה הישראלית בחשכתה האפלה, במקום העיקרי שבו עוד לא יצאה מימי הביניים שלה.

את ההנחה הראשונה מתאמצת לקבע האורתודוכסיה הדתית, את ההנחה השניה האורתודוכסיה הצבאית, שבמקום לקחת אחריות על אלה שאינם מתאימים למלא את התפקיד שבשלו חוק גיוס חובה שלח אותם למקום העבודה ששמו צה"ל, היא משמיטה אותם תוך שהיא מפיצה עליהם סטיגמות למען יראו וייראו, פן יחסרו למערכת חיילים למבצעי כיסוח-ילדי-עזה הבאים (שבהערה מוסגרת, הסכמתם העיוורת הנלהבת של חיילים ומילואימניקים להשתתף בהם מעוררת את השאלה אם יש בכלל נורמליים בצה"ל). ההנחה השלישית נוחה לכולם, כלומר לכל ה'בריאים' יענו, כי היא פוטרת אותם מאחריות לאחיהם החולים, או מהקשבה למה שחלק מהם רואים נכון יותר מאחרים. (ובהערה מוסגרת: פוטרת את חסרי הנפש שבחברה מלהיתבע ע"י בעלי הנפש על הרמיסות שהם רומסים אותם כה הרבה).

העובדות:
הומוסקסואליזם זאת לא מחלת נפש, ואת זה איגוד הפסיכיאטרים הבינלאומי קבע.
בעל פרופיל 21 הוא אחד שלא התאים לשרת בצבא, ממגוון סיבות. העובדה שהמערכת סימנה/מסמנת את כולם במספר המזוהה בחברה עם בריאות נפשית (למרות שרק אחוז קטן מהפטורים בצה"ל ניתן על בריאות נפשית) – זאת בעיה של המערכת (וגם של האנשים שהיא גורמת/גרמה להם בעיה בגלל הסטיגמה), אין לזה בהכרח קשר עם המציאות.
וחולה נפש זה כמו חולה סוכרת, רק שיש עליו סטיגמה.

אבל אין ספק שאלי ישי מדבר מתוך הבטן האפלה של הישראליות הרעה. רוב שומעיו, אם הם לא מניחים את הנחה א', הם מניחים את ב' ואת ג', ובתור פוליטיקאי נאלח שלחמו הוא הסתתו, מצא אלי ישי את המסלול הנכון, העובר דרך האורתודוכסיה הדתית החשוכה, האורתודוכסיה המיליטריסטית החשוכה לא פחות, וליבה החשוך של החברה הישראלית – מסלול החושך.

לי יש חלום, שיום אחד יצעדו גם הגאים והגאות, גם המושמטים, וגם פגועי הנפש הנאלצים להתמודד ולהשתקם ולמצוא את עצמם בחברה עויינת – מצעד גאוה גדול, בחוצות כל הערים הגדולות, ורבבות חוגגים יעטירו עליהם פרחים. ומצדי שהם יהיו רק המצעד המוביל למצעד השלום הגדול, של ישראלים יהודים וערבים, אשר בלעדיו לא תיכון חברה צודקת בישראל.

כי הם אלה שראויים ללכת ברחוב הראשי, בשעה שאלי ישי ושכמותו, יתכבדו ויצעדו מצעד בושה – עמוק בביתם פנימה. הם והכהנאצים הקטנים ומצעד הבושה של בית המשפט העליון שיצעיד אותם באום אלפאחם.

מרטין לותר קינג חלם חלום יותר אבסורדי מזה, ולו חי עוד 40 שנה, היה זוכה לראות אתמול בהתגשמותו.
ואנחנו?
קודם נעבור את ביבי (עוד תוצר מלכד של ליבת האופל הישראלי).

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לחסום.

(בבקשה, תחתמו על העצומה)