קמפיין הנגד המתבקש

התשובה לקמפיין הפשיסטי (עלי לא קפצה שיכחה פתאומית) – שתהיה אקטואלית כל עוד הוא יתקיים.

זה לבינתיים, פתוח להצעות עיצוביות.

הדגל המשחיר.

לכו להצביע, בתבונה.ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!

כוסאממו, קודם שהמדינה תהיה נאמנה לי

כמה מהאנשים האלה, לא המתלהמים והמוסתים, אלא האנשים ה'נורמטיבים', 'מן היישוב' שבולעים כמובן מאליו את הקשר בין האזרחות ל"נאמנות למדינה", שמניחים מראש שקיימת איזה מין חובת נאמנות כזאת, שנמצאת מעל לאזרח, שאלו את עצמם פעם בחיים שלהם למה זה לא צריך להיות להיפך.

מדוע האזרח, הוא שצריך להיות נאמן למדינה שלו ולא המדינה, שמתקיימת מכח האזרחים שחיים בה ונותנים בכך אישור לקיומה (גם אם לפעמים באין ברירה), היא שצריכה לפחות להודות לאזרחיה, הסובלים אותה ונותנים לה את אנרגייתם, את מיסיהם, לפעמים גם את חייהם (ולא, אני לא מתכוון רק לחיילים).

ביחוד מדינה שהיא אוכלת יושביה כמו ישראל.

נשאל את זה יותר בפשטות ובחדות:

מתי בפעם האחרונה מדינת ישראל היתה נאמנה לאזרחיה?

מתי היא היתה נאמנה לניצולי השואה (ולא רק לכסף שלהם)?

מתי בפעם האחרונה היא היתה נאמנה לקשישים שלה, מתי היא החזירה להם תגמול על השנים שהשקיעו בבניינה?

מתי היא היתה נאמנה לאוכלוסיות הנזקקות שלה – לנכים, פגועי הנפש, למקבלי הבטחת הכנסה, לבעלי הצרכים המיוחדים ומשפחותיהם?

מתי היא היתה נאמנה לסתם אזרחיה מן השורה, העובדים אך לא בעלי הון ומתעשרים?

מתי המדינה היתה נאמנה לתושבי הדרום, או הצפון, מתי שהם לא שירתו את הדמגוגיה של ימי מלחמה (וגם אז, היא לא בדיוק שמה עליהם לפני, או בזמן המלחמות)?

מתי המדינה היתה נאמנה לאוכלוסיות בסיכון, לנשים בסכנת רצח?

מתי היא היתה נאמנה לפצועי ופגועי תאונות הדרכים ומשפחותיהם?

מתי היא היתה נאמנה לאנשים שהיא עצמה פגעה בהם, במכוון או שלא – נפגעי זיהומים סביבתיים, נפגעי הקישון, וכן, גם המושמטים שסימנה עליהם סטיגמה בימים שבהם שירות לאומי לא היה אופציה, ומעולם לא פיצתה אותם?

וכן, מתי היא היתה נאמנה למיעוטים שלה (ולא רק לקרקעותיהם?) ולענייה (ולא לאפשרויות הנדל"ן שנתגלו פתאום במגוריהם שהפסיקו להיות מגוריהם?)?

ומתי ככלל, היתה המדינה נאמנה לערכים של כבוד האדם וזכותו להיות מה שהוא במדינה הזאת? מתי היתה המדינה לאחרונה נאמנה לאדם בכלל?

והרשימה ארוכה ואפשר עוד ועוד להוסיף, ואיך לא קם איש וזועק, ושואל, ואומר: המדינה הזאת לא נאמנה לי, למה שאהיה נאמן לה?

בבחירות הקודמות כתבתי פוסט המציג את האני מאמין של המדינה שלי.

בימים האלה שבהם רוצים לתבוע ממני הצהרת נאמנות למשהו שעויין אותי רוב השנים, ולא רק אותי אלא את רוב אזרחי המדינה (גם אם רובם מעדיפים להתעלם מזה), חשוב להביא את הדברים האלה שוב, הם עדיין אקטואליים:

המדינה שלי

מדינה שבה אדם לא ירגיש את עצמו מיותר או מאויים רק בגלל שהוא מה שהוא.

מדינה שבה אדם יוכל להיוולד, לגדול, לחיות (עם מי שהוא רוצה) ולמות בהרגשה שחייו היו בעלי ערך, גם אם הוא לא נמדד במונחים כלכליים.

מדינה שבה אתה לא צריך להיות מן העדה ה"נכונה", המוצא ה"נכון", הקליקה ה"נכונה" או מקום היישוב "הנכון" כדי להיות מוערך.

מדינה שבה יכובד השווי שלך כאדם.

מדינה שיהיה שווה לחיות למענה.

 שלא תשנא אותה והיא לא תשנא אותך.

מדינה שלא תפריט את הזכויות הבסיסיות שלך, ותשליך אותך לעת זיקנה או לעת מצוק.

מדינה שבה לא יצוו עליך לשנוא ולהרוג את האחר, וימדדו אותך על פי מידת כשרונך או להיטותך לעשות כן.

מדינה שתשים את הדאגה לנחשלים בראש סדר העדיפויות שלה, על כל המשתמע בכך ובמעשים ולא רק בהצהרות וג'סטות של פוליטיקאים.

מדינה שתתקיים לשם החיים של האזרח הקטן, ולא להיפך, וזו תהיה הצדקת קיומה וכולם ידעו זאת, מראש הממשלה ועד לאחרון הפקידים ושליחי הרשויות.

מדינה של"משמר הרוע" לא תהיה בה תקומה.

גם לא לסוחרי העבדים, ולזורעי השנאה וה"הפרד ומשול".

לשמים חומות כדי להגן עליהם ועל מקורביהם.

למתווים תוויות, לגזענים ואנשי "אלוהים לשלטון החושך בחרתנו".

כל אלה, שימצאו להם אי באחד האוקיינוסים להנות בו אחד את השני.

ולא אכפת לי איך יקראו למדינה הזאת, מדינת אזרחיה, מדינה ייעודית או שם אחר.

מדינה כזאת תהיה נאמנה לי, ואני אהיה נאמן לה.

וכל הצהרה על כך תהיה מיותרת..

וגם חררדו לייבנר כתב על זה כמה ימים לפני.

ועוד מומלץ לקריאה: אורית קמיר

 

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור! וגם לזכור איזה מפלגה קידמה אותו.

והסטיקר שאני עובד עליו, שימשיך להיות רלוונטי גם בימים הבאים:

אני לא נאמן למדינה

 

שלא נאמנה לי!!!

הפועל השחור

"האם ליברמן בכלל ירה אי פעם במישהו?"
אהוד ברק

כתבתי כבר על התסמונת של "הלגיונר המשוגע" – זה שמוציא לפועל בצורה מכוערת ובוטה, לפעמים אלימה, את מה שכל האחרים, המנומסים, חושבים.
ליברמן זה משהו דומה לזה – הוא הפועל השחור, עם המבטא הזר שמסמן את המקום שבו ליבת האופל הישראלית נמצאת, ונציגיה המצוּבָּעים, והצברים כל כך, מפחדים לציין את זה בדיוק.
לפני 24 שנים היה זה כהנא, עם המבטא האמריקאי העמוק, עם הכיפה השחורה. היתה אז בדיחה, שכדי להתקבל לתנועתו, צריך להרוג ערבי וחתול. "למה חתול?" היתה השאלה האינסטינקטיבית, ו"התקבלת!" היתה התשובה. הבדיחה הזאת שיקפה טוב את הצביעות של אלה שעמוק בפנים הם מבינים את כהנא וכלפי חוץ בונים סטאטוס חברתי-פוליטי על התחרות מי יקיא עליו יותר. (נכון שכהנא היה בעד מדינת הלכה, ורצה לגרש את כל הערבים מהארץ שבין הים והירדן, אבל מה שחשוב זה המיתרים – וליברמן פורט בגדול על אותם מיתרים)
וחלק חשוב מהעניין, היה פולחן ההיטהרות העצמית של האנחנו, הצברים, הלבנים, החמולה הנכונה והמזדככת מזה שהיא מטילה את הבוץ בשרץ, הזר, ה"לא משלנו". אני יודע, אני הייתי שם. או חשבתי, יותר נכון, תודעה כוזבת של מושמט צעיר. לא פחות מש"טיפל" בערבים, ניקה כהנא בשביל ה"אנחנו" את המצפון, את תחושת ה'יחד'. את הגיוס-הקומזיץ שכולם רוצים להרגיש חלק ממנו מאז 1948, מאז תנועת הנוער, מאז ועד בכלל.
ולמרות הדברים שהשתנו מאז – רבין נרצח, אין יותר "המערך", באו רוסים ואתיופים, יש יותר דתיים, יותר מתנחלים, החברה הישראלית נדמה שהתגוונה יותר, לטוב ולרע, עדיין זה "מר אנחנו" הצבר הלבן שאוהב להרגיש שעדיין לא השתנה, שהוא עדיין "ישראל" יפה הבלורית והטוהר ובלי החצ'קונים, שנמצא במקומות הנכונים, המקובלים, מדליק את הקומזיץ, שקובע את הטרנד, ומביא את הבריון הרע, שחושב את מה ש"כולנו" חושבים, אז זה היה באמריקאית עכשיו זה ברוסית, וכך בדרך אגב קורא לסדר את מי שיעיז לא להצביע לבני/ברק/נתניהו (בעיקר לבני, שיש לפעמים הרגשה שיועצי השיווק החכמים שלה הם שמנפחים אותו כדי להקטין את הליכוד, אבל הגולם הזה – וזאת הסכנה – עלול לגבור על יוצרו), לא משנה ששלושתם ישבו איתו בקואליציה.
אגב, גם ביבי, בשלב מסויים, תפקד בתור הזר-האחר, בתור בן של חמולה לבנה אמנם, אבל חמולה של האצ"ל, חמולה ירושלמית-בית"רניקית – לא בדיוק חמולת הטופ של יפי הבלורית והטוהר, שהיתה ונשארה מפ"איניקית (אקס-מפ"איניקית) תל אביבית או אקס-קיבוצית-התיישבותית. הוא גם פולני, ורוב "האנחנו" הם רוסים ישנים. הבדל שכמעט לא נראה לעין למי שאינו 'אשכנזי', אבל אני כיוצא תפוצה שלישית של 'האשכנזים' קולט את הניואנסים האלה שיש להם תקפות עד היום. אולי פעם אכתוב על התזות שלי בעניין בהרחבה.
תמיד זה מישהו זר, מישהו אחר, שמוציא את הערמונים מהאש לכל הציפי-לבנים-ברקים באשר הם.
זה לא שאני לא חושש ממנו. הוא מפחיד באלימות שלו, בגודל שלו, בזה שהוא עלול לצאת – ושהוא כבר יוצא – משליטתם של אלה שניפחו את הבלון שלו, אפילו משליטת עצמו. ברמה האישית – כשר לבטחון פנים למשל, הוא יכול להיות מסוכן באופן מוחשי ומיידי.
אבל העובדה שהערכים שהוא משקף היו וקיימים בחברה הישראלית – ערכים של כוחנות, של שנאת האחר, ושל זלזול בדמוקרטיה, הם לגיטימיים כל כך, פנימיים כל כך – ואילו ההיפך נחשב תלוש כל כך, מבוזה כל כך, 'יפה נפש' כל כך, היא זאת שמפחידה. ואת כל מה שהוא אומר מבצעים (וטוב ממנו, כפי שמתייהר אהוד ברק) ומנחילים האחרים, לבושי המחלצות, יום יום בעיקר במעשים האפורים, תוך שהם גם לא שוכחים לקטר ולבכות, לייפות את עצמם ולהמשיך להזין את אש המדורה.
ליברמן הוא כאן כדי להזכיר לנו מי "אנחנו" באמת.
זה לא אומר לעצמו, שלליברמניזם לא צריך להתנגד, והדרך הנכונה בימים אלה, כמו שאמרתי, הוא להצביע בעד המפלגה היהודית-ערבית ביותר. לא בעד מפלגות שמזינות וניזונות ממנו.

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!

יום ששי, ה6 לפברואר 2009 (סיפור)

עוד כמה שעות נותרו לי לעשות את המעשה.
ראייתי חדה כשהיתה, ומהמרחק הזה אינני זקוק לטלסקופ. ידי מחזיקה את הרובה קצר הקנה שהביא מאור מן הצבא, והיא אינה רועדת. קר אני כפי שלא הייתי בכל 66 שנותי, ורק אני יודע איך, ורק אני מסוגל.
כאן במחסן שעל הגג, שאף אחד לא מכיר אותו, אפילו הדיירים שבאו לכאן אחרי שהוריה של ענתי עברו לבית אבות אינם יודעים על קיומו, אני חבוי ודרוך, ויודע את השעות. הרי בתחום הזה עבדתי רוב חיי (ומי יודע אם לא לצורך הדבר הזה שאני עומד לעשות, היתה כל עבודתי. אבל אינני מאמין במיסטיקה). וגם אותו, את יציאותיו והרגליו הספקתי להכיר במעט השנים שהייתי שוב בשטח, אחרי שעמי קרא לי בחזרה לארגון, לעזור לו לשקם אחרי הטרגדיה ההיא. לא האמנתי אז שאני עצמי אכנס לאותן נעליים.
אבל כאן אני במחסן שעל הגג, מסתכל ועוקב אחרי תנועות הבחורים שבבית שממול, עם הגג המשופץ. רק אני, עם התמחות העיקרית שלי רוב השנים, מסוגל בזמן כזה להיות נעלם מעיניהם. מסתכל למטה, אל הגן, זה היה בדיוק בזמן הזה, בפברואר, תחילת האביב, ענתי היתה בת 16, ואני בשנה יותר גדול, ובגן הזה עמדתי ושרקתי לענתי, את השריקה הסודית שלנו, "היסטוריה דה אמור" של לוס פרגואיוס, תמיד בטוח שהיא לא תרד. היא היתה עדיין בתנועה, ואני נחשבתי בוגד, כי אהבתי ריקודים סלוניים. לא להאמין כמה זה היה חשוב פעם. וזה מה שהוסיף להרפתקה שלנו, הסכנה. הסודיות. לא חשבתי אז שיש דברים סודיים יותר, ומסוכנים יותר.
עוד מעט הוא יעבור, יצא מהמכונית השחורה, רק אני יודע איך לפגוע, ומדוייק. הרי בזה התאמנתי כל השנים, ואולי אני מפצה את עצמי, מכפר על עצמי, אני לא מיסטי, אבל ברגעים אלה עוברים לי הרגעים ששנאתי את עצמי. ואולי חשבתי שענתי שונאת אותי, כי ידעה את האמת מה אני עושה בחברון, בקלקיליה, בחאן יונס, כל המקומות האלה. ענתי אף פעם לא אמרה שום דבר. אשה נאמנה היא היתה והלכה אחרי לכל הדירות, לכל התפקידים ואחר כך גם לכל הארצות. אבל תמיד הרגשתי שהיא לא מרוצה. מה היא היתה אומרת לו ראתה אותי עכשיו, אבל היא איננה, כבר שלוש שנים. היא חסרה לי. ידעה להרגיע אותי, את הכעס הפנימי, את השנאה המתפוצצת לעולם, אולי לעצמי. ככה אומרת הבת שלי טלי, שלמדה פסיכולוגיה וחינוך ומגדלת את הגר, משתמטת בדרך לתפארת מדינת ישראל. טוב שיש את מאור להיות גאה בו (וסליחה על הרובה שגנבתי). יש הרבה דברים שאני לא מבין, וככל שהשנים עוברות אני משלים עם המחשבה שאני לא האיש הכי חכם בעולם. אבל את התופעה הזאת של משתמטים, אני פשוט לא מסוגל לעכל. איך אפשר לרצות להשתמט, זה פגיעה בדבר הקדוש ביותר. לא הצלחתי ולא רציתי להצליח לשמוע שום הסברים, אפילו מאור, שהסביר לי על כך ארוכות, בשלב הפציפיסטי שלו כשהיה בן 17, הוא חכם ותמיד ידע לשכנע את הסבא שלו, סבא שרוליק הקשוח, בכל המעשים השטותיים שהוא עשה (שקצת הזכירו לי את עצמי כשהייתי כזה, בן 17), לא בזה. ואני שמח שהוא שינה את דעתו והלך לסיירת, למורת רוחה של אמו, ואני זוקף זאת לזכותי. כי לא ויתרתי לו. על הכל הייתי מוותר, לא על זה. הגר אחותו הקטנה לא מדברת איתו מאז, גם לא איתי. היא ב"פרופיל חדש", צמחונית וכל השטויות האלה. מה יהיה איתה אני לא יודע.
אבל חשוב יותר מה יהיה איתנו, עם כל המדינה, ואני יודע שהעם הזה הולך לאבדון אם הוא יעבור מכאן, מהבית הזה שברחוב עזה, אל הבית שנמצא קצת יותר למעלה.
האמת היא שאז, בפעם הקודמת, לא חשבתי ככה. נכון שלא סבלתי אותו בגלל הזחיחות והיהירות שלו. אבל לא האמנתי אז בכל מה שאמרו עליו. לא חשבתי שמנהיג יכול להיות רע כל כך, לרצות באמת לפגוע במדינה. חשבתי אותו לממלכתי, אחראי, כמוני. חשבתי שמדביקים עליו את הכל, בגלל שהוא לא מהמפלגה הנכונה וקצת הזדהיתי איתו בתור מי שבתור נער איזה דברים הדביקו עלי רק כי עזבתי את התנועה. אבל בצבא ובארגון תמיד שירתו איתי בחורים מהמפלגה ההיא, הם היו פטריוטים ואוהבי ישראל, ולא הבנתי מה לא בסדר בהם.מכונית שחורה וארוכה מגיעה. זאת המכונית שבודקת את השטח, מישהו לא מנוסה היה יכול לחשוב שזאת המכונית, אבל זאת רק הראשונה מבין כמה שתבואנה בחצי שעה הקרובה.
עוד חצי שעה. לא יודע אם תהיה לי שעה כזאת. אני חייב להצליח. לתת את התרופה לחולה הנפש. אחותי הרופאה, כיום פסיכיאטרית ידועת שם באמריקה, תמיד דיברה איתי על המצבים האלה, שבהם החולה לא יודע מה טוב לו, על הוויכוחים האתיים בנושא, עד כמה צריך לכפות עליו את התרופה. היום כשאני חושב על זה, זה מוזר לי שהיא דיברה דווקא איתי. כי אני לא התעניינתי ולא הבנתי אף פעם בויכוחים אתיים. תמיד ידעתי כשצריך – לחתוך. אחרת, לא הייתי בארגון, ולא היו לי השם והמוניטין שיש לי שם. גם לא הייתי כאן, כי הבחורים למטה מצויינים באמת. הם מזהים כל רחש, "יודעים איך נשמע חירבון של ציפור" היינו אומרים על כאלה. רק אני שיותר ותיק מהם, יודע איך להיות שקוף. אני בעצמי גם אימנתי בחורים כאלה, בעיקר אחרי שעמי קרא לי לשקם את הארגון. יותר מ10 שנים הייתי מחוץ לעניינים האלה. אחרי קו 300 הציעו להמון פרישות עם תנאים, ואני לא הסתדרתי עם הממונה החדש, זה שאהב מסיבות וחצוצרות, וידעתי שהוא יהיה ראש הארגון. גם לא התפלאתי איזה סמטוכות הוא השאיר שם. הוא לדעתי הפרטית, האשם העיקרי, לא המסכן ההוא ממבשרת שהתפטר. הוא ארגן את הדברים כך, שהייתי צריך לחזור, אחרי 10 שנים של נסיעות בעולם, בעסקי תיירות, הצטרפתי שותף לחבר מהתיכון שמצא לו עסק טוב: ייעוץ לענייני תיירות לכל מיני ממשלות. עם ידע ישראלי. תוכלו לשער שגם עשיתי כמה עבודות מהצד, בתחומים שבהם התמחיתי, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת, אם תהיה. אם הבחורים יפעלו טוב כמו שלימדו אותם, ואין סיבה שלא יפעלו, יש סיכוי יותר מטוב שאני לא אהיה. אבל דקה, שניה לפני זה, גם הבן זונה לא יהיה, זה שמוכר את המדינה, שמפורר את החברה, וסוף סוף פעם אחת באמת אהיה בטוח שהצלתי את המדינה.
מתי זה התחיל, ההתפכחות הזאת, כל הגילוי מחדש? לא לפני 4-5 שנים, גם לא כשהייתי באמריקה ושמעתי עליו את הדברים, ראיתי איך שם הם מסתכלים עליו. עכשיו אני נזכר בדיוק איפה קלטתי את המטבע. סיפור מוזר. אחרי שעזבתי סופית את הארגון, בשנת 2000, כמה חודשים לפני שכל התהליך התפוצץ. חזרתי לעסק עם השותף, הפעם התחלנו לייעץ למלונות בישראל. וזה תזכרו היה המצב הכי על הפנים שהיה לתיירות בישראל, אם אתם זוכרים. כך שלא היה לנו בעצם הרבה מה לעשות, שעות היינו מבזבזים סתם במלונות, ופעם ראשונה בחיים שלי, אולי מאז הנעורים, שהיה לי זמן. ואז זה היה כשהגענו למלון הקטן הנחמד ההוא במצפה רמון, ואני שלא ידעתי מה בעצם אפשר לעשות פה, יצאתי החוצה, טיילתי באיזה גן ושם תפסו אותי הנשים המובטלות. בעיקר את ההיא אני זוכר, עם הצבע הבלונדיני, שאני לא אספר עליה את הכל. אשה לא משכילה אבל הכי חכמה שפגשתי, ואני, למרות השנים והארגון והכל, מסתבר לא גבר הכי חכם. אבל משם המשפט שלה שנכנס לי לראש, למרות שאני חושב עכשיו מאיפה לקחה אותו "זר להוויה הישראלית", המשפט הזה לא יצא לי מהראש, עם הרגע שבו הוא נאמר, אני עוד לא מבין מה בסיטואציה הזאת תפס אותי, אולי עברתי מה שקוראים התגלות, פעם מאור דיבר איתי על משהו כזה בתקופת ספרי המיסטיקה שלו, כבר שכחתי איך קוראים לסופר ההוא. אני לא מיסטי כזכור אבל מי יודע. הבנתי שיש מציאות אחרת בישראל, שאף פעם לא הכרתי, ושעוד נסעתי בימים הבאים להכיר אותה והבנתי כמה האיש הזה הרס והורס, ועוד יהרוס לכולנו כשיחזור לשלטון. לא רק למטומטמים האלה שמצביעים שוב בעדו. הבנתי עד כמה הוא זר, הוא האויב לכל המרקם כמו שהבת שלי אומרת, לכל מה שחלמנו, שהיה סיכוי לבנות פה. אני לא עשיר כל כך, למרות מה שחושבים. הפנסיה שנתנו בשנים ההן לא היתה משהו. גם הדירה שגרתי בה עם ענתי נשארה אותה דירה צנועה, למרות שמרווחי העסק יכולנו להרשות לנו "לשדרג" כמו שבעלה של טלי אומר. אבל אנחנו לא מסוגלים להיות כאלה. מולינו, בדיוק בקטע שרואים ממנו את הים, התחילו אילי הון מקורבים לקבלן ההוא, אפל מה שמו, לבנות את המגדל שהם קראו לו "מגדל היקום" ולא עזרו כל המחאות, כל ההוכחות שהמגרש בכלל לא שייך להם. ואז התחילה המחלה של ענתי, ופתאום ראיתי כמה אנשים לא מכירים אותנו, כמה חברים אין לנו. וידעתי שזה לא מתאים, כמו שהצעירים אומרים. לא כמו שהיה פעם, הכל מתפורר וידעתי מי אחראי עוד לפני שהלכה ממני ענתי, שעוד הימים האחרונים שלה ידעה להרגיע את התפרצויות הזעם שלי אבל אם היתה היום, אני בטוח, היתה מבינה אותי. היא תמיד שנאה אותו. גם בשבילה אני עושה את זה. מאז שהיא הלכה אני חושב לעשות את זה.

כי מאז התחלתי להבין שאין עם מי לדבר. אולמרט וכל הקדימה הזה נראו לי תמיד מקסם של שקרים, גם ציפקה-דריפקה הזאת, למרות שהיא נחמדה, עבדו איתנו בחורות כמוה בעיקר כשהייתי בחו"ל, אבל היא לא יכולה כלום לעשות נגד המחלה. היא עוד תרופת להיט של פרסומאים ואנשי שיווק, שלא מבינים כלום במחלות, רק להרוויח את הדיבידנדים שלהם בזמן הגסיסה. וכל האנשים הטובים עומדים מנגד, לא אכפת להם. רק אני המשוגע, כבר חמש שנים הולך עם שק נפץ בתוך הבטן, רב עם כולם, מתנגח עם כולם, והם שונאים אותי במקום לראות את האסון שמתקרב, את האנשים שיכולים לעשות משהו, אבל כאילו נגזר באיזה מקום שאת האנרגיות החשובות שלהם יבזבזו על שטויות. ואת כל השאר, המוני המטומטמים, הנבערים מרצון, לא כמו האשה ההיא, מעניין איפה היא עכשיו. לאט לאט התפרשו לי הסימנים. הבנתי שבמעשה דמוקרטי אף אחד לא יוכל להציל את המדינה, ורק אני שמבין, יכול לעשות את מה שצריך. מיליון חולי נפש עומדים לתת אותה לזה שיהרוס אותה סופית, אם אני לא אצליח בזמן ובמועד לתת להם את התרופה. רק אני, שרוליק בן סוניה ליבמן, יכול, ואולי לכך נועדו הדברים, אולי זו הצדקת הקיום ואולי כפרה על הדברים, שאני יודע ושלא. עוד מעט, המכוניות כבר מתקרבות ואני יודע מאיזה מכונית הוא יצא וייכנס בשער, פה, מתחתי. עוד כמה רגעים אני אתגלה, למרות שנדמה לי שגם אם ארקוד על הגג הם לא יראו אותי כעת. הם גם לא שומעים אותי מדבר, אבל את מה שהם ישמעו אי אפשר יהיה להסתיר. אבל לפני שאתגלה, אצליח לעשות את המעשה. עניין של שניות. שלום בתי, שלום נכדי, אני אוהב את כולכם, ועושה את זה בשבילכם, ובשביל המדינה שהיתה, שגדלתי בה, שאהבתי.

ביום ששי, ה6 לפברואר 2009, שעה 17:34 אחה"צ, הבחין אחד השומרים ליד מעונו של המועמד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, בתנועה חשודה על גג הבית שממול, והספיק לירות בזמן אל כיוון קנה הרובה שכוון משם. על הגג נמצאה גופתו של שרוליק ליבמן, פנסיונר של השב"כ, בידו האחת החזיק ברובה שהתגלה אחר כך שאין בו מחסנית, בידו השניה היה טייפ מנהלים פתוח.
בבחירות, 4 ימים לאחר מכן, ניצח בנימין נתניהו בגדול.

(כל דמיון למציאות מקרי בהחלט)

רומן רוסי

אני לא יכול שלא לחשוב שליברמן, כמה שהוא מוטציה מפלצתית, הוא תולדה ביולוגית ורוחנית של החטא הקדמון.
חטאה של אותה חבורה שבאה הנה גם כן מן האימפריה הרוסית, בתחילת המאה הקודמת, עם אג'נדה שאז קראו לה סוציאליסטית, אבל גם אז, היא בעיקר לא ראתה ממטר את הערבים (ואת שאר האחרים), תוך שהיא מחסלת בדרך את "היהודי הגלותי" – מזלזלת בו, רומסת אותו, כדי ליצור את "היהודי החדש" – קוזאק או מוז'ק דובר עברית. "בסופו של דבר ייבשנו את הביצות, אבל מתחת להן גילינו בוץ גרוע הרבה יותר…הקמנו דור חדש, לא עוד יהודים תלושים ועלובים, אלא דור של איכרים הקשורים לאדמתם. מגושמים, אנשי ריב ומדון, צרי דעת, עבי עור וגרם" אומר המורה פינס בדה-קונסטרוקציה שעשה מאיר שלו לפני 20 שנה למפעל 'הציוני-התיישבותי' בספרו "רומן רוסי", דברים שנשמעו אז היטב (והיום קצת נשכחו-הושכחו), קצת לפני שבאו הרוסים החדשים ולמרות שהוא מתייחס להתיישבות האובדת – זרעם של רְפולי הלב האלה הוא בכל מקום, גם דרך דור כובשי כנען בסופה משנת 1948 וצה"ל שהם הקימו – ובהמשך – לאחר 1967 ובעיקר מאז שנות ה70 – הדבר הזה קיבל עידכון חבוש כיפה. ותמיד עם כותרות מושכות את הלב, נאצלות, שהסוו את הכיעור האמיתי.
ליברמן זה העידכון – הפירוש של שנות ה2000, רק בלי ההסוואות הצריך-לומר די מתחסדות. בלי הסוציאליזם של שנות ה20, בלי טוהר הנשק של שנות ה40, ואפילו בלי ארץ ישראל של המתנחלים. ליברמן הוא עידכון פוסט ציוני של הציוניזם.

חוקר שאת שמו אינני זוכר כעת, טען פעם שהכהאניסטים ואוהדי בית"ר שצועקים "מוות לערבים" מרגיזים את הממסד כי הם צועקים בקול רם את מה שדור כובשי כנען בסופה/יפי הבלורית והתאר ובעיקר "הטוהר" ויורשיהם עשו בשקט, וזה לא יפה, כמו הפושטק שחושף באמצעים מילוליים-גרפיים גסים את מה שאבא ואמא שלו עושים בחדרי חדרים.

אולי ליברמן זה פרק ג', התפתחות טבעית (פרק ב' זה היה המתנחלים) של סיפור הציונות, ומי שקשה לו עם כך בעיקר, אלה הצאצאיהם הביולוגיים של הרוסים המקוריים, יוצרי הסיפור (עמהם נמנים רוב אלה המהווים את מה שנקרא השמאל בארץ) מתקשים להכיר במוטציה החדשה – שהיא בשבילם כמו אח חורג, יפתח בן האשה הזונה.

נכתב כפיתוח של תגובה

חד"ש

במשאל הבלוגרים של הבחירות הקודמות שנערך אצל אורי קציר, הייתי בקבוצת מיעוט (יחסית, אם כי פחות מיעוט מאשר בבחירות 'האמיתיות') שנתנה את קולה לחד"ש (וזאת היתה הפעם הראשונה בשבילי שהעזתי לחצות את החיק הציוני החם בבחירות לכנסת). הרוב המכריע של הבלוגרים המצביעים נתן את קולו למפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, ואני מודה שהיו רגעים ליד הקלפי, שהיססתי בהם וחשבתי: למה לא ללכת פעם עם הזרם. ספקנותי הבריאה ניצחה ואני מודה לעצמי על כך עד היום.
מסתבר שגם כרגע חד"ש איננה מפלגת הרוב בחממה הוירטואלית הנחמדה שאירגן לנו קציר, אבל הפעם המאבק הוא הרבה יותר צמוד, ותמיד טוב לראות איך עמדתך שהיתה עמדת מעטים הופכת לעמדת רבים יותר, חבל שזה לא כך במדינה .
אבל תמיד כשאני נהיה עם הרוב (טוב, הכמעט רוב), אני מתחיל גם כן להיות מודאג ומרגיש שלפני שאני מציג את תמיכתי גם הפעם, אני חייב להתחיל בהסתייגויות.
מפלגת חד"ש מציגה את עצמה כמפלגה יהודית-ערבית. זה לא מדוייק. זאת בעצם מפלגה ערבית, ואפילו מפלגה לאומית-ערבית, המשריינת מקום ריאלי אחד ליהודי – מעין נגטיב למפלגות היהודיות המשריינות מקום או שניים ריאליים לערבים. הדבר הזה צריך להיות מובהר. אני רואה את הקיום העתידי פה (הכולל, לפי ראייתי, גם את שטחי המדינה הפלשתינית בהקמה שבגדה וברצועה), כקיום שבמוקדם או במאוחר יהיה, באיזשהיא צורה דו-לאומי, ובעצם כך הוא גם עכשיו. אם חד"ש, כמפלגה הדו-לאומית היחידה היא סימולציה למצב העתידי, אז, דוברי העברית שיש להם איזה קשר הסטורי לאיזשהי תרבות או רקע יהודי, יהיו כאן במיעוט. ולמרות שגם כרגע אינני חי כאן ברוב, אינני בטוח אם אתנית יהיה לי כאן טוב כמיעוט. אבל אלה ממילא לא שאלות של עכשיו. אני הייתי מעדיף רשימה באמת משותפת – שבמספר חבריה וכבמספר מצביעיה – יהיה שוויון בין יהודים וערבים. זה הבסיס ל אומה הישראלית (ישרא-פלשתינאית) שאני חולם עליה באספמיא. אבל כרגע, זה כנראה המצוי הקרוב ביותר לרצוי.
עניין נוסף הוא הדגל האדום. אני מתקשה לקבל על עצמי דגלים בכלל (מלבד הדגלים שאני ממציא אותם ) ובכלל, אני לא בטוח שחברה קומוניסטית היא דבר טוב עבור צועדים בנעליהם, מאותן סיבות לא הייתי מסתדר מן הסתם גם בקיבוץ. אבל הדגל ההיפותטי, שממילא אינו עומד לעלות מחר לשלטון, לא הוא שצריך להפחיד כמו הדגל השולט, הדגל הכחול לבן, שהוא המסתיר ועוטף בתוכו את הכוחות המאיימים כיום על האזרחים בישראל – בהווה ובעתיד, שאף מפלגה ציונית אינה נקיה משיתוף פעולה איתם (כולל מרצ, כפי שראינו רק זה עתה) – כוחות הקפיטליזם, כוחות המתנחליזם, המיליטריזם ושלל כוחות הגזענות-ההדרה החברתית הן כלפי לא יהודים, והן כלפי יהודים. ובשם אותו דגל שמגן "עלינו" כביכול, ובעצם מגן על חונטת הגזע, הון, והמלחמה, מנסים להפחיד אותנו מפני הדגל האדום, כמו שניסתה ח"כ שלי יחימוביץ (וכנראה גם הצליחה) להפחיד את התל אביבים ומצאה את עצמה, החברתית הידועה, מצילה את שלטון חברם של בעלי ההון, הבונה לגובה והמטרנספר הידוע מכפר שלם ויפו. וזהו בעצם כל סיפורו של המילכוד הציוני, שתחת עוד איום אחד, בנוסף על כל שאר האיומים הבטחוניסטיים, משמר את הקיים ומונע סיכוי לצדק.
אז תרשו לי כאזרח, לא להיכנס למילכוד הזה, לא לאכול את סדר היום השקרי הזה, ולהצביע בעד סדר היום הנכון, והדחוף יותר לטעמי, שהוא צדק ושוויון, ומי שפעל למען זה בכנסת עד היום, אלה חברי הכנסת של חד"ש – היהודי (שגם פעל המון למען איכות הסיבה) והערבים שמאבקיהם נגד ויסקונסין, הפרטת בתי הסוהר, קיצוצים במערכת הבריאות, הריסת בתים ובעד הנכים, המורים, הדיור הציבורי, מהגרי עבודה ועוד – הם מאבקים למען כלל החלשים במדינה (ורובנו, האזרחים, שייכים לצד החלש במדינה) – מאבקים נטו, ובלי לקפוץ לדגל בכל פעם שצריך להגן על התנחלות מעלה פשפשים ג' או על שלום אהוד ברק ומפלגתו בסקרים (ובבקשה ממגיבים – אל תטחנו לי שוב את סיפור הדרום, שלא דאגו לו 8 שנים, ובכל הנושאים הלא בטחוניים – המשיכו וימשיכו לא לדאוג לדרומיים, כמו לשאר אזרחי המדינה האמיתיים) – או לשמש נושאי מטוסים לאיזשהם אינטרסים חיצוניים.
חד"ש, כמו כל מפלגה פוליטית, איננה מושלמת, אך כמו שאמרתי, היא בעיני המצוי הכי קרוב והכי חותר לרצוי, ויותר הצבעה של יהודים שיתגברו על התניית הפחד הציונית המוטבעת מגיל 0 – תיתן לגיטימציה לבקש את הגברת הייצוג היהודי ברשימה לכנסת, ובפועל אולי גם תכניס לכנסת את עאידה תומא-סלימן ונורית חג'אג' שבמקומות 5-6, ותיתן מענה לבעיית ייצוג הנשים.

וה-סיבה האקטואלית והמיידית להצביע חד"ש:
כמפלגה שקיים בה שיתוף הפעולה הקרוב ביותר לשיתוף פעולה אמיתי של ערבים ויהודים – הצבעה עבורה זו התשובה המיידית, המוסרית והמעשית לכוחו העולה של הליברמניזם ימ"ש שמבקש לבנות על שנאה ועל הפרדה ולהכריח את כולנו להתכופף לדגלים אלה.

תעודת ביטוח, מסמר או קוץ קטן נגד הרוב – הפוסט שכתבתי בנושא בבחירות הקודמות, נבואי ואקטואלי עדיין ברובו.

ואת חוק המאגר הביומטרי – יש לחסום!

הנאום שלא יינאם (2)

נאום ראש הממשלה ההיפותטי:

נשים, אנשים, בני ובנות אדם.

לפני למעלה מחודש נשא ברק אובאמה, את נאום ההשבעה שלו כנשיא ארצות הברית.

אני צריך להודות בפניכם, שקינאתי בו. לא על הפופולאריות העצומה שלו קינאתי, על יכולת הדיבור ועל הכריזמה, לא על ההישג ההסטורי שלו כנשיא שחור ראשון, אלא על יכולתו לדבר אל אומה שלמה.

אפשר היה להרגיש שהוא מדבר אל אנשים רבים, שונים זה מזה בצבע, במזג, שונים זה מזה בדת, באמונה, בהשקפות הפוליטיות, שונים זה מזה במעמד החברתי והכלכלי, רחוקים זה מזה במרחב הגיאוגרפי הענק של ארצות הברית, ובכל זאת לכולם היה משהו משותף אחד שאליו דיבר הנשיא, אליו כיוון ודרכו הובן: תחושת האחריות המשותפת, תחושת הגורל שיהיה מה שיהיה, כל שומעיו חולקים אותו יחד עם הנשיא שלהם כאמריקאים. באמריקה, הארץ המזוהה כארץ הקפיטליזם והאינדיבידואליזם, דיבר נשיא מתוך תחושה ועם מסר של ערבות הדדית, ודבריו עברו והתקבלו, מחוף אל חוף.

אני לא יכול לומר שיש לי אומה ישראלית, באותו מובן שלנשיא אובמה יש אומה אמריקאית לדבר עליה. כשאני ניצב היום מול הישראלים, שבחרו אותי ברוב קולות יחסי שאיפשר לי להקים קואליציה ולהציג אותה כאן בביתו של כבוד הנשיא, מה אני רואה מולי? על שטח קטן בהרבה משטחה של ארצות הברית, אני רואה אוסף של קהילות וחמולות, שנאמנות לכל מיני קודים, כל מיני אדונים שבשמים ובארץ, לא לאיזושהי תחושה של אומה ישראלית אחת, של גורל אחד, של ערבות הדדית.

קהילות ששונאות אחת את השניה, על רקעי דת ואידיאולוגיה, רקעי מוצא ומעמד חברתי. כולן שונאות את האחר, ומעל לכל הן שונאות את החלש, את הנחשל, את הנכה. וכולן אלימות מאד בשיח שלהן, לא שומעות, או יותר נכון: לא מקשיבות, לא פתוחות, ולא מתנצלות כשהן מסיתות, או פוגעות, אפילו בשוגג.

מתחרות אחת בשניה בהסתה מצד אחד, וברדידות מצד שני, בערב, כאשר הן צופות בטלויזיה.

ומעל לכל, אני רואה פערים חברתיים מדהימים. אני רואה אזורים שלמים מוזנחים, שרק כאשר יש מלחמה, ויסלחו לי עמיתי שר הבטחון וראשי הצבא, נזכרים בהם, ובשאר הימים אין מקשיבים להם ולבעיותיהם הקיומיות.

אני רואה מובטלים שביטוח לאומי מתעמר בהם ושולל מהם את קצבאותיהם, אני רואה אלמנות שאינן אלמנות מלחמה, אני רואה חד הוריות, אני רואה קשישים ונכים, שוב, שאינם נכי מלחמה. אף אחד לא מחבק אותם.

אני גם רואה אזרחים פשוטים שאינם נפגעי מלחמה, שחייהם נמחקים משלל פגיעות אחרות: מתאונות דרכים ועד לתמותה מזיהום אויר, פשוטו כמשמעו. הידעתם שכאן, קרוב לבית הנשיא, נתגלה זיהום אויר כבד כתוצאה מקרינה אלקטרומגנטית?

ורוב האנשים שאין עושה להם ימי זכרון לאומיים, מתים ונמחקים כתוצאה מהאלימות הפשוטה, הגלויה והסמויה, שרווחת בחברה הישראלית, מהרוע שבחברה הזאת, חברה מלאה פערים הולכים וגוברים, בין עניים לעשירים, פערים המבטיחים, כפי שמוכיח הנסיון העולמי, שהאלימות הזאת רק תגבר. כל אלה לא נותנים למישהו סיבה להרגיש נאמן לאיזשהו דבר הקורה פה,  ויש רגעים שאני שואל את עצמי מה מחזיק את כולנו, הקרויים 'ישראלים' ביחד. יהודים, ערבים, דתיים, חופשיים, הומוסקסואלים, משרתי צבא ומושמטי צבא, עולים, מהגרי עבודה, מה הדבר שמאפשר לנו להיקרא ישראלים, חוץ מתעודת הזהות הכחולה שרובנו נושאים, חוץ מהשפה העברית שרובנו יודעים, והקשב שלכולנו הוא חסר.

רבותי, לכל אלה שציינתי, מגיע להיקרא ישראלים. כי כולנו חיים כאן בארץ שהחל מהחלטת הממשלה הראשונה שקמה כאן ביום שהסתיים המנדט הבריטי, ומכח הפעולות שעשו כאן ממשלות מאז.

כל אחד מאיתנו, בזמן זה או אחר, התנסה בקשיים של הארץ הקרויה עוד מזמן התנ"ך ארץ אוכלת יושביה. קשיי האלימות, קשיי המלחמות, קשיי התאונות והזיהום הסביבתי, קשיי מזג האויר שיש לפעמים. ובעיקר קשיי הרוע של איש כלפי רעהו.

והעובדה שדברים אלה שאמרתי אינם מתקבלים כמובנים מאליהם, היא תעיד כאלף עדים עד כמה מצבנו אינו בריא, אינו המצב הנכון ועד כמה יש לנו אמנם מדינה ששמה ישראל, אך אין לנו אומה ישראלית. אומה השואבת את זכותה להתקיים בכח ההסטוריה המשותפת לנו – המורכבת מהסיפורים הקטנים והאישיים, סיפורי הקורבן היומיומי הפעוט שאנשים לא תמיד רצו להקריב, אבל כל אחד, בצורה זו או אחרת, הקריב, כתוצאה מדרישת אותו כח טמיר שאולי נקרא לו הגורל, ששם אותנו, כמאמר המשוררת, כאן בארץ הזאת.

הגיע הזמן שניקח את הגורל הזה בידנו, ונוציא אותו מכוחות אחרים, ניקח ריבונות ואחריות על חיינו כישראלים. נכריז שנית על תום המנדט ועל הקמת מדינת הישראלים.

כדי לכונן את מדינת הישראלים, עלינו להגדיר את אותה עצמיות משותפת שיש לנו, כל החיים במקום הזה, מחדש, כעצמיות ישראלית, ועל פיה להגדיר מחדש את האינטרסים שלנו. אנחנו צריכים, ולפעמים קשים לי הדברים לומר, להחליף את הדיסקטים הישנים שגם לי היו שנים שצליליהם נעמו לי מאד. לכל קבוצה יש את הנרטיב שלה. יש נרטיב של הסטוריה יהודית, יש נרטיב של נכבה פלשתינאית, יש נרטיבים של מלחמות לאומיות. אינני שולל את הנרטיבים האלה, שגם אני גדלתי לאורן של כמה מהם. גם אני נשמתי את הסיפורים האלה, הלכתי איתם לבית ספר, לתנועה, הם שימשו אותי כדלק במלחמותי הקודמות. אני מכבד כל אחד והנרטיב שלו. אבל עם הנרטיבים האלה, שמצדיקים את כל הרוע שאנחנו עושים אחד לשני, לא נחיה, לא יהיה כאן עתיד שיהיה שונה לטובה מההווה. מה שהיה הוא שיהיה.

והגיע הזמן לשבור מצב זה – בנרטיב חדש, הנרטיב הישראלי. וכדי שהוא יתקיים, צריך להקשיב, צריך להאזין. ללכת אחד לקראת השני, לגלות אמפתיה לאחר, לכונן את חיינו על אמנה שבסיס ראשון לה יהיה הדדיות: הקשבה הדדית, ערבות הדדית, דאגה הדדית, גם לחלש ולנחשל, לזר, החייזר והמוזר.

מסיבה זו התעקשתי לא לצרף לממשלתי מפלגות המבססות את מצען על שנאה, על שלילת זכותו של אחר, איזה אחר כלשהוא, להיות כאן בארץ הזאת. שאלות רבות חייבות להתדיין כאן, כמו השאלה על איזה בסיס נקבל בעתיד מהגרים למדינת הישראלים, האם יש מקום לחוק השבות.

גם שאלת הגדרתנו את עצמנו ביחס למדינה השניה הנמצאת בהקמה כאן, היא שאלה שבהכרח תעלה. ועוד שאלות שיחייבו פרידה כואבת מרעיונות, שלרבים היא פרידה כואבת יותר מפרידה משטחים. אני, אישית, מאמין עדיין במדינת מופת, אך כדי להיות אומת מופת, אנחנו מסכימים, כולנו צריכים להשתנות. להיפרד ממשהו כדי להיוולד מחדש, כשאת העוצמה שנקבל מהתהליך, מהכאב, אותה נקרין על הסביבה, הקרובה והרחוקה. לא בושה לקחת ולאמץ את דבריו של אריק איינשטיין: "אני ואתה… אז יבואו כבר כולם".

אינני יודע כמה זמן תצליח ממשלתי להתקיים, במציאות הישראלית הידועה. שרי כבר יודעים, משיחות אשר שוחחתי איתם, שיהיה עליהם לשאת בעול שאולי לא כולם מבינים אותו, לא כולם מפנימים אותו. הייתי קשה במגעים הקואליציוניים, וחברי מפלגתי לא הבינו אותי. גם עכשיו, ויהיו בוודאי שיערקו בדרך.

אולם כמי שרואה את עתידם של כל האזרחים החיים פה והמסורים תחת אחריותי אינני רואה דרך אחרת, עתיד אחר, זולת המשך הגזענות, מרחץ הדמים, הגברת הניכור והפערים החברתיים עד לכדי חורבן, פשוטו כמשמעו.

יהיה הזמן שניתן לרשותי קצר או ארוך, בכוונתי לנצל אותו. בצד הדאגה המיידית לתיקונים ברווחה (דבר ראשון לכל שכבר ביקשתי משרת הרווחה – להעלות מיד את גובה השכר המותר לנכים להרויח), חינוך, איכות הסביבה (ביקשתי לבטל את תחנת הכח הפחמית באשקלון), זכויות האזרח (בכוונתי לגנוז כבר הערב את חוק המאגר הביומטרי ולשקול ביטול חוקים דרקוניים שכבר קיימים) – בצד כל אלה תעבוד ממשלתי, בשיתוף האזרחים בדיון פתוח, על אמנת המדינה הישראלית, שכאשר תכונן, אי אפשר יהיה לעצור אותה. כי בנפשנו היא – נפש כולנו!