המעבר

"הם מבקשים שהאיש עם האנטנות ישאיר אותן כאן, כדי שאף אחד לא יוכל לאכן אותנו" כך אמר ענר אחרי שעמד דקות אחדות בריחוק מה מהחבורה, וכך הבינו ארבעתם שיש לו טלפתיה, וגם למי שהוא דיבר איתו, במקום ההוא שאליו עמדו ללכת. זה היה חדש עבורם, כי חשבו שרק להם יש. סטולי הגנוב הסתכל על חפא, שסימן לו לעשות כדברי ענר.

שעה קלה לפני כן היו כולם עדים למפגש המרגש בין האח והאחות. ענר זיהה מיד את עלוה, למרות שהיה ילד כשראה אותה בפעם האחרונה. האמת היא שברגע הראשון נבהלו חפא וצבי מכך שעלוה גילתה את עצמה, בייחוד כי ענר לא הגיב ברגע הראשון, ואליעד נדרך ברגע שראה אותה. חפא, צבי וסטולי כיבו גם הם את ההילות בעיקר כדי לסמן שעלוה אינה לבד. אבל אז ניגש ענר לעלוה וחיבק אותה. "היא אחותי" הבהיר לאליעד. "איפה היית כל השנים" אמר, כמעט לחש לה.

אליעד זיהה בינתיים את חפא, זכר אותו מהטלוויזיה, למרות שחפא בדרך כלל נמנע מלהופיע בטלוויזיה בשנים ששלט בפלנטה, לפי זכרונו של צבי, הוא לא הופיע יותר מארבע פעמים, ואליעד היה אז ילד, אבל הזיכרון שלו התגלה כפנומנלי. הם לחצו ידיים והמחיצות נפלו, ואחרי שסיפרה עלוה בקצרה לאחיה וחברו על המסע שלהם והחזרה לכדור הארץ, השאלה כעת הייתה מה עושים הלאה. היה זה אליעד שהציע שהם יבואו איתם למקום שלהם, וענר ניגש להתקשר.

סטולי הגנוב הניח את האנטנות שלו מאחורי סלע  שהמים של הגל הגדול סחפו אל תוך הבית כשפרצו את הקיר המערבי, וחפא עשה עליהן מלמעלה כעין תנועה של חיבוק וסיכוך, ומובטח היה לכולם שאף אחד לא יוכל לראות את האנטנות או לגעת בהן. אחר כך יצאו כולם עם ענר ואליעד, שהוליכו אותם בין השלוליות אל מקום מוקף שיחים, שהיו בו שני לוחות עץ מאורכים ומשוטים.

היות וביתה של משפחת בן יוסף לא עמד בחלק הכי נמוך של המושב, הוא לא נהרס לגמרי והם תכננו לישון בו בלילה, למרות שהשמיכות והמיטות נסחפו יחד עם כל מה שהיה בבית. בסך הכל היה להם מזל מול בתים שנמצאו במישור הנמוך, שרובם נמחקו לגמרי, על אנשיהם. מגגות הבתים שנמצאו גבוה יותר נשמעו קולות, וכך הם ידעו שיש עוד אנשים. חלק מהבתים היו מוגנים על ידי חומה גבוהה, אלה בתי העשירים ביותר, ועדן חשבה על זה שחלק מהחומות נבנו בעת האחרונה, האם צפו את פני האסון? 

ואז הגיעו הרחפות ואחריהם כלי הרכב האמפיביים של המשמרות, ומיד ידעו שאלה משמרות מדינת בית אל, שניצלו את האסון כדי לחדור לשטח ולהשתלט עליו, מצוידים בכלים של השלטון החוצני בעל בריתם. עד היום ידעו ענר, אליעד, יוכי, רענן, עדן ויוני שיש שלטון גלקטי חוצני שתומך במדינת בית אל, אבל אף אחד מהם וממכריהם לא ראה אותו מעולם. מי שנסע לתל אביב ראה אמנם את חומת המתח הגבוה, את מגדל המתכת האפור שבקריה, בתקופה שהם היו קיימים, אך הם לא היו בטוחים שזה נבנה על ידי החיצוניים ולמעשה לא היו בטוחים כלל שהם קיימים. 

אבל כשהם ראו את כלי הרכב האלה, שצפו על פני שלוליות הענק שמילאו את מה שהיה פעם רחובות המושב, לא היה להם ספק שזה לא נעשה בידי בני אדם.  חלק מהכלים נראו כמו תיבות ענקיות, והכלים האלה כרזו, ובקול מונוטוני שגם הוא נשמע ספק אנושי, קראו שוב ושוב לכל מי שנשאר בחיים להתאסף ולהיכנס אליהם, כי האזור הזה הוכרז כאזור אסון ויש בו חשד לקרינה ולנגיפים. הם גם הזהירו שמי שלא יתפנה יירה, כך אמרו בפירוש, ובדרך אגב הוסיפו ש"תל אביב טבעה, ואיתה כל גוש דן." ונשמע היה להם שאיזה צליל של שמחה התערב בקול המונוטוני בשעה שהודיע את זה, והוסיף "מכאן ועד הים, הכל מוצף. אין לכם לאן לברוח".

למשפחת בן יוסף ולמשפחת קדם לא הייתה שום כוונה להתפנות אל תוך התיבות האלה. התיבות נראו להם כמו ארונות קבורה, הם גם שמעו כבר על המחנות שהחלה מדינת בית אל להקים, הקרוב ביותר אליהם נמצא בלטרון וגם זה לא הוסיף על החשק שלהם להתפנות אל תוך המדינה האיומה הזאת.  מתוך הבוידם שאל תוכו הצליחו להתחמק דרך פתח בגג, הם ראו את הרחפות המנמיכות טוס מחפשות בני אדם על הגגות, ראו אפילו מראה של אדם שפשוט נשאב אל אחת הרחפות, מבוהל, פורש את ידיו בניסיון לעשות משהו, וכל הזמן לא פסק הזמזום המטריד של הרחפות האלה. אחר כך התערבבו בצליל הזה גם קולות ירי. בהתחלה קולות עמומים בודדים, כמו מתוך רובים של פעם, שרענן ויוכי זכרו עוד מהזמנים שהיו בצבא, וגם יוני ועדן זכרו משהו, אחר כך צליל מסיבי וצפוף של כלי ירי חדשים ולא אנושיים עד שהיה נדמה להם שהמושב הפך למטווח ניסוי של נשק שניתן למדינת בית אל על ידי החוצנים השליטים. אחר כך שקט הכל, וערב התחיל לרדת בצל דממת מוות. אף אחד לא דיבר, אבל לכולם היה ברור שהם חייבים לעוף מפה. ענר, אליעד ויוני התגנבו ופילסו נתיב בין השלוליות מחפשים לוחות עץ, ומצאו כמה דלתות שהגלים סחפו מהבתים, שלוש דלתות היו מספיקות בשביל להשיט את כולם, וגם חתיכות עץ שיוכלו לשמש כמשוטים. על דלת אחת היו ענר ואליעד, על השנייה יוכי ועדן, ועל השלישית רענן ויוני, וכולם חתרו במשוטים כשענר ואליעד מובילים אותם, וכל העת לא הוציאו מילה מהפה, כחוששים שאם יוציאו מילה, הכוחות החיצוניים ישמעו אותם והרחפות ישובו.

כבר היה לילה כאשר הגיעו אל הגוש הגדול, שהתרומם מתוך האדמה והתגלה להם בדיוק כשהגל הגדול פנה. הם עלו וטיפסו בחשכה, תומכים אחד בשני, עד שהתמקמו בצד השני, שהיה נסתר מעיניהם כשהסתכלו מהמושב. אט אט התחוור להם שאינם לבד. שורדים אחרים מן המושב וגם ממושבים סמוכים חשבו בדיוק מה שהם חשבו, גם הם לא רצו להיות טרף לכוונות השלטון האנושי והחוצני, גם הם אלתרו רפסודות מלוחות עץ, חלקם גם העזו ושחו, עד שהגיעו אל אותו מקום, בצד הנסתר של הגוש. ענר, אליעד ויוני הגיעו למסקנה שיש שם כ50-70 בני אדם, רענן סבר שאפילו יותר. בתוכם הייתה קבוצה גדולה של כ25 פועלים תאילנדים והודים, מאלה שהגיעו למשקים אחרי שנעלמו פתאום הפלסטינים. הוותיקים שבהם היו כבר יותר משבע שנים בארץ, ואף אחד מהם לא ידע אם יש להם עדיין ארץ לחזור אליה. פתאום עטפה את ענר חרדה, מה יקרה אם את מה שחשבו הם וחשבו כל האנשים שהגיעו אל הגוש, יחשבו גם השלטונות ויגיעו גם הם. ובכל אחד מהימים הראשונים הוא חיכה שהם יגיעו ותכנן תוכניות מה לעשות ואיך להימלט כשיבואו, אך לא ידע באמת מה יעשה. אבל הימים עברו והם לא באו, והוא ואליעד הסיקו שהם סבורים שאף אחד חי לא נשאר במושב, ומאותו רגע פסק האזור כולו מלעניין אותם. אט אט הרגישו אליעד וענר ביטחון להפליג על לוחות העץ שלהם מפעם לפעם חזרה אל המושב, לחפש שם ציוד חיוני שנשאר  בשטח ולא נסחף ואפילו מקום לדוג דגים מצאו. הם הקפידו לעשות זאת בשעות הבוקר המוקדמות, ולא להיראות שם בהמשך היום. אבל קודם כל היה עליהם ביום הראשון לדאוג למזון ולשמיכות להתכסות בהן.