הבית

ב1960 הקימו אביגדור (דורי) ויוכי בן יוסף את המשק שלהם במושב בשפלה בבית אליו עברו לאחר שנים אחדות בהן היו בחוץ לארץ, במסגרת עבודתו של אביגדור מטעם הממשלה בתחום הייעוץ החקלאי באחת המדינות שנקראו אז 'המתפתחות'. הם הכירו בשירות הצבאי שלהם וכשבאו אל המושב בא איתם בנם עופר בן השנה. הם גידלו עופות, נטעו עצי אבוקדו ובמשך הזמן הקימו גם כוורת וגידלו שדרת עצי נוי בכניסה אל הבית. אחרי עופר נולדו הבנות ששמותיהן נקשרו במקום – עדן שנולדה ב1962 ושמה ביטא את התחושה שמצאו להם חלקת גן עדן, ועלוה שנולדה ב1965 נקראה על שם עלי העצים שבחצר. ב1977 נולד הבן הצעיר ביותר, ענר, ואז שדרת העצים שהובילה מהשער אל הכניסה לבית כבר הייתה גבוהה וחצתה דשא רחב משני צדדי הכניסה אל הבית, שהורחב בשני אגפיו. המטעים (אל האבוקדו נוספו בננות ורימונים), הלול והכוורת היו בצד האחורי של הבית, ולעלוה היה אסור להתקרב אל הכוורת מכיוון שהייתה אלרגית לדבורים. אביגדור נחשב לחקלאי מצליח שגם נתן הדרכות למשקים צעירים ונחשב 'סמכות' בתחום, ויוכי מלבד היותה עזר כנגדו, נטלה חלק בחיים החברתיים של המושב, הייתה חברת ועד וארגנה מקהלה ואירועים שלחלקם נידבה את החצר הגדולה של משפחת בן יוסף. גם הריבות שהכינה היו שם דבר. בשנת 1981, לאחר שסיים את שירותו הצבאי, יצא עופר 'לחפש את עצמו' בעולם, ואחרי שנתיים הכיר אשה באוסטרליה ושלח להורים תמונות שלה, ונראה היה שהוא לא מתכוון לחזור. אביגדור ויוכי קיוו שהוא יחזור בכל זאת. בסוף 1984 עזבה את הבית גם עלוה (שלא גויסה לצבא בשל האלרגיה שלה) ונסעה ללמוד בירושלים. בערב פסח 1985 באה בפעם האחרונה לבקר ולמחרת נסעה שוב לירושלים, כדי להתכונן למבחן חשוב, כמה שעות לפני שהוכרז 'המצב' ותוך כמה שבועות לא יכלה יותר עלוה לצאת מ'האזור' שלה בירושלים, ולא יכלה ליצור גם קשר טלפוני או כל קשר אחר עם המושב, וכל השנים לא ידעה מה קרה למשפחתה.

חזית הבית נגלתה כעת לעלוה, צבי, סטולי וחפא, שבאו מתוך הלילה אותו עשו באחד השדות, לא רחוק מהיכן שהורידה אותם הרבנית אראלה. היא הייתה מוקפת כמעט כולה על ידי שלוליות בוץ רחבות שמילאו את כל המרחב. עלוה התקשתה להכיר את המרחב שהיה סביבת ילדותה, רוב בתי המושב לא שרדו, בנס שרד הבית של משפחתה, אך מיד ראתה שדרך החלונות, ודרך פירצה אחת שהייתה בקיר של הבית, ניבטו השמים והמרחב הפתוח שמאחורי הבית, והבינה שרק הקירות החיצוניים של אגף הכניסה שרדו. וככל שהתקרבו התחוור לעלוה שגם קירות החדרים אינם, ומאחורי הבית נתמשכה אותה ביצה ענקית שהקיפה את הכל, כיסתה את כל מה שהיה משק בן יוסף ונתמשכה משם הלאה, אולי עד הים. אף עץ לא שרד. אי שם במרחק, עמד גוש גדול, אולי סלע, אולי הר, אולי ערימה של צומח שהגיחה מתוך הביצה, עלוה לא זכרה דבר כזה בנוף של המושב. אי אפשר היה לדעת כמה זמן הם עמדו ממול השריד של הבית, דוממים ומביטים, אולי שעה, אולי יותר, עד שחפא אמר 'בואו נתקדם פנימה'. אך אל דלת הכניסה היה בלתי אפשרי להגיע, בגלל שלולית אחת שהתמקמה דווקא מול רחבת המבוא והייתה מלאה ביתושים. אבל הם מצאו שביל בין השלוליות דרכו הצליחו לבוא אל תוך הבית מסביב. בפנים לא היה כלום, חוץ משברים של קירות החדרים שהיו מפוזרים, צואת כלב במרכז וכתובות וציור גרפיטי שהיו על הקיר הדרומי, שהיה בעבר חדרן של עלוה ועדן, ובהתחלה לא שמו לב למה היה כתוב ומצוייר. ריח של מוות עמד בכל.

קולות מדברים נשמעו פתאום מבחוץ. החבורה כיבתה את ההילות, מתוך אינסטינקט.
שני בחורים נכנסו אל חלל הבית. בידיהם היו חכות. הם המשיכו שיחה אותה ניהלו קודם. "אל תאמין לסיפורים האלה, תשמע לי" אמר אחד מהם, שהיה לו שיער שחור חלק וגלי שגלש לכתפיו. "אלה לא סיפורים" התעקש השני שהיה בעל שיער בהיר מתולתל, והיה לו זקן קטן. "יש מלא צוללות שנמלטו אל מתחת למים, עוד מתחילת המצב. יש להן יכולת לשרוד. דוד שלי שם, אמא שלי סיפרה לי. מלא חיילים שם". "כן, שמענו את זה כבר" אמר השני. "אליעד, תפסיק לחיות בפנטזיות. אין שום צוללות. גם אם היו, הן אבדו בגלים הגבוהים. אין לנו אלא את עצמנו. הכי טוב שתפנים את זה". השניים התקרבו אל הקיר עם הגרפיטי, שסמוך אליו החבורה עמדה. "נו, איפה האנשים שראית נכנסים?" שאל המתולתל בהיר השיער. "אני נשבע לך, ראיתי קודם, ארבעה אנשים נכנסו לפה" "כן, ואני חי בפנטזיות". אנשי החבורה ראו אותם כעת מקרוב. הם היו כבני 17-18, למרות שקולם נשמע יותר מבוגר. בעל השיער השחור הגולש ניגש אל הגרפיטי כמו בוחן אותו, ועלוה הסתכלה עליו בריכוז. "ענר!" היא קראה פתאום והדליקה את ההילה.