אנשי המשמר

"אז תשמע, יש כנראה חדירה של מותווים על יד מחנה לטרון, אתה יודע, איפה שהיה המרד בראש השנה, כפר השלום. יש כאלה שאומרים שראו חללית ענקית נוחתת שם וממריאה"
"איך יודעים שאלה מותווים?"
"לפחות אחד מהם שראו היה לו 21 על המצח"
"אה, ואיפה הם עכשיו"?
"זהו שלא יודעים ולא בטוחים, אלה שטוענים שראו, זה שומרים טוענים את זה, ראו אותם נעלמים בשיחים ליד הים"
"מתי זה קרה?"
"לפני שלושה שבועות"
"שלושה שבועות ורק עכשיו מודיעים לי? הם עושים ממני צחוק?"
"זה מפקד המחנה, חשב שיטפל בזה לבדו, אולי קיווה שהם טבעו בים, לא יודע את הראש שלו, מאוד בוצי שם"
"קיווה, תיקוות יש רק בהמנון הקודם. אתה יודע מה אתה צריך לעשות…
"חכה, עכשיו מתברר גם שקבוצה של המיוחדת שהלכו לארוב להם במערות באזור, פשוט נעלמו, רק נעל של אחד מהם נמצאה"
"ואת זה מי דיווח לך?"
"הרמ"מ, ראש מטה המשמרות, מיד אחרי שמפקד המחנה דיווח לו"
"גם הדפוק הזה חושב שהוא יודע איפה הוא נמצא, אני יותר מדי פעמים אמרתי למטומטמים האלה והדגשתי בפניהם שדברים כאלה צריך להודיע לי. יותר מדי דיברתי. לא הייתי בכלל צריך לדבר אליהם. בכלל הייתי זורק אותם. שנה אנחנו כמעט בשלטון, והם ממשיכים לעבוד בראש הישן שלהם, לא מבינים שסדר המדינה השתנה. לא מבינים מה זה המשיח. שוב זאת הסנהדרין המטומטמת שאמרה לנו לרחם על זקנים. צריכים להפסיק לרחם, חלק מהם בכלל אני חושב לפטיסטים, גם בסנהדרין יש, נטפל גם בזה בקרוב. לא משנה, עכשיו תשמע, מה שסיפרת לי עכשיו, אני כל הזמן הייתה לי תחושה שמשהו יבוא, זה לא רק מותווים תשמע לי, זה החוצנים האחרים, לא שלנו, ששוב הרימו ראש ומתכננים משהו, אני מרגיש את זה, הם ביחד עם הלפטיסט הסמויים, ששמעו מהם שהחוצניקים שלנו עזבו, הקוס אמא שלהם, הנה, אפילו המסכן ההוא במחנה איך קראו לו עם השם הספרדי, זה שהוביל את המרד, ידע את זה. רק מהם הוא היה יכול לשמוע את זה, ויודע מה, אני לא אתפלא אם יש פה גם מהחבורה ההיא שפעם שלטה בעולם, בתקופה שכל הלפטיסטים הסמויים מתגעגעים אליה בסתר המסריח שלהם."
"חבורת חפא? אלה כולם מתו, אומרים. החוצניקים שלנו הרגו אותם כשהשתלטו."
"שום דבר לא מת עד שאתה רואה גוויה, הגיע הזמן שתלמד, ואלה של חפא בטוח לא מתו, אולי ברחו לחלל עם החוצנים המזדיינים שלהם, אבל אני מרגיש שהם עכשיו על כדור הארץ, חיים לגמרי, לפחות חלק מהם. לכל דבר יש לי הרגשות והן לא טועות. אתה עוד תראה. אגב, תדע שאחד מהם קלטתי שהוא עבד במאפייה של הדוד שלי, היה מוכר לי מהתקשורת, יעני התחפש לדוס. מיד אחרי שהחוצניקים שלנו הפילו אותם. רק אני קלטתי אותו אחי, אתה קולט את הקטע? רציתי לעשות לו מלכודת אבל בדיוק אז הוא נעלם. אז לא כולם ברחו, אולי אחר כך, אבל עכשיו הם שבו, אני אומר לך."
"אגב מה קרה עם הדוד שלך?"
"מה לא ידעת? קיבל התקף לב, אחרי שראה מה נהיה ממני. זה רגיש לו. גם לפטיסט, לפטיסט רך, לא מנוול. יש כאלה מעטים. ועכשיו פחות. עכשיו הוא זומבי במוסד שיקומי, שכחתי מה שמו. אני כמובן סידרתי לו את הכי טוב בירושלים, אה שמחה סידר לו. טוב, גמרנו לדבר עלי. עכשיו, מה שתעשה, דבר ראשון אתה נוסע לשם"
"למחנה לטרון?"
"למחנה אמו. אתה נוסע לשם עם הצוות שלך, ואני מתכוון ה-צוות, הכי טובים, חוקר וחוקר את זה כמו שצריך ולא עוזב את המקום עד שאני בא, יקח איזה זמן, יש לי עוד כמה דברים לסדר לא הרבה".
"ודבר שני?"
"הרמ"ם ומפקד המחנה אתה מפריד להם את הראש, עכשיו, עוד לפני שאתה יוצא, ומביא לי לכאן. ברחפת שיביאו אותם לפה. רחפת השם אפילו, לא אכפת לי, שיביאו אותם מיד. עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד, כמו שהיינו צריכים מההתחלה. יש?"
"כן אדוני ומלכי המשיח".

בשלושת הימים הבאים המשיך חפא לעשות להם נתיבים, גם בתוך המחנה עצמו, עד שלמדו להסתובב שם כאילו טבעי, ואפילו בלי כיבוי הילות, למדו איך לא למשוך תשומת לב, להתערבב. מצאו בגדים מתאימים בין ערמות הסמרטוטים המסריחים שהיו פזורות בכל מקום. בערב היו חוזרים למקום שלהם על יד המערה, ומסכמים את ההתרשמויות ואת מה שלמדו. למדו להכיר את המבנים החשובים, למפות את השבילים, למדו איפה מאוחסנים המכשירים המשמידים, למדו להכיר את אורחותיהם של אנשי המשמר, שהיו הולכים מתנשאים, אדישים, עם כיפה גדולה רפויה על הראש, לחלקם בטן גדולה מלפניהם, הצורה בה התהלכו נראתה לכולם נינוחה מדי. "למה לא תמחק את כולם, עם רובה הברק שלך, כמו במערה"? שאל סטולי את חפא. "הם בני מוות". "כי הם אינם לבדם פה, יבואו עוד להחליף אותם. וגם יעלו על זה שאנחנו כאן" חפא גם הגיע למסקנה שיש עדיין אנשי אופל גלקטי באיזור, או לפחות ציוד שהם השאירו ונמצא בידי שומרי המחנה, ובוודאי גם בידי אלה שיבואו להחליף אותם אם יהרוג אותם. סטולי עדיין לא ויתר. "אבל בינתיים נרוויח זמן ונוכל לארגן את הכלואים, לפחות חלק מהם" "זה רעיון. אבל נצטרך גיבוי מהכחול למלחמה שתתחיל לאחר מכן, אם לא נפעל נכון רק נגרום ליותר הרוגים כאן. חוץ מזה אצטרך עוד מעט לחדש את מטען הברקים שלי" "מתי כבר יבוא הכחול הזה" רטן צבי. "פאק שלא קיבלנו כולנו רובי ברק, שם בכוכב" אמר סטולי וצבי חשב "זה לא הפאק היחיד".
מפעם לפעם היו חוזים באנשי המשמר תופסים מישהי מן הנשים העוברות בשבילי המחנה, או פשוט מסמנים לה והיא לא מעזה לסרב, והיו עושים בה את שלהם, אפילו במרכז השביל לעיני כל, לא טורחים להסתתר. כמה פעמים חשבה עלוה להתערב, אך צבי וחפא הזהירו אותה לא לעשות דבר. היא הצטערה לראות באיזה כניעות הנשים מקבלות את זה, היה לה רושם שחלקן אפילו באות במיוחד להיאנס על ידי השומרים, והבינה שכרוכות בזה כל מיני הטבות. זה הזכיר לה דברים מירושלים, גם אנשי המשמר היו דומים לאלה שהיו שם, גם אם יותר שמנים מבוגרים ורופסים מהם, אבל לא פחות חלאות מהם.

בכל יום הופיעו במחנה מודעות על עמודים, שהזמינו לדרשת ההודייה היומית שתינתן בבית הכנסת בפי ניצולים ממוות שקיבלו חנינה משמים, בכל יום הייתה רשימה אחרת, והם שמו לב שאולם בית הכנסת והרחבות שסביבו היו צפופים עד אפס מקום, ובכל המחנה לא נותר אחד שנפקד מהדרשות. לקח להם יום או יומיים להבין שזה לא בגלל שהדרשות היו כל כך פופולריות או מרתקות. כל הדרשות נפתחו בדברי תודה לקדוש ברוך הוא שנשמעו כמו תפילה חדשה שהומצאה לא מזמן, המשיכו בתשבוחות על חסדו של הקדוש ברוך הוא המעניש את החוטאים ומרחם על אלה שחזרו בתשובה, ולכן ריחם עליהם והראה להם שגם על פתח הגיהנום שערי תשובה אינם ננעלים, וסיימו בדברים על הביזיון שבמרדנות שכל עוד היא קיימת ולו במעט בליבות האנשים, היא מונעת מהמשיח, גם כעת לאחר שהומלך, להגשים את מלכותו. הטקסטים נשמעו כל כך דומים אחד לשני, שהיה ברור שלא הניצולים כתבו אותם. מישהו לא רצה לקחת צ'אנס. בתום כל הדרשות, הוקראה רשימה של אלה שילכו הלילה ל"תורנות עבודות תחזוקה". רשימת השמות נמשכה כארבע שעות, ולמרות זאת אף אחד לא זז מהמקום, ורק ברגע שסיימו את הקריאה, הרשו לעצמם האנשים להתפרק, ומסביב פרצו מעגלי הילולה של מה שנראה כשמחה מופקרת שהחבורה התקשתה להבין את מקורה. וזו הייתה גם השעה היחידה שבה הגברים התקרבו אל הנשים, כמה מהם אפילו התחבקו, התנשקו ורקדו, הרוב לא. אחר כך הבינה החבורה את השמחה של האנשים שלא נקראו הלילה "תורנות עבודות התחזוקה", ולא יצטרכו הלילה לישון בבורות שהם יצטרכו לחפור אותם, בלא שידעו אם בבוקר שלמחרת הם יקומו או שיהיו מכוסים בחול החפירות. חפא, צבי, עלוה וסטולי הקשיבו לדיבורי האנשים, בפה ובטלפתיה, ולאט לאט הבינו שהיה מרד בסביבות ראש השנה, ומיד אחריו קברו כ5000 מורדים בבורות שהלכו לישון בהם אחרי שהוכרחו לחפור אותם, ומאז הדבר הזה נמשך לילה לילה, ובכל בוקר נשארים מחציתם קבורים בחול. בהתחלה סיפרו שזה נגרם בגלל 'סופות נדירות שהשתוללו בלילה' (תוצאה נוספת של חטאי הכפירה ששלטה כל השנים בעולם). אחר כך הפסיקו לספר, כי אף אחד לא האמין אבל ממילא לא היה צריך את האמונה של אף אחד. עכשיו הבינו את הכל, גם את מספרן המועט יחסית של נשים, בעיקר צעירות, במחנה, כיוון שנשים רבות נלקחו מן המחנה עם דיכוי המרד למקום לא ידוע, הבינו גם את פעולתם של הדחפורים בלילה שבו הגיעו למחנה ובכל הלילות האחרים, גם את הצחנה שמסביב ועל מה הם דרכו בזמן הבריחה למערה, קרוב לקו המים. צבי חישב שאם זה התחיל בראש השנה, הוצאו מאז להורג לפחות חצי מיליון איש והוא התפלא איך אנשי המחנה שהם הרוב לא יכולים להתגבר על אנשי המשמר שמספרם מועט מהם, הדבר היה מתסכל ומתסכלים לא פחות היו דבריו של חפא כשסטולי הציע לטפל בהם, ויתכן שחפא ככלות הכל צודק, שיש בידי אנשי המשמר או מישהו מעליהם נשק של האופליים, רק זה מסביר איך המחנה נכנע להם כל כך בקלות. צבי גם תהה בציניות מה קרה ל'תוכנית השיקום' והחנינה עליהן הוכרז ואותה קלטו דרך המתורגמן, כשעוד היו בפלנטה, ממש לא מזמן. צבי חשב גם על זה, ששוב מנעו מהם החברים החיצוניים של חפא לדעת את כל הדברים האלה בזמן אמת, גם המתורגמן שהעביר להם תמונות טלפתיות מן המחנה כשהיו על הפלנטה בה חיכו לכחול, לא הראה להם דבר על הבורות האלה. הרי גם על נפילת מדינת המותווים והצפת עיר החוף שהתרחשה כשכבר היו בשפנדוזה והתאמנו לקראת החזרה לכדור הארץ ושחרורו, לא סיפרו להם. צבי תהה שוב עד כמה נאמנים החברים האלה לחפא ולהם, ומה באמת האינטרסים שלהם, וחשב שוב אם לא חכמים יותר היו שאר חברי הקבוצה שבחרו ברגע שהתאפשר להם לחזור אל הזמן הרגיל. אבל הוא לא דיבר על מחשבותיו, גם לא עם עלוה.

ופתאום הכל נפסק, והרמקולים הודיעו שלקראת ביקורו הצפוי של מלך המשיח אפרים סאמט, "שיבוא לעשות איתנו את חג הפסח", נפסקת תורנות עבודות התחזוקה, העונשים שנקבעו לאנשים (הרמקולים לא פירטו באיזה עונשים נוספים נענשו האנשים בנוסף לבורות, מי שידע ידע) כולם בטלים ומבוטלים ולכולם ניתנת הזדמנות שוב לעשות תשובה ולהתנער מחטאי נפשותיהם עד סוף האביב.
הרמקולים לא סיפרו לאנשים שכל המחפרות הטרקטורים והדחפורים במחנה ניזוקו באורח מסתורי, הם פשוט הותכו והפכו לחתיכות ברזל חסרות תועלת.  לא סיפרו שלמעלה מסרבים לספק כלים חדשים, עד שיסיימו את ביצורו של ארמון המלך המשיח בגבעון, עבודות הצפויות להימשך עד ראש השנה הבא. לא סיפרו על שומרי הכלים, שפשוט לא מוצאים אותם. הם נעלמו. באישון לילה. גם לא סיפרו לאן נעלם ראש המחנה, אבל נראה היה שהוא לא חסר במיוחד לאף אחד.

עובדי ניקיון שלא נראו כאנשים מתוך המחנה ניקו בקדחתנות את השבילים, סילקו את כל ערמות הפסולת וצבעו בלבן ותכלת את כל הקירות והעמודים בעיקר בלב המחנה. עמודים חדשים נוספו ואליהם הוצמדו כמעט על כל מטר תמונות ענקיות, בגודל טבעי, של מלך המשיח אפרים סאמט. עלוה הביטה בתמונות ושטף הרגשות לא נעימות עבר בה. היא זיהתה וגם זכרה את העיניים האלה, זכרה גם את הלילה שבתחילתו אמרה לשיר שהיא הולכת להתאהב בעיניים האלה ושיר הזהירה אותה שלא, בשום אופן לא הוא, והיא לא שמעה לה. כמעט התמוטטה אבל צבי הופיע לידה, נתן לה יד ושאל אם היא בסדר.