ראש השנה

הסנהדרין הקטנה כבר הייתה קיימת כשהוכתר אפרים סאמט למלך המשיח, תוצאה של מעין פשרה בין אביה של שלומציון עיט ערופת הראש לרבנים, בברכתם של שושביני האופל הגלקטי בטרם עזבו. סאמט רצה לבטל אותה לגמרי. גם סנהדרין קטנה של 23 חברים זה הייתה יותר מדי בשבילו. "בשביל זה הוכתרתי למלך המשיח, בשביל שנקבל עוד פעם את שלטון הלפטיסטים המתיוונים והעב"מים?" זעם באוזני שמחה. "אני מחליט, יש לי אותך ואת אמיר להתייעצויות, אני לא צריך עוד 23 יועצים שלא אני מיניתי אותם ואף אחד לא בחר אותם. מה זה, 3000 שנות גלות עם ישראל שר 'אני מאמין בביאת המשיח' או הוא שר 'אני מאמין בביאת כ"ג יועצים'? אני השליט או הם". עם הזמן השתכנע אפרים סאמט בתועלת שהסנהדרין יכולה להביא לו. למשל באירועי ראש השנה ב'כפר השלום' המוכר לנו כמחנה לטרון.

אף אחד לא חשב שדווקא תפילת ראש השנה, בבית הכנסת הענק שבנו אסירי המחנה מלבנים לבנות, ב'עבודת נתינה' כמו שכינו זאת הרמקולים היומיומיים, תהיה המקום שבו יתעורר מרבצו הציבור המדוכא, שנראה עד לאותו רגע כמקבל עליו את הדין באפתיות, מרכין ראשו ומציית לכל, עד שמלך המשיח בעצמו טפח על כתפו של מהנדס המחנה, שהשתבח בחוכמתו שתכנן את המחנה ללא גדרות, כי כפי שהסתבר במהלך חודשי קיום המחנה, לא היה בהם צורך. עד כדי כך לא היה בכך צורך, שאנשי המשמרות לא חשו כל חשש להימצא עם ציבור האסירים בתוך בית הכנסת, בהמתנה לתפילה הגדולה בהובלת המלך המשיח, שיופיע בשידור ישיר במסך התלת מימדי הענקי שתכנן שמחה בלב אולם בית הכנסת, מיד אחרי כניסת החג, כי המלך המשיח שינה את החוקים, הוא רשאי לשנות את החוקים ואת ההלכות, רק הוא, זה ברור. ומרוב שרצו כל כך אנשי המשמרות לראות את המשיח שלהם האהוב כל כך, ולא היה להם חשש ממישהו שיבוא מבחוץ, לא נשאר אף אחד בחוץ. וכולם הסבו סביב שולחן ענק, שנפרש מקצהו האחד של אולם בית הכנסת הגדול לקצה השני והמסך באמצעו, וכולם חשבו על המעדנים שצפויים להיות מוגשים להם, שחודשים לא נראו ונטעמו כמוהם במחנה ובכלל הארץ, וזאת כי מלך המשיח הוא רחום לב ואוהב אותם ומוחל להם ביום הזה על חטאי העבר, ולשונם מלאה רוק.
ריח כלשהו של עשן הגיע מאי שם, כשרב בית הכנסת הרב שמעון ז'אנו סיים את הברכות ועל המסך הדו צדדי התלת מימדי כבר הופיעה דמות דוממת של מלך המשיח שעמדה להיות מוחלפת בכל רגע בדמות 'הטבעית'. ברגע זה ממש נשמעו צעקות מן האגף המערבי של בית הכנסת, שם שער כניסת האסירים, מהצד הפונה לתפילת הגברים: "רוצים חופש! רוצים את המדינה שלנו בחזרה!" וקבוצת אנשים התחילה צועדת בכיוון השולחן הגדול, משליכה עליו חפצים כלשהם ומנפצת את הצלחות, מעיפה את הכלים, ממשיכה לצעוק "רוצים חופש! רוצים את המדינה!" קבוצה אחרת של אנשים מיהרה וחסמה את הפתחים, המערבי של האסירים והצפוני של הסוהרים אנשי המשמרות, רגע אחרי ששני אנשי משמר בודדים שנשארו בחוץ התפרצו פנימה בצעקה 'מוסך הרכבים נשרף! הכל בוער!'. את כל זה ראה המלך המשיח מן המסך הענק שבחדר האינטימי שלו, והיה חיוור וחסר מילים.
תוך כ20 דקות היו כל אנשי המשמר כפותים אל השולחן הגדול בבית הכנסת, והמורדים, בראשות אחד ריקרדו פוירשטיין, לשעבר ראש ממשלת מדינת המותווים הצפונית, חסמו במכוניות שרופות את כל הגישות אל המחנה, וריקרדו חזר אל אולם בית הכנסת ומול המסך שהקרין עדיין את תמונתו ההמומה של מלך המשיח, הכריז קבל עם ויקום על המחנה כולו כעל השטח הראשון ששוחרר בידי מדינת ישראל החופשית, וקרא לכל שוחרי החופש וחירות האדם, במחנה ובכל המקומות בארץ שעוד נותרו, להצטרף אליו. "מה שהיה השלטון הוא אבוד כעת. הם לא סיפרו לכם, אבל האופל הגלקטי כבר עזב את כדור הארץ לפני שלושה חודשים, אין להם שום הגנה אלוהית כעת, ולנו אין מה להפסיד, הגיע הזמן לשחרר את כל הארץ ולבנות מחדש את מה שנהרס".
באותו זמן ממש, באותו עכשיו, עדיין היינו חפא, סטולי, עלוה, צבי ואני על כוכב הלכת הרחוק מכדוה"א 10.5 שנות אור, משתכשכים באגם הגדול ומחכים להגעת הכחול, שהבטיח לבוא איתנו ולשחרר את כדור הארץ. אף אחד לא סיפר לנו על מה שקרה, כמו שלא סיפרו לנו קודם על טביעת הערים ועל חורבן מדינת המותווים ושאר הדברים שקרו.
מהר מאוד גילה ריקרדו שלא כולם להוטים להצטרף אליו ולשחרר את הארץ. כשיצא מן האולם ראה מפגינים רבים, גברים ונשים, ובידיהם שלטים 'די לאנטישמיות' ו'לא לחילול בית הכנסת', ומול המפגינים עמד אדם שגינה את ניצולו הציני של היום הקדוש של ערב ראש השנה לזריעת ריב ומדון ופילוג. הדובר הביע גם זעזוע מהוונדליזם שנגרם בבית הכנסת משבירת הצלחות והעפת הכלים. 'מי שלא שאל אותנו אם אנחנו רוצים לשחק משחקי מרד ודווקא בראש השנה ובמקום שהוא סמל כמו בית הכנסת, והחליט על דעת עצמו לעורר מדנים, לשבור כלים ולקשור אנשים ששומרים עלינו, הוא לא טוב מהשליטים' זעק הדובר, וקריאות נלהבות של הסכמה נשמעו. היו גם אחרים, שהביעו תמיכה במעשה, ואין לדעת לאיזה צד היו יותר. "רי-קרדו!" צעקו בקצב כשראו את ריקרדו היוצא. "איזה מין שם זה ריקרדו?" אמרה אחת ממפגינות הנגד. "זה שם של יהודי בכלל? למה אנחנו צריכים שגוי ינהיג אותנו? הוא יותר טוב ממלך המשיח?" הדברים היו קרובים למכות, אך איכשהו התפזרו האנשים משני הצדדים מסביב, ושיחות התחילו אל תוך הלילה, מלב אל לב, שיחות שלא נשמעו מזה זמן רב בארץ. "עכשיו הגאולה התחילה" אמר ריקרדו לאחד מחבריו, שהיו בטוחים שלשליטים אין מענה עכשיו, אחרי שהובהר סופית שהאופליים מהגלקסיה כבר לא כאן, ותמורת שחרורם של השומרים הכפותים, יסכימו להכיר במדינה החופשית.

למלך המשיח היה דחוף למצוא, עוד בטרם צאת החג הראשון, פסק הלכה שיתיר לו להשמיד את המורדים. לא פחות מזה. את כולם, למען יראו וייראו. כל דבר שהוא פחות מזה, ידע סאמט, יעודד מרידות נוספות במחנות הכלואים והעבדים של הממלכה, כולל מחנות הצבא. גם במותווים ימין הוא לא בטח. הם בגדו פעם אחת באופל הגלקטי, הם יבגדו שוב. אבל כל מה שהיה לו זה איזה פסק מצחיק של הסנהדרין החדשה, שקבעה, עוד כשהקימו את המחנה, שאסור להרוג כופרים בלב, מותם חייב לבוא בידי שמים "מה זה כופרים בלב, כופרים בתחת" זעם "הם כופרים וזהו, אמרתי לך שהיה צריך לפרק את הסנהדרין הזאת, וביערת הלפטיסטיות מקרבך. ככה צריך לעשות". ושוב הרגיע אותו שמחה החכם ופירש לו את פסק ההלכה כך שאסור שייראה מותם כשהוא נגרם בידי אדם אלא צריך שייראה ויירשם לדורות שהוא נגרם בידי שמים. "בדיוק כמו שהושמדו בני קורח, יעני האדמה בלעה אותם" צהל אפרים. "חכם אתה שמחה כשאתה רוצה, ככה אני אוהב אותך" וניגש לטפל במורדים על פי פירוש שמחה את הלכת הסנהדרין.

הם זמזמו ממעלה, כמעט בלתי מורגשים. היה זה בבוקרו של החג כשכולם התהלכו במחנה מאושרים, מבוסמים מיין שנלקח ממטבח בית הכנסת וחולק להמונים. כשהרגישו בהם חשבו בתחילה שאלה יתושים חדשים, שבאו להצטרף אל היתושים הישנים שהמחנה מלא בהם כל הזמן. אבל ככל שהתקרבו נוכחו כולם שאלה לא יתושים אלא כעין צורות אפלות, מוארכות. הם לא ידעו על עודפי המלאי של אמצעים, שהשאיר אחריו האופל הגלקטי כשעזב את כדור הארץ, והגיעו לידי משטר המשיח בארמון גבעון. המורדים שהקיפו את המחנה, מצפים להדוף מתקפה יבשתית שתבוא ממזרח, היו הראשונים ששמו לב שאלה לא יתושים אך הם לא הספיקו להיבהל, כי הלם מחשמל ששוגר מן הכלים המזמזמים הפיל את כולם ארצה, מפרפרים, וגם מי שניסה לעזור להם התחשמל. כך במשך שעות עופפו ה"יתושים" מעל המחנה, מתיזים הלם על כל מי שנראה בשטח, לא מאפשרים לאף אחד לקום. אחרי הצהרים הגיעו המשמרות מגבעון, בטורים טורים של רכבים חדשים פרצו אל המחנה, שחררו את חבריהם הכפותים באולם בית הכנסת, כופתים וכולאים במקומם את כל מי שזיהו כמורדים (והיה שם מי שעזר להם וצעק בכל פעם 'זה מורד, זה מורד תכלאו אותו') וגם את מי שסתם התחשק להם לכלוא. אחר כך מילאו את הרכבים בנשים, רובן צעירות, שאספו בשטח, ונסעו משם, משאירים את המורדים עם כלואיהם ששבו להיות כולאיהם, ועם חצי פלוגה מצוידת במכשירים חדשים, שנועדה ליישם את הוראות המשיח החדשות שהגיעו לגבי העצורים.
לפנות ערב נלקחו כל העצורים, יש אומרים שכ5000, יש אומרים שיותר, להכין את מקום הענישה שלהם, אי שם בין המחנה לבין החוף, דרומית למחנה. "אתם תישנו הלילה שם" נאמר להם. "מחר נתחשבן, המלך רחום היום כי זה חג". במשך שעות הם חפרו, במעדרים ישנים, בורות בורות רחבים. בין 10 ל11 בלילה הם סיימו. השומרים הגישו להם כדי מים ואמרו להם לילה טוב, והם הלכו לישון, בתוך הבורות, זה ליד זה, שותקים, המומים. לא שמעו נהמת מנועים כבדים כשנרדמו. בבוקר הודיעו במחנה שסופת חול נדירה שפרצה בלילה הפילה את כל החול שנחפר החוצה חזרה אל הבורות, וכל אלה שהיו בבורות נקברו תחתיו, בהם ריקרדו פוירשטיין, ראש המורדים.
ואפרים סאמט והשומרים ראו כי טוב, וחפירת הבורות נמשכה גם בחודשים הבאים. לא את כל אלה שנשלחו על פי תורנות שנקבעה ברמקולים לחפור אותם ולישון בהם כיסו סופות החול, בערך כמחצית מאלה שנשלחו לבורות קמו בבוקר, והיה זה להם סימן שאלוהי מלך המשיח מחל להם על העוונות, בתנאי שלא יחטאו עוד ומכאן והלאה ילכו בכל ליבם ונשמתם בדרך הישר של הנאמנות, אחרת, הבורות ממתינים מחוץ למחנה.