פוסט 92

הרבה מאד אנשים היו שם, והרבה בלונים, ואוירה של שמחה גדולה. אבל משהו מתכתי צרם אצלי איפושהוא בשדות שמחוץ לגוף, וידעתי שבגלל סיבה זו בדיוק הגעתי למרחב ולזמן האלה.

כבר לאחר פעולת החילוץ שלי משבי האופל הגלקטי, גילה לי סטולי הגנוב שמה שחשדתי עוד הרבה זמן קודם, הוא אכן נכון.
מסתבר שהיתה תקלה ברכיב הזמן במערכת שבנינו על פי הוראותיו של חפא, ובגללה, אנחנו חיים עכשיו בזמן אפשר ביקום מקביל, לא היקום שחיינו בו עד מוצאי ה5 במרץ 1977, וכל מה שקרה לנו מאז, הוא הסטוריה אלטרנטיבית להסטוריה שהיינו "צריכים" לחיות בה. סטולי הבין את זה, בזמן שנסע כנוסע סמוי בחלליתם של אנשי האופל הגלקטי. הוא עדיין הוא לא איתר את אותו אחד בחבורה, שהיה אחראי על רכיב הזמן במערכת, ושיוכל, אולי, להחזיר אותנו ליקום שחיינו בו עד 5.3.77.
בינתיים היינו בדרך למקום המפגש עם חפא, וביטול היקום שהיינו צריכים לבצע כדי לחמוק ממארב של האופל הגלקטי, זרק אותנו לאיזורי זמן שונים. נזרקתי לעולמם הקדום של אדמי הדבורה ואחרי שיצאתי משם, הייתי פתאום שוב בכדור הארץ, בישראל.
וכשראיתי את האיש שישב על הבמה ליד אשה שזיהיתי בתור הזמרת מירי אלוני, ידעתי שאינני נמצא בזמן האלטרנטיבי, לפחות לא אותו זמן אלטרנטיבי שהייתי נמצא בו ב18 השנים האחרונות. כי האיש הזה, שקראו לו "ראש הממשלה" (וכך הוא גם היה נקרא כשהתחיל הכל במרץ 1977), בהסטוריה האלטרנטיבית שאני חייתי בה, לא היה בחיים כבר מאז 1979. כאן הוא היה מבוגר הרבה יותר ממה שהיה אז, אבל חי, ובדרך כלשהיא הוא נעשה שוב ראש ממשלה, כשהתאריך הוא נובמבר 1995.
ועדיין הייתי צריך להתחבר למי שאני כאן, בעולם שאליו חזרתי (?), להתחבר להסטוריה המקבילה שכנראה היתה לי כאן, ולהבין מה התפקיד שלי. היתה לי הרגשה שזה חשוב מאד.
הייתי צריך להזכר בזכרונות שלא היו לי. וזה היה דחוף.
הסתובבתי שם בין אנשי בטחון. הם התנהגו כאילו הם לא רואים אותי.

קלטתי קולות מאד רעים בשדות האנרגטיים שהקיפו את המתחם, ופתאום "זכרתי" את תפקידי כאן, אותו קיבלתי מאישיות קרובה מאד לראש הממשלה.
הקולות הלכו וגברו.
"הערב אנחנו מורידים אותו"
"ושאף בן זונה לא יחשוב לקלקל. הבנתם?".
מירי אלוני התחילה לשיר, ואני התאמצתי להתמקד אל תוך האפלה. היא היתה רבה מדי, ביחוד באיזור המדרגות.
קולות ההמונים בכיכר הלכו ונעלמו, וקול של זמזום מתכתי הלך וגבר והכאיב את אוזני.
פתאום גם פני הקהל נעלמו, החשכה עטפה אותי, ובתוכה ראיתי את האדם בכחול שעמד בתחתית המדרגות, הזמזום בא מתוך משדר שהיה בכיס החולצה שלו.
"היי, יש בן זונה בשטח שמנסה לקלקל. אתרו אותו מיד."
שני קציני בטחון עמדו בפתח המדרגות. ידעתי שהם רואים אותי והם לא יתנו לי לעבור בשום אופן. הייתי צריך לחכות שהקבוצה שמקיפה את ראש הממשלה תרד. שם נמצאת האישיות שמכירה אותי.
זה מקטין למינימום את מרחב הזמן שיש לי. אני אהיה חייב לפעול בדיוק בשניה האחרונה, אבל ממש האחרונה.
"זה אחד מההגנה החייזרית. איך הוא הצליח להסתנן לשטח אחרי ששכנענו את רבין לא לקחת אותם?"
"לא משנה. אתרו אותו. מיד!"
הפעלתי את שיטות העירבול שחפא לימד אותי, בתקוה שזה יעבוד, השיטות שלמדתי במרחב שבו האיש הזה כבר מת.
ובינתיים ראש הממשלה והפמלייה שלו התעכבו. הוא לחץ את הידיים של כל מיני אנשים, חיבק את הזמר הצעיר שלא עשה צבא, הכל על מי מנוחות, הרגשתי שהוא מרגיש שהוא מוקף באהבה רבה בצורה שלא היה מוקף בה מעולם.
התחלנו לרדת, אני בצד, קצת מאחורי איש הבטחון, מפטפט עם האישיות הבכירה שמכירה אותי ובינתיים מרכז את כל האנרגיה שאני יכול לרכז עלי אדמות.
מערבל את התודעה של המאבטח, זזתי קצת קדימה, לקחתי את הצבעים של המאבטח ופתאום כאילו סתם, שלחתי מוואשי-גרי אימתנית אל התימני הקטן שעמד ליד העציץ והאקדח שהיה לו ביד, עף משם.

מיד הפילו אותי על הארץ, אלה שקילקלתי להם את התכנית. שלושה קנים גליליים גדולים היו מכוונים אלי.
הרצפה צללה מתחתי, ידה הכחולה של Wangoon כמו חטפה אותי מההסטוריה האלטרנטיבית המקבילה שחייתי בה לרבע שעה, חזרה אל הריחוף של ביטול היקום.
אני מקוה שלפחות באותו מרחב מקביל, הצלחתי לשנות את ההסטוריה.