מלחמת העולמות (או: אחד כנגד מיליון)

אני לא יכול שלא להתרגש מזה ש"מלחמת העולמות" יוצא עכשיו בתור סרט.
בפעם הקודמת זה היה על תקליט (היה דבר כזה, לפני הדיסקים) עם קולו של ריצ'רד ברטון המנוח ועם מוסיקה של ג'ף ויין שצבעו חלק מנעורי בצבע מיוחד. המוסיקה, שגם המצאתי לה ריקודים, צבעה חזק גם את מצעד המחץ כפי שאפשר לראות במצעד השנתי של 1979 ששלושה משירי התקליט הגיעו בו למקומות הראשונים ובסטטיסטיקות. הטבלה איננה משקרת.

"No-one would have believed, in the last years of the nineteenth century, that human affairs were being watched from the timeless worlds of space. No-one could have dreamed that we were being scrutinized, as someone with a microscope studies creatures that swarm and multiply in a of water. Few men even considered the possibility of life on other planets. And yet, across the gulf of space, minds immeasurably superior to ours regarded this earth with envious eyes; and slowly, and surely, they drew their plans against us."

ואז, תרועת הפתיחה, והמנגינה, ומשפט המחץ:
"The Chances of Anything Coming From Mars
Are a 1000000 to One" He said
The Chances of Anything Coming From Mars
Are a 1000000 to One
But Still They Come"
עוד לא ראיתי את הסרט, אומרים שהוא לא משהו, וספק אם שפילברג יעשה לי את אותם ריגושים שהתקליט עשה לי.
אני, אגב, כמו אחרים ב"חבורת המחץ", הזדהיתי באיזה מקום עם המאדימים (הבנתי שששפילברג ויתר לגמרי על ציון מוצאם של החייזרים). הרגשנו אז, שהעולם זקוק לאיזה הלם מבריא, לאיזה שינוי, ואני לפחות מצאתי לנכון צורך להגן על החייזרים ולהציג את הדברים מנקודת מבטם, שהרי התיאורים שלהם כמפלצות נכתבו מנקודת מבט תעמולתית ולא אובייקטיבית של בני כדור הארץ… כתבתי אפילו סיפור שמציג את הצד שלהם שנקרא "לו היתה ב1904 (שנת המלחמה בספר המקורי של ה.ג'. וולס) מלחמת עולמות".
אולי גם היום מישהו צריך לכתוב את הדברים מנקודת מבטם של החייזרים, וקצת חבל לי ששפילברג שעשה בזמנו את הסרטים המציגים חייזרים בצורה כה ידידותית: "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" הצטרף לגלי הפוביה הרפובליקנית השוטפים לאחרונה את העולם מפני הזר והשונה, שאפילו לא חשוב מאיפה הוא בא, אותה פוביה שבשמה דקרו בשבוע שעבר במצעד הגאווה, שבשמה רצחו השבוע מאבטחים "תמהוני" אחד בתחנת ארלוזורוב, ועוד היד נטויה.

והרגשנו, כמו בשיר הפתיחה, שאנחנו גם כן האחד כנגד המיליון. שהסטטיסטיקה היא נגדינו, אנחנו יצורים נכחדים בעולם הזה.
ובכל זאת, כנגד כל הסטטיסטיקה, אנחנו כאן ואנחנו קיימים.
וכך, אני לפחות, מרגיש גם כיום.