חצות, בין שבת ליום ראשון

במוצאי שבת, ה14.5.1988, התקיימה במועדון התרבות שלנו במרכז העיירה מסיבת דיסקו, לכבוד יום ההולדת ה–30 של ריקרדו ולציון 5 שנים מאז שבאה חבורת הארגנטינים לארץ, כולם באותו מטוס.
למסיבה הגיע מבחוץ רוני גרדינר, חברו החיפאי של ריקרדו, שביקרתי אצלו בדרך לתל אביב. רוני הוא מותווה 24 שבתור בעל זיכיון לתידלוק הרכבים של המשמרות, יש לרכב שלו זכות גישה לכל מקום. כך הוא הגניב לנו לא מעט חומרי בערה במהלך ההתקוממות וגם דברים נוספים. כולנו חייבים לו הרבה.
למסיבה הזאת הוא הביא איתו מערכת חדישה, עם ההמצאה החדשה שנקראת "קומפקט דיסק", ועם שירים עדכניים מהעולם שהביא חבר שבא איתו, "די.ג'יי גור אריה התותח" שניהל את המסיבה ביד רמה כמעט כמו סטולי הגנוב. יחד איתם באו עוד שני חבר'ה מחיפה וגם אחותו של רוני, טל, בחורה מקסימה שרקדתי איתה כמה ריקודים, ונראה היה שהיא מתעניינת בי. חבל שלא היה לי הרבה זמן להכיר אותה.
הייתי כוכב במסיבה הזאת, כולם כבר ידעו, גם החבר'ה שמבחוץ, שכוחות האופל הגלקטי ביקשו אותי, לפני יומיים, דרך מתווך. לא נתנו לי הרבה זמן להיות לבד.
אבל מתישהוא קרוב לחצות, הצלחתי להישאר לבד. ידעתי שזה הזמן. יצאתי החוצה, הרכב של רוני בלט בחוץ בתוית הזוהרת שעל שמשתו הקדמית, ליד סטיקר ירוק זרחני של מכבי חיפה (שמעתי שגם בהסטוריה הלא אלטרנטיבית היא הביסה בדיוק ביום זה 10:0 את מכבי ת"א, מה שתרם למצב הרוח של החיפאים במסיבה, אך ריקרדו היה קצת עצוב). גם בלי אלה לא היתה בעיה למצוא אותו, הוא היה פשוט הרכב היחידי שחנה שם. כל האחרים באו ברגל. למרות שיש לנו את הרכבים שהחרמנו מהסיירת.
אני מבקש כאן את סליחתו של רוני גרדינר, ידעתי שאני חייב לעשות מה שאני עושה, וזאת היתה הדרך היחידה. אני מבקש גם שימסור בהזדמנות זו ד"ש לאחותו המקסימה, באשר היא כעת. אני מבקש גם את סליחת האחרים, שלא יכולתי להיפרד מהם כמו שצריך. אני מקווה שאתם קולטים אותי באינטרנט הטלפתי, למרות שלא הספקתי להתקין לכם את כל המכשירים.
אני מאחל לכולכם אושר רב בעולם, תהא צורתו אשר תהיה.

נכנסתי לאוטו. אין לי הרבה נסיון בהתנעת רכבים יותר גדולים מקטנוע, וההתרגשות שלי גם היא התחילה לבצבץ ולהשפיע. פחדתי גם שמישהו ישמע את קולות ההתנעה, יבוא וישאל אותי מה אני עושה. אבל עם הרעש מבפנים, לא היה שום סיכוי.
להפתעתי הלך לי הכל מהר.
חלפתי על פני רחוב הרקפת, הסתכלתי לרגע על הבית שגרתי בו הרבה זמן, גוש כהה ורבוע באפלה, משם המשכתי לשער המערבי, השומרים שחשבו שאני גרדינר עשו לי שלום וצפצפתי להם בחזרה, עברתי גם את מחסומי המשמרות בלי בעיה, ובפעם השנייה מאז שהגעתי לכאן, יצאתי מהעיר. הפעם במין ידיעה כזאת, שאני לא חוזר.

בחיפה השארתי את האוטו לא רחוק מתחנת הדלק של רוני, ואת שאר הדרך עשיתי ברגל, בחשכה גמורה, עד למלון בו חיכה המתווך של השליטים.

בעיניים פקוחות לרווחה צעדתי אל תוך העלטה של הלא ידוע.

פוסטים קודמים:
התלבטות קשה
העיסקה