מדינת תל אביב החופשית (3)

לא מדברים כאן הרבה על החיים שבחוץ, ואם מדברים זה נשמע בדרך כלל לא נעים.
כאילו, שהמותווים (כולם כבר קלטו, אפילו פה, שיש דבר כזה) וכל האחרים, שחיים בערים "נגועות אי-יצרנות", איכשהו אשמים במצבם. למשל, "הם הרי היו צריכים לדאוג לסדר לעצמם קארמה עם נסיבות פחות אומללות", כך שמעתי אצל מזכירת המערכת, באחד משלושת העיתונים שאליהם שלח אותי ריקרדו לנסות לדבר עם העורך.
רק העורך האחרון קיבל אותי, בשניים האחרים דחו אותי, באחד אמרו לי שהעורך "עסוק בגלל שמכינים את גליון החג" ושאבוא אחרי החג, בשני, איפה שהיתה המזכירה שאמרה לי את המשפט המצוטט, נזכרו אחרי חצי שעה שחיכיתי ואחרי שהסברתי למזכירה באיזה עניין אני נמצא, להגיד לי שהעורך לא בארץ בחודש הקרוב, ושאשאיר פרטים, אולי הוא יחזור אלי. הרגשתי שם כל כך קטן ועלוב.
יצאתי החוצה ופתאום כל "מדינת תל אביב החופשית" נראתה לי אחרת.
המשכתי לשוטט ברחובות, והבטתי אל מגדל ענק המתנוסס מעל הקריה, מגדל מזכוכית, זכוכית שחורה, בדיוק כמו הזכוכית במתקן הרובוטים שליד המחסום. עכשיו גם ראיתי את תל אביב כפי שהיא באמת.

מקום משכנה של הנציבות.
זו הסיבה האמיתית והיחידה להטבות המיוחדות להם זוכים תושבי תל אביב ובנותיה בלבד, האויר הנקי וכל השאר.

"עבדים, אפילו
שיש להם כזה כאילו"
כך הם נראו לי כעת כולם, בחליפות החדשות, נושאות המותגים, כלי הרכב-רחף האופנתיים, היהירות העשירה.
כך יהיה, כל עוד יצטרכו הכוחות השולטים בגלקסיה את האנרגיה שלהם, או לא ימצאו מקום מתאים להם יותר להקים בו נציבות.
וגם הם יודעים את זה טוב מאד בעצמם.

לפחות יש לי עדיין את החירות שלי.
יש לי את עצמי.
הצועד בנעליו.


הפוסט הקודם: מדינת תל אביב החופשית (2)