1977, נובמבר: חייזרים (2)

בנסיונו לתת לנו הסבר מה הם בדיוק, היה חפא מגדיר אותם כ'חלקיקי חיים' או 'אטומי חיים' או 'יחידות חיים', והוא אמר שהם פשוט נמצאים, כאן, שם ובכל מקום, וכל אחד מהם נושא תמצית בסיסית של כל מה שהמושג 'חיים' (LIFE) אומר בשבילנו, וזה כולל מודעות ואפילו רגש. כדי להבדיל בינם לבין צורות החיים כפי שהמדע כיום מגדיר, נקרא להם 'אטומי חיים', למרות שהייתה קצת בעייה בהגדרה הזאת, כיוון שהמושג שהיה לנו על אטומים או חלקיקים היה שהם פשוטים מזה, וקטנים מאוד. העולמות שלהם נראו לנו, ביחוד אחרי שצללנו לתוכם, כמורכבים יותר, חברתית, תודעתית ורגשית, אפילו יותר מאשר 'עולם האדם'. ראינו, או אולי חווינו, ממש ערים שלמות שלהם, יש מי שאמר גלקסיות, ולא הצלחנו לאמוד את הגודל שלהם. עליהם אי אפשר היה להגיד שהם קטנים, גם לא ענקים. פשוט אי אפשר היה להגיד שום דבר על המימדים שלהם, וחפא גם הגדיר אותם אחר כך כ'בלתי מוגבלים בגודלם'. מישהו שאל אם יתכן שהם בעצם השלכות (אווטארים) של איזשהי צורה מצורות החיים המוכרות שנמצאות על ידינו, אולי של העצים, אולי של חיידקים, אולי של חתולים, ואפילו של רוחות. חפא לא שלל את האפשרות, אך אמר שלדעתו הם אלה שמביאים את החיים איתם, כי הם שייכים לאבק הכוכבים, ואבק הכוכבים הוא המביא חיים אל הפלנטות "נושאות החיים", כל הזמן, גם כעת. ואולי אנחנו האווטארים שלהם. הוא חזר ואמר שהוא ראה את 'החיים' בכל כוכב לכת מהסוג הנקרא "נושא חיים"  כמו כדור הארץ – או בלשון גסה שנקטו חלק מחבריו, שהאמינו שכל כוכב לכת באשר הוא הינו אורגניזם חי, עולם מהסוג של כדור הארץ נקרא אצלם בכינוי המקביל למשהו כמו 'אורגניזם נושא קרציות' – ולפי זה ש'אטומי החיים' האלה נמצאים בו, ניתן לזהות שכוכב הלכת הוא כזה. חפא אגב ספר 2400 "אורגניזמים נושאי קרציות" בהם הוא ביקר בשנות הפדרציה שלו, כולם מחוץ למערכת השמש, שדווקא בפלנטותיה האחרות לא הספיק לבקר. ("אבל יש חיים במאדים, ואפילו בירח" אמר לנו והסביר שגם המצלמות שצילמו משם תמונות, מראות לו דברים שעיננו לא רואה. שאלנו אותו לאיזה חיים הוא מתכוון – והוא אמר ש'אטומי חיים' הם סימן לחיים במשמעות הרווחת. 'אם יש את אלה יש את אלה. ברוב המקומות'. בהמשך זיהה חיים במקומות נוספים במערכת, חלקם מפתיעים, אבל נשמור את זה לפעם אחרת). מישהו הציע את האפשרות שאלה הם זרעים, זרעים קוסמיים, אולי הזרעים של הזרעים. חפא אהב את הרעיון, ואמר שהם עשויים לבוא ממפץ גדול אחר, מפץ גדול שביקום אחר. ופגישה איתם, קבע לנו חפא ב8 בנובמבר, אצל סטולי הגנוב, ואמר לבוא מוכנים ולהתייחס לכך במלוא כובד הראש, כי זאת הולכת להיות הפגישה הראשונה שלנו עם חיים חיצוניים לנו, שלא סיפרו לנו עליהם קודם. הוא ביקש שלא נבוא ישר אל סטולי הגנוב אלא לנקודת מפגש שקבע, די רחוק משם. מאותו מקום נלך ברגל. הבנו שההליכה היא חלק מהליך שנועד 'לנקות' אותנו ולכוונן אותנו למשהו שללא ההכנה הזאת, נפספס אותו. הוא ביקש גם שמי שמשתמש באיזה חומר, שיהיה נקי לפחות שבוע. כי לפחות לפגישה הראשונה, חשוב לבוא צלול. 

אף פעם לא ידעתי כמה אנשים ישנם בחבורה שלנו, אני תמיד ראיתי בין 15-20, לפעמים היו 25 או קצת יותר, אך תמיד הייתה הרגשה שמספר החברים שנמצאים בכל מפגש גדול יותר, שיש איתנו עוד, וסטולי הגנוב אמר שיש גם כאלה, הגרים רחוק יותר, שמתקשרים איתנו ואנחנו מרגישים אותם. הוא יודע, כי הוא מקבל מהם דירוגים למצעד המחץ, שסטולי התעקש שמי ששומע אותו משודר, שומע אותו בטלפתיה כי הוא לא משודר אחרת. גם הדירוגים הרחוקים, הוא אמר, מתקבלים אצלו טלפתית ופעם אחת הראה לי את הלוח הנמחק שעליו מופיעים הדירוגים, וגם דברים אחרים.

את המצעד השנתי הראשון דירגו לדבריו 111 אנשים, מספר בו השתמשתי בהיסטוריה האלטרנטיבית בסיפור שתיאר את ההצבעה הגורלית שעשינו אם להישאר באי היווני או לחזור לזמן הרגיל. אני אף פעם לא ראיתי מספר כזה של חבר'ה, אבל באותו יום, בנקודת המפגש, ההרגשה כאילו יש שם יותר מן המספר שהעיניים שלי ספרו, שגם הוא היה מעל ל30, הייתה חזקה מכרגיל. חשבתי שחלק מהם היו חברים של חברים של חברים שהתגנבו, כששמעו על האירוע. חפא לא אסר עלינו להביא חברים נוספים, הוא המליץ כמעט במרומז שלא נביא, והיה נדמה שהחברים מקבלים את זה. בפגישה הזאת, לא הייתי בטוח בכך, אך זה לא היה יכול להסביר את הנוכחות שהורגשה שם. ואת כולנו חפא קרע בהליכה מהירה מנקודת המפגש, סמוך לאיזשהו בניין גבוה, במסלול שהיה די דומה למסלול שהלכנו בו בפעם הראשונה, בעיקר בקטע האחרון שבו חזרנו צבי ואני ברגל וסטולי וחפא המשיכו עם האופנוע. השעה הייתה בין 5 ל6 בערב, אני הייתי בין המירוץ הבית ספרי שבו השתתפתי 4 ימים קודם למחנה בבית ליד שבא כעבור 5 ימים, כך שדי מהר הייתי בקבוצה שפתחה פער וכמעט נצמדה לחפא, אבל גם אנחנו לא הצלחנו להשיג אותו, והוא לא נראה מתאמץ בכלל. סטולי הגנוב הלך במאסף כדי להבטיח שכולם יגיעו אל חדרו ולא יאבדו בדרך, ורק כשהגענו אל החדר שלו קלטתי שהיה מישהו נוסף שהיה שם כל הזמן הזה, והוא שדאג שהדלת לחדר תהיה פתוחה כשנגיע, ואולי גם לשאר הדברים שראינו. עד היום אינני יודע מי הוא, או הם, היו.

מול פתח חדרו של סטולי הגנוב חיכו לנו שתי מנורות עומדות שנראו ישנות מאוד, מן הסוג שהיו לצלמים של פעם, שעמדו זו מול זו כשהאהילים השטוחים שלהן היו מכוונים אחד כלפי השני, בזויות כאלה שנראה היה כאילו שאל תוך החדר הן משליכות חשכה שהן החזיקו אותה ביניהן כמו יריעה שחורה, אבל לא זה לא היה שחור רגיל, אלא משהו עמוק יותר שכמותו אף פעם לא ראיתי. משהו סמיך, עם דרגות שונות, רבדים של שְׁחוֹרוּת שקיבלו מימדים. ולשם כיוון אותנו חפא, כמו סדרן בקולנוע, להיכנס, אל החלק השחור ביותר ולא ידעתי אם זה נמצא בחדרו של סטולי או באיזה חלל אחר שריחף שם, עד שנעלם אור המנורות ובחשכה המוחלטת הרגשתי סחרחורת, כולם הרגישו סחרחורת והיינו מנסים להיאחז במשהו, ונפלנו על כרים ענקיות ונוחות מאוד, אז ידעתי שאנחנו אכן בחדרו של סטולי, שיומים קודם ראיתי אותו סוחב את הכריות האלה מהיכן שסחב, וכל אחד מצא את מקומו למרות שהחדר לא היה כל כך גדול ולא הייתי בטוח, בלשון המעטה, שיקלוט את כל הבאים. אבל כולנו הסתדרנו בלי שאף אחד התנגש באף אחד, ואז שמנו לב למשהו כמו עשן כתום עולה מתוך כלי דמוי נרגילה ואולי מנורת קסמים שהיה באמצע החדר או החלל שנדמה כחדר. קולו של חפא נשמע אומר משהו מרחוק, אולי אמר "עלטת מרחב", אך אני לא בטוח. החשכה התחילה להתפרק לדמויות צללים שרצו מסביבנו כאילו הם משחקים, ואחר כך הם כבר לא היו צללים אלא דמויות מוחשיות שמסביבם הייתה אמנם עלטה כבדה ערפילית, אך היא הלכה ונמוגה. העולם התבטל פתאום, והיינו בתוך עיר אחרת, אולי בתוך סרט תלת מימדי או הרבה יותר מימדי שבו רחשו חייהם של הדמויות האלה שעוד לא הצלחתי להתמקד בצורה שלהן ולהגדיר אותה. ההרגשה הייתה כאילו הם ואנחנו חיים ב'סרט' הזה כבר אלפי שנים. חברים ניסו להתחבר איתם, להצטרף אל קבוצות שהם יצרו או לשחק איתם, אבל היה נדמה שבשבילם אנחנו צללים. עדיין לא הייתי בטוח אם יש להם מוחשיות גופנית, כשניסיתי לגעת באיזה עצם שהיה שם היד שלי חלפה דרכו ובכל זאת הרגשתי משהו שדמה יותר לריח מאשר לתחושה ביד. אבל כל מה שהיה שם היה מוכר לי מאוד, כמו מאז ומתמיד, וכשאמרתי את זה לעצמי פתאום עמדתי להבין משהו נוסף, המשהו הסופי, שכל החיים היה מוסתר מפני תחת ערפל ופתאום לא, ואז הרגשתי כאילו אני מתמוטט לתוך עצמי.

אחר כך חפא עמעם את החושך והוציא את כולם מתוך העולם ההוא, טוב לא את כולם, לגמרי, וחזרנו להיות בחדר עם הכרים הענקיות ומנורה רגילה האירה מן התקרה. באמצע החדר על שולחן ערבי קטן היה כלי קרמיקה כתום בצורה של מנורת אלדין. בפגישות הבאות עם 'החיים', לא היינו צריכים את מנורת הקסמים ואת המנורות העומדות כדי להיכנס. חפא רק היה אומר כמה מלים וכבר היינו נכנסים לעולמם, חוץ מאלה שכבר היו בתוכו כל הזמן.