המנהרות (סיפורו של חפא, ג')

פורסם לראשונה ב25/3/2005

במנהרות האטומות צוּפְפוּ כל שוכני היקום, לפחות כך היה נדמה לחפא, דחוקים זה לזה, בלא יכולת לזוז, בתוך לחות חמה ואיומה, כאשר נוזל חום בעל ריח רע שהוזרם מפעם לפעם מאי שם בנתזים שצלפו בעור, משמש בתור המזון האחד לכולם. ונוראה במיוחד היתה ההרגשה שכל הזמן יש משהו בלתי נראה שדוחף אותם מאחור או מקדימה, ואם לא ייזהרו הם צפויים בכל רגע להירמס. וחפא ראה הרבה חייזרים נרמסים. מזל שהוא וחבריו נמנו עם היצורים הגבוהים יותר, ויכלו לתת ידיים אחד לשני, לשמור אחד על השני מבעד לגושי החיים המצפצפים, הנושמים והנדחסים שהפרידו ביניהם. חפא חשב שימות רק מן הריח הרע, שלא ברור אם נוצר מן הגז האחיד שהוזרם, גז שכפי שילמד חפא אחר כך, פותח במיוחד כדי שיהיה בר-נשימה לכל סוגי החייזרים שהיו דרושים לעבדוּת ולחיוּל באזוריה השונים של הפדרציה, או שנוצר מכל הפרשות הגוף.

כאמור, כל הזמן דחף אותם משהו, מקדימה או מאחורה, עד שהגיעו למעין אולם, שהיה נוח מעט יותר, למרות שבו הם היו נאלצים להימצא עד לברכיהם בתוך נוזל חום וכל מיני נוזלים אחרים. אבל לפחות היה מעט מקום להתרווח.
חפא התחיל לתהות אם יש איזה הגיון או מטרה בכל זה, והיה חשוב לו להגיע למסקנה כמה שיותר מהר, כדי שידע לאן הם הולכים ואולי לנסות להימלט. הוא לא הפסיק לרגע לחשוב על כך שהוא את חבריו חייב להחזיר לכדור הארץ, כי הם באו לכאן בגללו. לימים יבין עד כמה היתה מחשבה זו מצחיקה בתנאים ובמקום שבו הם היו, אבל מצחיקה ככל שתהיה, מחשבה זו היא שככל הנראה החזיקה אותו, ונתנה לו את הכח להחזיק אותם.

בהדרגה גילה חפא כי יש בקרבתו יצורים שהוא יכול לתַקְשֵר איתם, והם אכן דיברו איתו. גם איש הדָבּוּר, זה שהיה בא אליו בחלימות כאשר גרו בבית הנוואמיס בכוכב המדברי, והיה מלמד אותו דברים, שב אליו, בעיקר ברגעים שבהם חישבה עייפותו להכריע אותו ולהפילו אל מתחת לנוזל החום. הוא היה מחזק אותו שלא להיכנע לעייפות, ומדריך אותו מה לעשות. "מה, גם אתה שבוי פה?" שאל אותו חפא בפעם הראשונה ששב אליו "אותי הם כבר לא יכולים לשבות, אך רבים מבני כוכבי, הם כאן" השיב איש הדבור.

אחר כך שבו ודחסו אותם במנהרות, ושוב באולמות וחוזר חלילה, אבל לחפא וחבריו ועוד קבוצה של חייזרים שתיקשרו אותם, כבר היתה תכנית.
החייזרים סיפרו להם שכולם מובלים להיות חיילי כפייה של אלה ששבו אותם, שנמצאו בתוך מלחמה קוסמית גדולה. בכל פעם שהרגישו בדחיפה הגדולה, או שהובאה קבוצת שבויים חדשה, או שקבוצה גדולה הוצאה אל המלחמה. ובכל פעם שנהרגו יותר מדי חיילים, בא תורה של קבוצה חדשה להיות מוצאת לגיוס. גם תורם יגיע.
חפא והחייזרים הגיעו למסקנה, שבקצה של כל זה יש משפך אחד ענקי, אליו נשפכים בו זמנית שבויים מכל המנהרות המקבילות, אל תוך משטח ענק, פתוח.
אף אחד אינו מסתכל על השבוי הבודד.
"בעיניהם כולנו זרימה, לא יותר, ולא יהיה אכפת להם אם תחסרנה להם כמה טיפות".
את הרגע הזה של ההישפכות יש לנצל. לברוח, בכל הכוחות.
אחד מהחברים החייזרים גם ידע לאן. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא היה שבוי כאן.
ושם, בקצה של הכיוון אותו תיאר להם היטב, עד שגם מוחותיהם האדמיים, האיטיים כל כך בטלפתיה תלת מימדית, קלטו, ייפגשו כולם.
אותו חבר גם יַדָע לאן הם יֵלכו משם.

The Tunnels (The Story of C, III)

In the sealed tunnels all the inhabitants of the universe were crowded, at least so it seemed to C, huddled together, unable to move, in hot and awful humidity, with a foul-smelling brown liquid flowing from time to time from skin-splattered flakes, serving as the one food for all. And especially horrible was the feeling that there was always something invisible pushing them from behind or in front, and if they were not careful they were likely to be trampled at any moment. And C saw a lot of aliens being trampled. Luckily he and his friends were among the higher beings, and were able to shake hands with each other, guarding each other through the beeping, breathing, and compressed chunks of life that separated them. C thought he would die only from the bad smell, which is not clear if it was formed from the uniform gas that flowed, a gas that, as C would later learn, was specially developed to be breathable for all types of aliens who needed to be enslaved and enlisted in the various areas of the Federation, or it was formed from all the secretions that came out of the bodies.
As mentioned, they were constantly being pushed by something, front or back, until they came to a sort of hall, which was a little more comfortable, even though they had to be up to their knees in a brown liquid and all sorts of other liquids. But at least there was some room to relax.
C began to wonder if there was any logic or purpose to all this, and it was important for him to come to a conclusion as soon as possible, so that he knew where they were going and might try to escape. He did not stop for a moment thinking that he must bring his friends back to Earth, because they came here because of him. He would later realize how funny this thought was in the conditions and where they were, but funny as it may be, it was this thought that apparently held him, and gave him the strength to hold them.

Gradually C discovered that there were creatures near him that he could communicate with, and they did talk to him. The bee-man, too, the one who came to him in dreams when they lived in the house of the Nawamis on the desert planet, and would teach him things, returned to him, especially in moments when his fatigue thought to overwhelm him and bring him down under the brown liquid. He would strengthen him not to succumb to fatigue, and guide him what to do. "What, are you a prisoner here too?" C asked him the first time he came back to him "me they can no longer imprison, but many of my planet people, they are here" the bee man replied.

Then they were crammed back into the tunnels, and again into the halls and back for goodness sake, but C and his friends and another group of aliens calling them, already had a plan.
The aliens told them that they were all led to be forced soldiers of those who captured them, who were in a great cosmic war. Whenever they felt the big push, either a new group of prisoners was brought in, or a large group was taken out to war. And whenever too many soldiers were killed, it was the turn of a new group to be recruited. Their turn will come, too.
C and the aliens have come to the realization that at the end of it all there is one huge funnel, into which captives from all the parallel tunnels are poured simultaneously, into a huge, open surface.
No one looks at the lone prisoner.
"In their eyes we are all a flowing, not more, and they will not care if they lack a few drops."
This moment of outpouring must be exploited. Escape, with all your might.
One of the alien friends also knew where. This was not the first time he had been imprisoned here.
And there, at the end of the direction he had described to them so well, that even their earthly minds, so slow in three-dimensional telepathy, realized, they would all meet.
That friend also knew where they were going from there.