עצמאות (לא מפלגת הננס וננסיו)

אני בטח לא אפתיע: יום הזכרון הוא אחד מהימים, אם לא ה, שבו המדינה משתמשת במלוא עוצמתה כדי לחנוק, למחוק ולבטל את היחיד. הטכסים, השידורים האינסופיים בערוצים, מטרתם איננה "זכרון לנופלים", שהרי מי שיש לו נופלים, זוכר אותם כל הזמן, ברצונו או שלא ברצונו. מטרתם של אירועי יום הזכרון אינם רק, אם כי גם, לגרום רגשי אשמה לא רק ל'משתמטים' או למושמטים, ולא רק להם, אלא לכל מי שנשאר חי בעצם. מטרתו של יום הזכרון היא לכבוש את זכרונו של היחיד, לנתב אותו אל הזכרון, שהוא הדבר הפנימי והאישי ביותר – אל המסלול הקולקטיבי, לגרום לו להרגיש שאין לו קיום אלא שם, ובכך לכבוש את היחיד. 'אנחנו נאמר לך איך תזכור את מתיך' (כמו שגם נאמר לך איך תממש את אהבתך, תגדל את ילדיך ותמות). באותו אקט שמוסדותיו בפאשיזם של שנות ה20, המדינה גם מנכסת את נפש היחיד על זכרונותיה, וגם מחנכת-חונקת אותו. אין לזה קשר עם המצב הפוליטי העכשווי, ואפילו לא עם הכיבוש, וגם לא עם הבטחון. יום הזכרון הוא תחליף בן זמננו ל'מעמד הר סיני', אם נמשיך את הפוסט של פסח, שבו נכבש עם העבדים בכח להפוך לאבני בנין במלכות, הוא הביטוי בן זמננו לרצונו של האח הגדול לשלוט לא רק ברכושם של נתיניו, אלא גם בנפשם, לרקע אותם עד שלא תישאר זוית אחת בלתי ישרה. וכל מעמד כזה יש לו את המקל והגזר, ויש לו את בני הערובה. המתים במסגרת הצבא, החללים, הם בני הערובה שבאמצעותם קושר השלטון – רוצע את נפשותנו דרך הכלים של רגשות האשמה, אין כלי חזק מזה. ואני, בקיצור, אף פעם לא אהבתי את היום הזה, גם כילד. לפני שהבנתי משהו בהשתמטות, השמטה ופוליטיקה, ואולי הבנתי בדיוק את מה שצריך להבין. לא שזה עשה אותי חכם יותר אחר כך, או עזר לי שלא להיות מגוייס בגיוס הגדול ביותר – גיוס התת-מודע וההשאה הקולקטיבית שאליו גוייסנו כבר כילדים בין שתי מלחמות, וזה היה לא פחות גרוע מהיום. אני אומר את זה כי זאת האמת הפשוטה – מי שהיה בדור שלנו היה מגוייס בנכונות – גיוס מוקדם ואם המערכת הכריזה מלחמה עליו ועל שכמותו מגיל קטן או הצבא ויתר עליו מסיבה זו או אחרת לגביו זה לא מעלה ולא מוריד. אומר גם ששירתתי את החברה הישראלית, ואני ממשיך לעשות זאת גם היום, עד כמה שמתאפשר לי, למשל בבלוג הזה. כל פוסט שאני כותב, כל אות שאני מוחק וכותב, משפט שאני עורך, כל פסיק, יש בהם יותר נאמנות למדינה מבכל החארות של אם תרצו וליברמן ביחד.

אבל למה אני חש צורך לספר את זה כל הזמן? ולמי? לאלה שמראש באו עם גזר דין כתוב? למה אני עדיין מתעצבן כשאפסון חסום מוח כלשהוא קורא לי 'משתמט', כאילו זה מעליב אותי? כאילו באמת נאמר עלי משהו נורא ואיום? למה אני צריך ללמד סנגוריה על קורות החיים שלי, כאילו אני צריך להיות מושלם? אני לא מושלם יותר מאחרים, אבל למה דווקא אני צריך להיות כזה? מצפוני נקי, אבל זוהי אותה התניה לא רצונית, שאני גם מדבר עליה פה ושם בפוסטים שונים, אותה התניה מגיל 0, שגורמת לנו להיות חיילים בנכונות. אותם מניאקים קטנים שנשתלים בך איפושהוא בשלב המוקדם, שמנצלים כל רגע של ריפיון כדי להתגנב בחזרה. ואז אני מרגיש צורך להתגונן מפניה בהתנצחות שגורמת לי להרגיש לפעמים כאילו התדרדרתי חזרה לגן הילדים, ולא עוזרות כל התובנות שרכשתי ואני מפיץ באינטרנט או משתדל להפיץ. 

אבל לא רק הסנגוריה על קורות החיים שלי, ההצבעה על הדברים החיוביים שעשיתי, אלא גם הדבר הנגדי – ההתקפה שלי על המערכת, ההצבעה החוזרת, כמו שהצבעתי בתחילת הפוסט ובפוסטים שלי בעיקר על נושא ההשמטה, על המדינה ומטרותיה הפאשיסטיות – למרות שגם היא, כמו הדברים שאני אומר לטובת עצמי – היא בבחינת אמת דיברתי – גם היא תוצר של אותו דבר ממש, הצורך להתנגד. 

אלא שיש בהתנגדות, בכל התנגדות, משהו שמחזק את הצד שכנגד, משהו שמשחק איתו משחק גומלין. מאזן כוחות שממנו התוקף מתעצם. התייחסות לצד התוקף אותך, בין אם זאת התייחסות סנגורית, מצטדקת, מתייפה אולי, ובין אם זו התייחסות שתוקפת אותו ומצביעה על אי המוסריות שלו – מכופפת אותך לכללי המשחק שלו, של הצד התוקף. עושה אותו 'משהו' ונותנת לו לגיטימציה.

עצמאות, עצמאות קודם כל מהמשחק שהמדינה – שהיא האויב החיצוני מס' 1, והסביבה מתאמצים בכל כוחם לכפות עליך, פירושה לא לקבל את תכתיבי המשחק שלהם, ולהשתחרר מההתניות שאולי מפני שאני ממחזור קצת יותר ישן – קיימות בי יותר מאשר אצל אחרים. עצמאות היא ליהנות מעצמך ומחייך ולהפיק מכך את האור, בלי צורך להתנצח (אלא אם כן נהנים מזה), לכתוב את הדברים לא מן המקום של צורך להחזיר יותר חזק, במידה מסויימת זאת גם העצמאות מעצמך – וזאת העצמאות שאני מאחל לעצמי ולבלוג הזה בשנה הבאה.

שנעבור את העצמאות בשלום, ונזכור את הנכבה.

 

הבלוגר עידן לנדו נכנס לכלא על סירוב לשרת. נאחל לו התרגעות בכיף.

ואנשים – ימנים, שמאלנים, מתגייסים, משתמטים – סרבו ביומטרי. זאת למשל עצמאות.

 

 

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

5 תגובות בנושא “עצמאות (לא מפלגת הננס וננסיו)

  1. שלום לצועד בנעליו,

    אני תמיד שמח לגלות שנותרו קולות בודדים של שפיות בארץ-ישראל (גם כשהם מסתתרים מאחורי שמות בדויים).

    הדברים שכתבת חשובים, ואני תוהה מדוע אתה טורח להצהיר על נאמנות למדינה, אותה תיארת יפה כל-כך כגזענית וחשוכה. אני משער שאולי אתה מפריד בין המדינה לבין תושביה, אבל במבט מבחוץ לא קשה להבחין שהגזענות מאפיינת את התרבות הישראלית כולה, על השמאל והימים המדומים שבה, והמדינה רק מבטאת את רצון אזרחיה.

    המשך כך, ואל תחת,

    דרור

    אהבתי

    1. תודה
      אני אכן עושה הפרדה, או לפחות עשיתי הפרדה, בין המדינה כממסד לבין משהו שאני פחות ופחות יודע להגדירו, ככל שאני מבין (את מה שהבנתי מילדות אולי, אבל התכחשתי) שהרע הוא בילט אין בכל הרקמות ולא רק הממשלות או השב"כ מכתיבים זאת. ועדיין אותו משהו בלתי מוגדר הוא שנותן את הטעם לכתוב כל עוד אני כאן.

      הצועד

      אהבתי

      1. שלום לצועד בנעליו, 

        אני עדיין סקרטן לדעת מדוע אתה כותב בעילום שם. 

        אני מבין את ההפרדה שלך בין המדינה לבין תושבי ישראל. לצערי, גיליתי שהאחריות הישירה לגזענות הם תושבי ישראל, שכולם אחראים לה אישית. לצערי, רק מתי מזער מוחים בשפה רפה על הפשעים הנעשים בשמם (ועצוב לי שלעתים הם עושים זאת, כמוך, רק בשם בדוי). 

        להתראות, 

        דרור 

        אהבתי

      2. האמת היא שאפשר למצוא גם את שמי הגלוי ברשת – עם חיפוש נכון בנושאים עיקריים שאני כותב עליהם ואפילו הופעתי איתם בציבור בשנות ה90 (לא הרבה, אבל עשיתי רעש). ודרך אגב גם דיברנו אינטרנטית בפורום שבו אני כותב בגלוי.
        כשהתחלתי לכתוב את הבלוג עדיין לא חשתי בטחון ברשת לאו דווקא בגלל הנושאים הפוליטיים, כמו בגלל שהאלמוניות מאפשרת ’להתפרע’ בדברים שהייתי מרגיש מעוכב קצת לכתוב אותם בשמי המלא, למשל נסיונות יצירתיים בהסטוריה אלטרנטיבית מד"בית שעשיתי פה וגם סתם שטויות שאחרי שנים אתה לא יודע אם אתה רוצה שידבקו בשמך. האלמוניות היתה דבר די מקובל ברשת עד לפני 4 שנים עם הופעת הפייסבוק ודומיו ששינו את הכללים ואני עוד לא יודע אם זה טוב או רע לרשת.
        גם עכשיו אני מרגיש נוח במיוחד במקום הזה, עם התחושה של כאילו אקס-טריטוריה, קצת מחוץ למדינה (למרות שזה לא ממש אמיתי), יש בזה איזה מימד של ’האני האחר’. משהו מסוגנן יותר. וגם מסיבות אחרות אני מעדיף לשמור על הזהות ביני (כלומר האחר) לבין האחר (כלומר ’האמיתי’) בפרופיל נמוך כאן ולא לומר אותה במפורש למרות שיש אולי הרבה שיודעים.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: