ביד חזקה וחירות: דמות האב והבן ביציאת מצרים

אנחנו לא יודעים אם דמותו של משה היתה אמיתית, כמו שאין לנו מימצאים ארכיאולוגיים שיכולים להעיד אם היתה באמת פרשת אל-תחריר עברית כזאת במצרים, ואם התרחש משהו, איך הוא התרחש באמת. כל זה גם לא חשוב, כמובן. חשוב הוא מה שהצטבר בקאנון הזכרון האידיאי-ההסטורי, ומבחינה ספרותית-פסיכולוגית מעניין גם איך בונה הזכרון המדומיין הזה את הדמויות העיקריות, ואיך האידאות והרצונות השונים המהווים את הד.נ.א. של הדבר הזה, שאנחנו רואים אותו הבסיס ל'אנחנו' – אותו עם שמתקיים כעת ונושא איתו, בלי ספק, לפחות חלק מהד.נ.א הזה. את הדיוק המדעי נשאיר לפעם אחרת.

שתי הדמויות העיקריות שמשחקות על הבמה בהפקה שנקראת 'יציאת מצרים', הן אלוהים ומשה, והמתח שביניהן, מתח בין אב לבן, או אולי מתח בין 'ישות חיצונית', חוץ אנושית, יש יגידו חייזרית לישות אנושית (הוא המתח שבא לביטוי גם במאבק בין יעקב למלאך, שמונצח בשם העם והמדינה), ואל המתח הזה מוחדרות, דרך גילום הדמויות – של החייזר והאדם – תפיסות אידאיות שנאבקו ביניהן אי שם בהסטוריה, על השלטון ועל העיצוב של מה שנקרא לו 'דמות העם', ואני לא בטוח שהטובה שבהן היא שניצחה.

מה היה לנו פה? היה פה משהו שספק אם אפשר לקרוא לו עם – משהו שבעיקר אפשר לומר עליו שהוא הסתגל לשני דברים – עבדות וסיר בשר. דיכוי ביד חזקה ומענישה מצד אחד, צ'יפור משמין ומשביע לקיבה מצד שני. מקל וגזר. והנה, בא משה, רואה את העם הזה 'בסבלותיו' – ולא יכול לסבול את זה. הוא, אולי תוצר של חינוך 'מפונק' בארמון המלוכה – אולי מסיבות אחרות, לא מוכן לראות עבדות, ולמען הרעיון המוזר הזה של חירות  – עבור האחר, הוא מסתבך ברצח. בעקבות ההסתבכות וההלשנה (מצד מי שלו התעקש משה להעניק את החירות הזאת), הוא נמלט אל המדבר, שם יפגוש את שותפו רב העוצמה, העל-אנושי, מי שבידיו היכולת לעזור למשה לממש את הפרויקט המטורף הזה, של הוצאת עם העבדים מבית אדוניו, אלוהים, אשר כביכול שולח את משה חזרה למצרים כדי לממש את הרעיון שלו, שהוא בעצם של משה. 

אלא שלאלוהים רעיון קצת שונה לגבי מה שהוא מייעד לעם הזה, ואם כי שניהם לא שאלו את העם אם הוא רוצה בפרוייקט שלהם, הרעיון של אלוהים קצת יותר מתאים כנראה למה שעם של עבדים מסוגל אליו, מאשר רעיון החירות הסמולני של משה. אלוהים, אחרי שיכה את כוחם האנושי של פרעה, חרטומיו וצבאו, ויראה לכולם מי האדון בשטח, ביד חזקה ובזרוע נטויה ושאר התיאורים שנקרא עליהם הערב בהגדה (ממנה נעדר, ולא בכדי, שמו של משה), הוא פשוט יחליף לעם הזה את האדון. עם ישראל ייהפך מעם של עבדי פרעה, לעם של עבדי יהוה. שוב יונחתו עליו ציוויים שרירותיים (ובוודאי יותר מהציוויים שהונחתו עליו על ידי האדונים הקודמים, המצרים), ועונשים כבדים, שעליהם לא חלמו גם המצרים, אם יחרוג קלות מן המצווה עליו והמותר לו. חלק נכבד מ40 השנים הבאות במדבר יוקדשו, ברצון יהוה, ללימוד החוקים והאיסורים שמעתה עם ישראל יציית להם, ולפירוט העונשים הנוראים על הפרתם, תוך הדגמות בפועל.

בין משה, הרוצה את הדבר  המוזר שנקרא 'חירות' לעמו, לבין האב-הפטרון-חייזר העל שרוצה פשוט להחליף את פרעה, שורר מתח ומאבק מתמיד, כאשר לעתים (למשל שמות ד' 24-25) מבקש אלוהים להמית את משה. ובסוף, הוא גם סוגר איתו חשבון, במה שלי לפחות, למרות שאחרים מפרשים זאת אחרת, נראה כמו חיסול בעולם התחתון והסתרת הגופה במקום לא נודע, אבל עד לאותו שלב סופי, אלוהים זקוק למשה שיוביל את העם אל הארץ המובטחת, ובמערכת היחסים העולה-יורדת בינם ובינם לבין העם, נמצא גם המאבק בין שני הכוחות על נפשו של העם. המאבק בין החירות לבין חוזק היד של שליט חדש. 

ואיזה כח מנצח במאבק על נפש העם? מה העם בוחר? בבן או ב'אב'?

אנחנו רגילים לקרוא ולספר את הנאראטיב המקראי, בצורה שבה אלוהים הגוער-תמידית מספר אותה: כביכול, העם הוא מרדן, סורר, מביא לאלוהים את הקריז וגורם לו כמעט להשמיד אותו, אחרי חטא עגל הזהב, המייצג כביכול את פסגת המרדנות באלוהים. אבל אולי העם בסך הכל בוחן את אלוהים, כמו שאומרים, 'אם הוא גבר', ובהתמודדות בין העם לאלוהים, ספק אם 'משה' הוא בכלל צד. " כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" אומר העם (ספר שמות כ"ד 7), מורגל כעבד נלהב לציית לאדוניו החדש. ציות קודם למחשבה. ומתי מתרעם העם על אלוהים ומתמרד בו? מתי שהוא אינו מופיע, מתי שהוא אינו מראה את כוחו. ככה זה בכל מקום שבו הוא מתגעגע לסיר הבשר, או כאשר פרעה רודף, וככה זה ב40 הימים בהר סיני, בהם נותר העם חופשי לנפשו. משה איננו, אלוהים איננו, האדון הישן שבמצרים רחוק, אלה הימים שבהם יש לעם הזדמנות לעצב את עצמו, ליטול את גורלו בידיו ואולי ללמוד לחיות כעם חופשי, דמוקרטי או אנארכיסטי, ללא אלוהים, ללא מנהיג, ובכך ליישם בפועל את רעיון החירות, שמשה, לבדו, הופיע לפחות על הבמה כמייצגו. אבל העם לא רוצה את זה. הוא גם לא רוצה, לדעתי, דווקא את עגל הזהב. העם הוא מעין טיפוס של אשה מוכה הנמשכת לגברים מכים, ומאיימת, דרך 'עגל הזהב' הדומה לפולחנים במצרים, על הגבר החדש, שאם הוא לא יבוא ויוכיח לה שהוא גבר, תחזור אל הגבר-מכה הקודם שלה. ואלוהים אכן בא ומוכיח לה שהוא גבר, וגם מכה. משה נמצא כאן בעמדת מחזר אפלטוני, שמנסה קצת להגן על אהובתו מפני הערס הזועם שלה. לרעיון החירות שלו אין סיכוי, למרות המליצות הנאות של חירות שאנחנו חוזרים עליהן שנה אחרי שנה בחג הפסח. העם של אז, כמו גם "רוב העם" היום, תאב לכח, לאיש חזק, שיביא לנו אותה עמוק עמוק, אבל שלא ישכח לספק את סיר הבשר. זה אלוהים, בצלמם ובדמותם של כותביו, יוצריו, שהיו עבדים ולא השכילו, גם אם ניסו, למצוא-לברוא תחליף לשיעבוד לכח (למרות שבשלב מסויים נדחק 'אלוהים' לתפקיד הגבר הנעזב, בספר שמואל, בתקופה שבה רצה עם ישראל מלך, ומאס באלוהים, שנמצא כביכול בעמדת משה הרוחנית. דורות שונים החליפו את תפיסת האלוהים, אבל האלוהים הראשוני הוא זה שבספר שמות). החירות האמיתית, במהות, היתה ונשארה ביהדות רעיון קצת זר, שזרים מבינים אותו יותר.



ולהזכירכם, המאגר הביומטרי, בינתיים, קורם עור וגידים. 

חג שמח, באיחולי שאיפה לחירות אמיתית. לנו ולאחר.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

תגובה אחת על “ביד חזקה וחירות: דמות האב והבן ביציאת מצרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: